בצק אלים | רשימות ממטבחה של מעצבת - Part 15



ללכת לאיבוד בטאיוואן – חלק ב' 

נחשב אצלי: חו"ליום רביעי, 09 באוקטובר 2013

ברוכים הבאים לפרק ב' בהרפתקאות מאיה בטאיוואן. את פרק א' ניתן לקרוא כאן, אם לא הספקתם.

אז נמשיך מאיפה שהפסקנו?

דין טאי פונג (Din Tai Fung – 鼎泰豐) הפופולרית היא אחת ממסעדות הדים סם הכי מפורסמות בעולם, ונפתחו לה סניפים גם במקומות אחרים באסיה ואפילו בניו יורק.

כשהובילו את קבוצת העיתונאים שלנו לשולחן (בסניף שבתחתית מגדל ה-101 המפורסם, גם בו ביקרנו), אי אפשר היה לפספס את המטבח השקוף והמצוחצח דרך קיר הזכוכית, ובו עשרות עובדים עטויים בכיסוי פנים, מגלגלים במהירות שיא ויעילות רובוטית כמות אסטרונומית של כיסונים בשלל מילויים.

עוד משהו שקשה היה לפספס – הוא קיר ההפרדה של המטבח –

שפוצץ בתמונות של הסלבריטי (!) טום קרוז (!!) שהגיע לשיעור הכנת דים סאם כמה חודשים לפני כן. מרשים.

המנה הכי מפורסמת, שאו לונג באו (Xiao Long Bao) היא כיסון ממולא בחזיר ומרק חם, ומזהים אותו לפי הכפלים הנוזליים שנקווים בתחתית כל כיסון.

גם טכניקת האכילה קצת שונה כאן, אחרת עם הביס הראשון תקבלו שפריץ של נוזל רותח בפה וזה לא כל כך נעים. החוכמה היא לנקב עם הצ'ופסטיק את הבאו בתוך הכף הרחבה כך שחלק מהמרק יצא וקצת יתקרר לכמה שניות, ואז לדחוף את הכל לפה ולהנות מסימפוניית הטעמים הבלתי נשכחת.

עוד מנות מוצלחות: שומאי עם שרימפס וחזיר, ודאמפלינגס מטריפים שמגיעים מחוברים בשורה על עלה פריך ומתפצפץ של בצק.

עוד המלצות לדין טאי פונג אצל גל

עוד מקום נהדר ששלח אותי גל אליו הוא רחוב דיהואה (Dihua – 迪化街 – מפה. בסטריט וייו: משמאל קניון הבדים ומימין אוכלים צהריים) שהוא כמו השוק לוינסקי של הטייואנים.

מיד כשהגעתי ישבתי באחד מדוכני האוכל שבכיכר הגדולה וזללתי שרימפס פריך מטוגן ברוטב טעים עם הר של ג'ינג'ר טרי מגורר מעליו (4 שקלים).

ממש מול הכיכר היה מבנה גדול עם שלט ניאון בולט והסקרנות הרגה אותי. כשהתגנבתי פנימה יחד עם כל הסינים במדרגות העולות (וכמובן שהייתי המערבית היחידה שם, מה שגרר לא מעט מבטים סקרניים), גיליתי שוק ענק של בדים לפי מטר בשלל סוגים ובזיל הזול. מושלם למפיות בד ולשמלות, למי שבעניין. כל האיזור הזה מלא בחנויות בד וחנויות יצירה, אבל הקניון הזה הוא ממש גן עדן, ומומלץ מאוד למי שמחפש כאלה דברים.

רח' דיהואה מלא בפינות חמד קטנות.

כל האיזור שמסביב לרחוב, כולל הרחוב עצמו, מפוצץ בחנויות תבלינים וחומרי גלם –

שם המקום להצטייד באבקת תה ירוק (מאצ'ה), בפטריות מיובשות מעשרות סוגים, בשלל חטיפים מתועשים וטעימים, אגוזים, פירות מיובשים, נודלס, והמון הפתעות אחרות.

