יומן מסע יפן, חלק א' – טוקיו
הפוסט הזה הוא סיכום מנהלים של שלושה טיולים שעשיתי ליפן בשנתיים האחרונות. המדינה הזו כל כך מסחררת מבחינה חושית שממש קשה לעשות סדר בדברים ולכתוב משהו קוהרנטי. התרבות ואופן החשיבה שלהם כל כך שונה מהדרך המערבית שזה נראה יותר כמו קולוניה חייזרית מהחלל החיצון מאשר סתם מדינה שמטיילים אליה. ההצטרפות לצד גל, היפנולוג המקומי וידידי הטוב, עתיר הידע והקונטקסט (וגם השפה היפנית, אל אלוהים), היא חוויה בפני עצמה שהופכת את כל הטיול לקל בהרבה לעיכול. גל ביקר כבר ארבע פעמים. כמעט בכל אחת ניהל בלוג מסע מדוקדק ומפורט עם כמעט כל הדברים שראה ואכל (בלוג א 2014, בלוג ב 2016, והבלוג של הטיול עכשיו 2017). עלעול אקראי בבלוגי המסע של גל (קראתם את ההוא על פולין??) הוא באופן כללי בילוי מפנק לכל ערב חורפי, אבל האלה על יפן הם קריאת חובה לכל מי שמתכנן לשם טיול. טיפ שלי – הורידו אותם למחשב באופליין וקראו אותם על הטיסה בדרך.
אפשר למלא אנציקלופדיה קטנה על כל הדברים המעניינים שראיתי ולמדתי על יפן, ולכן אנסה לתקצר איפה שאפשר, ולקשר בכל נושא לקריאה נוספת בפוסטים רלוונטיים של גל. גם אני כתבתי אצלו כמה פוסטי אורח, ואקשר גם אליהם. למעשה, כמעט כל הלינקים בפוסט הזה הם לינקים לפוסטים שלו! (הם סופר רזים ומאומלקים גם ככה, אז אל תתעצלו, קראו אותם גם!)
אז איפה להתחיל, דאמיט!
אוקיי.
אז הדבר שהכי מייצג מבחינתי את התרבות היפנית הוא שערי הכרטיסים בכניסה לרכבת התחתית. ברירת המחדל היא שהשערים פתוחים והגישה חופשית. אם מנסים לעבור בלי כרטיס או שיש בעייה עם הכרטיס, רק אז נסגר המחסום. ההנחה הבסיסית שכולם ישרים והולכים לפי החוקים מאפשרת למערכת הזו לעבוד בצורה יותר מהירה ויעילה.
הדרך היחידה שהעיר המפלצתית הזאת יכולה להתנהל בלי לקרוס טוטאלית היא ההקפדה של היפנים על החוקים והנורמות החברתיות.
בכל מקום יש תור מסודר (אפילו במעבר חצייה הם עומדים בתור!), ועל המדרכה יש כיווני הליכה כמו בכביש. כל חנות / דוכן / קופה / בורג קטן במערכת מתנהל עם ביורוקרטיה ומערכת נהלים שלא הייתה מביישת בנק. אם תגיעו לראמניה דקה אחרי שעת הסגירה בצהריים, גם אם הציר עדיין מבעבע על האש, המלצר יקוד בהתנצלות ויגיד שהוא לא יכול לקבל אתכם בגלל ש-"the service is finished" גם אם אתם מגיעים מתנשפים וברור שבאתם לשם בספרינט כדי להספיק.
נהגי המונית אדיבים, סופר-ישרים, ויש להם ידית שפותחת לכם את הדלת מאחור. אין פחי זבל בשום מקום אבל הרחובות נקיים ומצוחצחים. כל אחד אוגר את האשפה של עצמו לאורך כל היום, אף אחד לא אוכל או שותה בפומבי (בטח ובטח שלא במטרו או בחנויות או בכל מקום סגור למעשה). אפילו בפוד קורט של הכלבו אסור לאכול!!!
אף אחד כמעט לא נועל את האופניים לכלום (לרובם יש מנעול גלגל מצ'וקמק בילט אין שאני פורצת עם השיניים), ואם תשאירו את הלפטופ על השולחן בבית הקפה ותלכו לשירותים (או לטיול של שעה מסביב לשכונה), הוא עדיין יהיה שם שתחזרו. די ממכר להתרגל לתחושת הנינוחות של טיול במדינה כמעט בלי פשע ונוכלות. זה מרגיע ונעים לדעת שהכל תמיד יסתדר איכשהו, ושאף אחד לא מחפש לדפוק אתכם או מתנשא עליכם כי אתם תיירים לבנבנים. גם אם תקנו משהו בחנות בחמישה שקלים, יתייחסו אליכם בכבוד, בסבלנות ובאדיבות כאילו בזבזתם 500 ש"ח. את המזלג הפצפון יעטפו לכם בארבע שכבות של פצפצים ואז ישימו אותה בעטיפת מתנה עם מדבקה מנצנצת. את הסושי במכולת יארזו לכם עם שקית קרח קטנה, צ'ופסטיקס, ווסאבי וסויה.
סיפור אחד מרתק שהיה לי ולדני בקיוטו מדגים את הנקודה: ישבנו לארוחה מעולה בטמפוריה ביתית, ובסוף הארוחה חייבו אותנו בטעות בכרטיס האשראי עם אפס נוסף בסוף המספר (כלומר פי עשר מהסכום המקורי). היינו גמורים ושיכורים מסאקה ובמקרה לא שמנו לב. בשש בבוקר אנחנו מקבלים טלפון לחדר שהסבא מהמסעדה מחכה לנו בלובי. הוא הגיע עם צרור בלתי נגמר של התנצלויות נבוכות, מלמל שוב ושוב את המילה "mistake", והושיט לנו מעטפה עם כל ההפרש במזומן, יחד עם בקבוק משובח של סאקה. בארץ היינו אומרים תודה אם בכלל היו מבטלים את חיוב האשראי (בטח ובטח שלא מודיעים או מתנצלים).
בטיול האחרון הגעתי למסקנה שטוקיו היא קצת יותר מידי בשבילי. ההתניידות בה מתישה כי כל תחנות הסאבווי המרכזיות (שחייבים לצאת דרכן) פשוט גדולות ומסובכות מידי. בתחנת שינג'וקו אפשר ללכת קילומטר וחצי בסיבובים בקלות ולהתברבר 45 דק' רק כדי למצוא את הדרך החוצה עד לפני קרקע. יש עשרים אלף יציאות, וכל אחת מהן מובילה לכלבו ענק אחר, שכולם מחוברים גם ככה זה לזה בתעלות ענק תת קרקעיות. תוסיפו לזה מיליוני יפנים ממהרים ושילוט לא אחיד ותקבלו סיוט אחד גדול.
זה לא שאי אפשר למצוא בה טבע מדהים ופינות חמד קטנות
אבל צריך קצת להתאמץ
טוקיו היא לא באמת עיר, אלא יותר כמו גוש ערים. כמו גוש דן, רק הרבה יותר גדול כמובן. תתי הערים המפורסמות בה הן למעשה ערים בפני עצמן. שינג'וקו ושיבויה הן הגדולות והמפורסמות ביותר. מרכז היקום של שינג'וקו (בעיני, לפחות), הוא כלבו ISETAN היוקרתי, שמשתרע על ארבעה-חמישה בניינים שבכל אחד כעשר קומות.
בקומת הקרקע שלו, ולמעשה של כל כלבו רציני, מסתתר לו פוד קורט יוקרתי עצום (ולפעמים גם סופרמרקט) בשם "דפצ'יקה".