שימנדינג, שכונת המדרחובים המוטרפת בה לנתי בהמשך הטיול שלי, דורשת הרבה יותר חרישה רגלית ממה שהיה לי סבלנות לעשות. כשהשמש שוקעת האיזור מתעורר לחיים והרחובות מתמלאים צעירים טייפאים עם תסרוקות ותלבושות הזויות, שמקרקרים סביב חנויות הפיצ'פקעס ודוכני האוכל העמוסים. גל שלח אותי לשם עם נ"צים מדויקים. הראשון הוא נודליית איי צ'ונג (Ay Chung – 阿宗麵線 – מפה).

מנה גדולה או קטנה. זו הבחירה היחידה שיש בתפריט. מרק אטריות אורז סמיך על בסיס חזיר, שאמא שלי הייתה חוטפת חררה מלראות איך הם מוזגים אותו לצלחות הירוקות בשלוכיות מלכלכת שלא הייתה מביישת את התכנית של צחי בוקששתר.

ניגוב מהיר והקערות נמסרות בזריזות וביעילות לסועדים הרעבים שבולעים את התבשיל מהר מהר, בעמידה או בישיבה על שרפרפי פלסטיק, עם חריף או רוטב שום שמוסיפים בצד. אפס יומרנות ואפס פוזה. נגעתם – נסעתם. טעים!!!

אם אתם בשימנדינג אל תפספסו את הסניף הנוסף של "בלו סטאר פרייד צ'יקן" שם תאכלו את השניצל הכי מטריף שטעמתם אי פעם, שכבר הרעפתי בשבחו בפוסט הקודם.

בשעות הלילה המאוחרות יותר, כשכל החנויות כבר סגורות, מגיעים לרחוב בהמוניהם רוכלים עם דוכני אוכל רנדומליים וזולים להחריד.

יש איזו גיברת אחת עם שקיות של פירות טרופיים קלופים, קצוצים, ומוכנים לאכילה. לידה יש איזה דוד שמכין רולים של פילה לבן שעוטף חופן שמנמן של פיסות בצל ירוק, קולה את השיפוד על גחלים רוחשות ומפדר מלמעלה גשם של תבלין חריף (אפשר גם בלי). המחיר – שקל לשיפוד.

אחת המנות הכי מפתיעות שנתקלתי בהן בדוכני הרחוב הוא "סלט מספריים":

כל סועד בוחר שלושה-ארבעה מרכיבים (פיסות עוף מבושל, מלפפון ים, בשר לבן, שעועית ירוקה, מלפפון, ברוקולי חלוט, גזר, וכד'), שנגזרים במהירות, כל אחד בתורו, לתוך קערה ענקית במספריים!

אחרי שהבחוריקו גוזר את כל המרכיבים שלכם במספריים לפיסות קטנות בגודל ביס, הוא לוקח בקבוק שפריצר ומרסס את הכל ברוטב על בסיס ציר עוף, מזליף כמה טיפות של שמן שומשום וחומץ, ומפדר בנדיבות בפלפל השחור המיוחד שלהם (שלא דומה בכלל לפלפל השחור הים תיכוני שאנחנו מכירים).

הסלט מקבל ערבוב מהיר ונמזג לשקית ניילון קטנה שמצויידת בכמה שיפודים – וארוחת הלילה שלכם מוכנה לאכילה. טעים, ממכר, ואפילו די בריא!

במרחק 10 דקות הליכה מהמלון שלי בשימנדינג (נחמד וזול, rainbow hotel), המליצו לי בקבלה על שוק אוכל בצהריים שהתברר כשיחוק אמיתי!

השוק הוא על סמטה קטנה שיוצאת צפונה מהרחוב השני צפונה ל-Emei (לא הצלחתי למצוא את השם שלו באנגלית) ויש בו מאות דוכני אוכל קטנים, זולים, וטעימים.