אפשר להשיג שם כל מאכל או חומר גלם שתעלו על דעתכם. בדפצ'יקה של כלבו takashimaya הסופר הרבה יותר מגוון ומפואר ומחלקת הפטיסרי שם היא ביקור חובה לכל חובב אפייה. מושלם לשרוף שם שעה (או שתיים) ביום גשום.
ביליתי כל כך הרבה זמן בכל הדפצ'יקות האלה, שיש לי מספיק חומר לבלוג שלם. כמויות ההוד וההדר והיופי שם בלתי ניתנות להכלה. קצה הקרחון של העסק הזהt מתועד בשני פוסטים שכתבתי אצל גל: אחד מהטיול הזה, ואחד מהטיול הקודם (אל תיכנסו רעבים)
הסשימי ביפן, והדגים באופן כללי, הם עילאיים בקנה מידה בלתי נתפס בכלל. בכל סופרמרקט שמכבד את עצמו תוכלו למצוא סשימי (ומגוון מיני סושי) באיכות שעוקפת בסיבוב את מיטב סושיות היוקרה בארץ, וברבע מחיר. הנגישות והפשטות הזו הופכת אותו למאכל המועדף עלי. נשנוש בריא, קליל ועתיר חלבון שאפשר לדחוף בכל שעה ביום, בלי קשר לרמת הרעב. הסשימי של יפן יגרום לכם לתהות למה בכלל לטרוח לבשל את הדג אם הוא כל כך מושלם וטעים כשהוא נא. נסו כמה סוגים וככה תבינו מה הדג המועדף עליכם. אני גיליתי ששלי הוא מקרל יפני (horse mackarel).
שוק הדגים של טוקיו דווקא פחות הצדיק את עצמו בעיני.
הוא אמנם יפה, ופוטוגני
אבל נקי וסטרילי מידי (שוק הדגים של קטניה בסיציליהt פי אלף יותר שווה).
קראנו שהכניסה למכירות הפומביות של הדגים לפנות בוקר היא מסע עינויים של ממש, שמחייבת שינה במלון קפסולות (הדרך היחידה להגיע לאיזור המרוחק הזה ב-3 בבוקר כי המטרו סגור = להגיע בערב לפני), והמתנה בסגר של שעתיים בחדר טחוב, רק כדי לראות קצת יפנים מנופפים בידיים. תראו את הסרטון הזה ביוטיוב ותחסכו לעצמכם מועקה מיותרת
השוק הקטן, שנמצא במתחם שממש מחוץ לשוק הדגים עצמו, דווקא נחמד
יש שם כמה סושיות מעולות (לא שוות את התור, שכמעט תמיד יש), חנויות כלי בישול, ומגוון עצום של מוצרי מזווה איכותיים. הבעייה היא שצפוף ומפוצץ שם ויש תור לכל דבר, ולא בטוח שמוצדק.
רח' קפבאשי (kappabashi) בטוקיו הוא שדרת קניות באורך כ-2 ק"מ שרצופה במאות חנויות כלי מטבח, שכל אחת מתמחה במשהו אחר. כתבתי פוסט מפורט על כך אצל גל. גן עדן.
בשיבויה אכלנו ארוחת סטייקים מופלאה בסגנון טפניאקי – שזה הבישול על הפלאנצ'ה מול הסועדים.
(חלקכם מכירים את הז'אנר המאוס הזה מהחיקויים שלו בארה"ב בו מקפיצים השפים שרימפסים עבשים לתוך הכובע ומייבשים לכם את הבשר תוך כדי מופע להטוטים עלוב).
אבל לא כאן. ב- Hakushu Teppanyaki הצוות המנצח הוא סבא וסבתא. הוא על חיתוך הבשר, היא על הגריל. הם יצלו לכם קצת ירקות, לרכות חמאתית מושלמת (גרמו לי לאכול חציל ולאהוב את זה), ואז יתנו לכם נוק אאוט עם הסטייק הכי רך ועסיסי שאכלתם בחיים שלכם. במקום צלחת, אתם מקבלים פרוסת לחם שסופגת את כל המיצים של הכל, ולקינוח מטוגנת בחמאה ומוגשת עם בייקון. תאווה לחיך. המחיר לא זול בכלל, כ-280 ש"ח ליחיד על ארוחת סטייק לא מאוד מפוצצת, אבל בעיני זה שווה כל שקל, ובשר הבקר היחיד שהצדיק את עצמו בטיול.
שני הראמנים האהובים עלי בטוקיו הם שניהם המלצות שהגיעו מדודי כליפא: fu unji שמגיש גרסה סופר סמיכה וכבדה (הזכירה לי חמין!), ואטריות שמנמנות וחלקלקות. הטבח החמוד, כפיל יפני של בון ג'ובי, מוסיף הרבה לחוויה.
בניגוד למה שכתוב באינטרנט הם נפתחים כבר ב10:30 בבוקר וזו השעה היחידה שאתם יכולים להגיע ולא לעמוד בתור. ותאמינו לי, באחריות, ראמן כארוחת בוקר זו חוויה משנה חיים. הכינו לכם בקבוק של 2 ליטר מים בשלוף כי הצמא לא עובר אחר כך כל היום. זה שווה את זה.
יש להם שני סוגים – ראמן רגיל עם אטריות בפנים (הביצה עולה אקסטרה), וראמן בסגנון "צוקמן" (tsukamen) שהוא ראמן יותר סמיך ומרוכז והאטריות מוגשות "בלנקו" בצד. כל ביס טובלים ברוטב ושואבים בקול רם. הצוקמן שלהם הרבה הרבה (הרבה) יותר טעים ומיוחד מהראמן הרגיל, אבל הוא לא מתאים לכל חיך כי הוא מגה פצצת אטום של אומאמי (ואני אוהבת מלוח, אתם יודעים). פירוט של גל כאן. (שימו לב שהם סגורים ביום ראשון! בון ג'ובי צריך לתחזק את השיער מתישהו)
מקום שני אחריו הוא Kazami, גם הוא סמיך ועשיר, על בסיס עוף (!), שנמצא בלב גינזה היוקרתית. הוא נקי ומצוחצח ונראה קצת כמו סניף של MUJI, והראמן שם מוגש עם שתי תוספות מעניינות בצד: ג'ינג'ר מוחמץ קלות בחומץ מתוק, ומיסו צ'ילי ירוק (עליו ויתרתי כי חיך רומני). הג'ינג'ר הפך את המרק, שבשלוק ראשון הרגיש סמיך ומלוח מידי (וזה עוד ממני, כאמור), לתערובת מושלמת של טעמים שהפכה ליותר ויותר ממכרת עם כל ביס. הראמן הגיע גם עם צרור קטן של עשבי תיבול מרעננים ומעין שערות אדמדמות יבשושיות כאלה, שגל זיהה כחוטי פלפל טוגראשי. מנה מופלאה. [תמונה תתעדכן מאוחר יותר]
במקום השלישי המכובד (גם זה קשה) ראמן נאגי, שפתוח 24 שעות, ובנוי על בסיס ציר סופר דגי של סרדינים, אטריות חלקלקות ונגיסות משני סוגים, וביצה רכה חלומית. לצערי נאגי נמצא בשוליו המזרחיים של האיזור המפוקפק היחיד שנתקלתי בו בכל יפן (הבטוחה להפליא), שכונת קבוקיצ'ו. האיזור הזה מלא בברי חשפנות ושאר בתי עסק נכלוליים, ושורץ ספסרים שמטרידים את העוברים ושבים (בעיקר גברים ובעיקר סולו. לזוגות הם לא מתקרבים) ומזמינים אותם ל"משקה ראשון חינם" אצלהם בבר. רובם מערבים עצומים משלל מוצאים, ופעם אחת אחד מהם עשה תנועה כאילו הוא הולך לתפוס לי בקישקע. זה היה מאוד לא נעים ולכן אני ממליצה להגיע לנאגי מכמה שיותר מזרחה (האיזור של נאגי נקרא golden gai והוא סדרה של רחובות צרים וקטנטנים של ברים קטנים. האיזור הזה הוא בסדר גמור. רק ההגעה אליו ממערב ומדרום קצת בעסה). [תמונה תתעדכן מאוחר יותר]
הטינופת זולגת קצת לרחוב הראשי בו נמצא הסניף הגדול של "דון קישוט" (כלבו עממי שפתוח 24 שעות), אז כשאתם מסתובבים שם, שימו עין על הקישקע שלכם, ואל תיצרו שיחה או קשר עין עם היחצנים המעיקים. חוץ מהאיזור הזה כל טוקיו וכל יפן נעימות ובטוחות, והרגשתי נוח להסתובב לבד (עם מצלמה גדולה עלי) כל שעות היממה ללא שום חשש.