אם תעזו ותתגנבו לסמטאות העוד יותר קטנות שיוצאות מהשוק, שם יש גם מסעדות יותר רציניות עם שולחנות לקבוצות גדולות. התגנבתי לאחת כזו. לא ראיתי פה אף לא זוג אחד של עיניים מערביות ברדיוס של 500 מטר. כיף!

באחת הסמטאות נקלעתי לקצבייה גדולה ועמוסה, ושם שאלתי בגמגום את הביג צ'יף איפה קונים סכין יפה ומכובדת כזו כמו שלו.

אז הוא שלח אותי לרחוב קטן שנמצא קצת דרומה משימנדינג, מאחורי קניון הred theatre, שם מצאתי חנות שלמה של סכיני שף, ועוד חנות ענקית של חמש קומות לכלי מטבח.
חנות כלי מטבח וציוד למסעדות בת חמש קומות, קרובה לשימנדינג (מטריות נייר לקוקטייל? דגלוני עוגה של כל מדינה ביקום? משטחי אידוי מבמבוק? סירות במבוק מהודרות להגשת מתאבנים? מכונה להכנת קרח מגולח? וכל כלי מטבח, אסייתי או מערבי, שתעלו על דעתכם). החנות נמצאת ברח' Nèijiāng מס' 18 (מפה)

חנות שמתמחה בסכיני שף. לא לוותר על פלדת אל חלד. המנהל הוא הנינג'ה הזקן מקיל ביל (רח' Nèijiāng מס' 52. אפשר לראות אותה בגוגל סטריט וויו, שלט ירוק כהה)

אחד הדברים הכיפים בטייפה, מעבר למקומיים הנחמדים והמסבירי פנים, הוא העובדה שאפשר להסתובב בכיף עם מצלמה ולצלם את כל מה שמתחשק ומי שמתחשק, ולאף אחד לא אכפת. בניגוד לצרפת או במקסיקו, שם צריך לבקש רשות בנימוס ולרוב לקבל "לא" כתשובה. כל מי שצילמתי חייך בשמחה והמשיך בענייניו. תענוג!

עוד רחוב מומלץ הוא רח' יונג קאנג (永康街 – מפה), מעין מדרחוב צפוף שעמוס בחנויות עיצוב, בגדים, מתי קפה, ומאפיות. בצד הצפוני שלו שצמוד למטרו Dongmen (דרכו הכי נוח להגיע) יש אפילו סניף של דין טאי פונג!

מהרחוב יוצאות המון סמטאות קטנות שברובן מתחבאות חנויות עיצוב מהממות וזולות (אחת מהן נקראת X, ויש בה שתי קומות עם המון פיצ'פקעס מגניבים למטבח ולבית). וכמובן, סורפרייז סורפרייז, נפלתי אפילו על פטיסרי מגניב בשם Morita Bakery (מפה)

נשנשתי סקונס טעימים בטעם תה ירוק (המכונה מאצ'ה – טעם ששולט ביד רמה ברוב הקינוחים האסייתים שיצא לי לטעום, ואפילו מכינים ממנו קפוצ'ינו ירקרק וטעים בסטארבקס המקומי)

מקרון קרמל מלוח מפתיע באיכותו

ומעין פרעצל מתקתק ולימוני עם מרקם נגיס וממכר. במאפייה אפשר לטעום המון ממיני המאפה שמוצעים למכירה, ולקבל גם כוסית קטנה של חליטות תה מעניינות על חשבון הבית. מומלץ וטעים! עוד פטיסרי סמוכה ששמעתי עליה המון דברים טובים אך לא יצא לי להתקל: La Douceur.