עוד זאנר חדש שגיליתי על קיומו רק בטיול השני (בזכות גל!) הוא הקארי היפני. השניצל והפירה של כל ילד יפני מצוי והמאכל היחיד שהם אוכלים עם כף. רמת הסגידה הלאומית למאכל הזה, שאפילו לא נולד ביפן, היא בלתי נתפסת, וקמו מסעדות שלמות שמגישות רק אותו. מדובר בתבשיל סמיך ועתיר אומאמי (שלא נאמר מונוסודיום), בעל טעם עמוק של תבלינים קלויים וניחוח משכר שנישא למרחקים.
הוא מוגש על אורז, והוא תכל'ס יותר כמו רוטב לחלבון שאתם בוחרים (שיכול להיות ליטרלי כל דבר אכיל. תסתכלו בתפריט המתעתע של קוקו קארי, הקאריה האהובה על גל ועלי. הסטנדרט הוא שניצל חזיר, "טונקצו").
את התענוג אפשר לשחזר בקלות בבית, כי בכל סופר מקומי יש קיר שלם שמוקדש אך ורק לגרסאות המתועשות של העסק (כמו מק אנד צ'יז באמריקה) – זה מגיע בבלוקים חומים ומוצקים של שומן ונתרן שממיסים במים, וכל תחושת חשש מרשימת המרכיבים הבזיונית, נשטפת במהרה בנהר של סוטול שמעקצץ את הלשון ומציף את הפה בתחושה של: "מה זה הדבר המטריף הזה אני רוצה עוד". קשה לי לתאר את הטעם כי זה לא דומה לקארי ההודי / תאילנדי שאתם מכירים. זה יותר כמו רוטב של צלי אבל בקטע הכי טוב שיש: סמיך וממש מתקתק וטעים.
גם הפטיסרי ביפן מפתיע לטובה.
בתחנת הסאבווי (!!) "ניפורי" בYANKAKA (שכונת החתולים) אכלתי את הקנלה הקנוי הכי טוב שאכלתי אי פעם (סורי, אני סנובית. הכי אוהבת את הביתיים שלי!). לצערי אין לי תמונה שלו, אז פה זאת תמונה של קנלה של אאוקי סדהרו שהיה מעולה בטעם אבל אפוי מידי.
באופן כללי, כל קונדיטור שמכבד את עצמו בכל רחבי העולם פותח סניף בטוקיו, וזה כולל את כל הכי גדולים בפריז. המוביל שבהם הוא אותו אאוקי סדהארו, איתו אני מנהלת יחסי אהבה שנאה כבר כמה שנים. הקינוחים שלו מדהימים למראה, אבל כמעט תמיד אכזבו בטעם.
הפעם לא התאפקתי שוב וטעמתי שלושה קינוחים שלו, מתוכם שניים עונתיים, מיוחדים ליפן: האחד מעין גרסה מלבנית של מון בלאן עם מוס גבינה, פירות יער, וחוטים שמנמנים של מחית ערמונים. היה גם "קסיסייה", עוגת מוס פירות יער מצויינת, ולבסוף שוב את ה"במבו" הירקרקה על בסיס מאצ'ה ואזוקי (אותה הגדיר גל פעם כ"עוגת יש"). הכל היה ממש מעולה. הסניף המקומי של פייר הרמה (לינק לפוסט שלי אצל גל) גם נחמד, אבל לא מעיף.
גם דומיניק אנזל, הקונדיטור הצרפתי-ניו-יורקי שהמציא את הקרונאט, פתח סניף נהדר בשדרות אמוטוסנדו בשיבויה. המרשמלו סמור'ס עם גלידה על מקל הוא אחד הדברים המטריפים.
תופעה משעשעת היא שהאנגלית המדוברת של רוב היפנית די לא משהו, אבל רוב העובדים בבוטיקי הפטיסרי מדברים צרפתית די שוטפת!
לענייני הווגאשי, המתוקים היפנים, אכנס לעומק בפוסט הבא, אבל חייבת לציין שני מקומות מטריפים בטוקיו בהקשר זה:
בית תה מטריף (קראו את הפוסט שלי אצל גל) בשם KOSO AN שגיליתי בשכונת jiyugaoka בזכות טיפ של תום אבן (תודה תום!)
מיטרשי דנגו – אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי בטיול, שגל מנדנד לי כבר שנתיים שאני צריכה לטעום – כדורי בצק אורז מאודים, קלויים קלות על הגריל ומשוחים ברוטב קרמל מלוח על בסיס סויה (!). אחד הפינוקים הכי מושחתים ומטריפי שכל שתעלו על דעתכם. להשיג במגדניית oiwakedango בלב שינג'וקו (כלומר, אפשר להשיג את זה בכל מקום אבל הם עושים את זה ממשששש טוב)
סושי וסשימי מטריפים, כאמור, אוכלים בכל מקום, ובכל סושייה שתיפלו עליה, גם הפשוטה ביותר, יעקוף באיכות שלו את המשובחים ביותר בארץ.
יש כאלה עממיות מגניבות עם מסוע חשמלי פרטי, בהן מזמינים ממסך והסושי מגיע על המסוע הפרטי, שהוא כמו פסי רכבת צעצוע, ישירות אליכם. יש גם סושיות אציליות יותר בהן יושבים על הדלפק מול השף ומקבלים חוויה קצת יותר חמימה וחברותית (במיוחד אם אתם יודעים לגמגם קצת יפנית או שהשף דובר אנגלית).
באחת כזו אכלנו. אחת הסושיות המיוחדות והטעימות ביותר שביקרנו בה:
זהו מקום ללא תפריט באנגלית והדרך היחידה שהצלחנו להסתדר שם היא היפנית של גל.
אכלנו שם את סשימי הטונה הכי טוב שאכלתי בחיים שלי.
אבל איכרית חוטבת עצים שכמותי, נהנית גם מהדברים הנמוכים כמו מהגבוהים, ובתחנת הרכבת הסמוכה בשכונת אקיהברה טעמנו פרעצל תות-שמנת של הרשת המגה-טראשית auntie anne.
הפעם חזרתי לתחנה ואיתרתי את מיקום הסניף לפי הזכרון, אבל הוא נסגר והוחלף בחנות אוניגירי :( אם אתם מצליחים למצוא סניף שלהם איפשהו ביפן, אל תפספסו את המעדן המופלא הזה, שיש לו טעם של סופגניה חמאתית בציפוי אבקת פרילי תות. מטריף!
אפרופו טראש – אפילו לסטארבקס שווה להכנס, במיוחד אם גשום בחוץ, ולנסות את המאצ'ה לאטה המעולה שלהם (אזהרה: הוא מתוק בטירוף, ואי אפשר להזמין אותו בלי סוכר. מה שכן אפשר זה להזמין אותו על סויה!)
אחת מהחוויות הכי טובות ביפן, והדרך הכי טובה להתחכך עם המקומיים בסביבה קצת פחות רשמית ומעונבת זה לצאת ל"איזקאיה". מעין פאב מקומי שכונתי, שיש ממנו בכל פינה, לשבת בשולחנות נמוכים עם כל אנשי העסקים היפנים שיוצאים לשתות ולנשנש יחדיו כדי קצת להשתחרר אחרי יום העבודה הארוך (הוי כמה הם עובדים אלה).
הסאקה זורם כמו מים, והסשימי ופירות הים זורמים כמו צלחות פלאפל
אם יש לכם מזל, אולי תוכלו לפטפט קצת עם המקומיים אם הם יודעים קצת אנגלית ו/או מספיק שיכורים.
באחת מהאיזקאיות האלה, אונוסאטו (UNOSATO) שבשיבויה, אכלתי את אחד הקינוחים הכי טובים בטיול – מעין פודינג על בסיס טופו בניחוח גלעיני משמש.
זה היה כמו דני בטעם מרציפן אבל בקטע הכי טוב שיש. אחר כך גל עוד מצא גרסה של זה בסופר!!!
בפרק הבא של יומן מסע יפן…
נצא מטוקיו וניכנס קצת לשאנטי
אל דאגה – לפני כן יהיה פוסט רגיל עם מתכון לגרסה ביתית לעוגיות הכי ישראליות שיש.
סי יו סון!
הו, יפן! עוד אחזור…
פוסט מקסים על נפלאותיה של יפן.
כתבת כל כך חי שמרגיש לי הכי קרוב ללהיות שם.
שיתפתי.
תודה על פוסט מדהים.עושה חשק לנסוע (אכן בתכנון)
מחכים להמשך.
מעין פודינג על בסיס טופו בניחוח גלעיני משמש. זה אנינדופו.
אני לא מצליח אפילו לסכם לעצמי בראש את הטיולים, אבל את הצלחת להביא את זה למילים ולנעוץ את המהות היפנית בצורה יפה כל כך
מהמם!
יה מאיה! איזה כיףףףףףףףף של קריאה!
עוד עוד עוד! זוית הטיול שלכם וההסברים על כל מאכל זה פרייסלס. עוקבים אחרי כל הבלוגים וזה לא נמאס אף פעם.
מחכה…
עשית חשק לטוס לשם עוד היום, כל הסושי והסשימי יחד עם ה סאקה והתמונות שאי אפשר לא להזיל ריר מהן וואו ואו ואו, המרק בסוף בכלל נראה סוף בא לי גם!!!
מתי תיצא חוברת מתכונים "מצק אלים" יפן ?
– אריגאטו-גוזימסטה
וואוו. פשוט מדהים. הכתיבה. התמונות. איזה כיף. תודה רב !!!
איזה פוסט מדהים!
סתם קוריוז: דיברנו ביננו על יפן, ועל איזה כיף זה צריך להיות לבקר שם. אף אחד לא נגע בטלפון באותו זמן, אבל הוא היה לידנו. אחרי כמה זמן, הופיעה בטלפון פתאום פרסומת לטיול מאורגן ליפן. מפחיד!!!!!
מאיה עונה: מטריד. באיזו אפליקציה הופיעה הפרסומת?
מתי חלק ב' ?! אני מחכה לזה מאוקטובר
אפשר בבקשה את הכתובת של בית התה בגינת הזן?
תודה :)
שלום מאיה,
אולי את יכולה להמליץ לי על סדנה להכנת אוכל יפני/סושי בטוקיו? משהו לא למתחילים ממש?
רצחת, אני מתה. אני שוקלת מעבר למזוודה שלך , זה בסדר אני אחכה שם עד הפעם הבאה שאת נוסעת, יש לי זמן