עוד פטיסרי נהדר שגיליתי באחד הרחובות הראשיים הוא Le Bouquet (ששוכן בתוך מלון embassador – מפה)

שם, בנוסף לקינוחים בויטרינה אכלתי גם קרואסון פריך ומתפצפץ, ומצאתי גם בגאטים ומאפי שמרים מרהיבים.

קשה לבחור משהו אחד כשנכנסים לגן עדן שכזה, אז הסתפקתי בשלושה בלבד (!):

עוגת גבינה נהדרת עם קרם וניל וקרמל מלוח

טארט קרם שקדים עם מוס מנגו (שדווקא היה מתוק מידי ולא היה מבריק בעיני)

ומוס פירות יער על ביסקוויט אגוזי לוז פריך

מומלץ וטעים – אך יקר יחסית לטייפה, אז קחו בחשבון.

אגב! גיליתי זאת בדיעבד, אבל יש פה איפשהו גם סניף של אאוקי סהדורו, הקונדיטור היפני המהולל מפריז (לא ניסיתי, ותיזהרו, זה יקר כמו בפריז)
ועוד אגב, לא קשור כל כך, אבל הבלוג בו מצאתי את ההמלצה שייך לבחורה טאיוואנית-קנדית אחת, והיא מספרת בו על הרפתקאותיה בסטאז' שעשתה בקונדיטוריה בפושון, אחרי שסיימה את לימודי הקונדיטוריה שלה בלנטורה (שגם הם מקבלים פירוט מצולם ומעלף) – בית ספר קולינרי יוקרתי ביותר. יש לה גם כמה פוסטים על טייפה! חבל שהפסיקה לעדכן…

המאפיות בטייפה הן עולם במלואו.

כבר בארץ, כשנפגשתי לארוחת ערב עם השגריר הטאיווני, הוא הכין אותי מראש שהמאפיות בטייפה פי אלף יותר שוות מהמאפיות בארץ. והאמת, יש משהו בדבריו. קודם כל, המבחר המטריף שיש בכל המאפיות האלה מספיק כדי לגרום סחרחורת. ואני לא מדברת על מבחר כמו שיש בויטרינת הקינוחים של פייר הרמה. מדובר בחיה אחרת לגמרי = דמיינו שני מעברי סופרמרקטים שכל המדפים שלהם מפוצצים בעשרות (אם לא מאות) זנים של לחמניות ומאפי שמרים למיניהם.קודם כל, יש איזה משהו בבצק השמרים שלהם שמניב מרקם הרבה יותר ספוגי ואוורירי ועוד לא הצלחתי לפצח אותו.

כשנוגסים בלחמניות שלהם זה כמו לנגוס בענן, והכל נמס בפה.

שנית, עולם הטעמים פה שונה מאשר במערב – פה זה לגיטימי למלא בצק עלים בשעועית אדומה מסוכרת. וזה לגיטימי גם לתקוע אותה על פנה קוטה!

זהו הממצא המעניין ביותר שהוצאתי ממוזיאון הארמון הלאומי של טאיוואן. יותר נכון, הממצא המעניין שהוצאתי מהקפיטריה שם. פנה קוטה שומשום שחור עם שעועית אדומה מסוכרת. והטעם? בלעכס. טוב ששאלתם.

עוד משהו שעפים עליו באופן כללי כאן בטאיוואן זה אבקת בוטנים (דוחפים אותה לכל דבר. ובצדק) – וגם על המאפים היא כיכבה:

אל תופתעו מהניסוחים שתיתקלו בהם כאן במאפיות.

קרום אננס? יס פליז!

בצל ירוק? גבינה צהובה? עוף? בשר לבן? בקר ברוטב חמוץ מתוק? הכל לגיטימי.

עוד זן ספציפי של מאפיות הן אלה שמוכרות את עוגות האננס המפורסמות. מעין גרסה אסייתית לערגליות, שהמלית שלהן מבוססת על ריבת אננס ביתית. האיכות משתנה בין מקום למקום (זו שקיבלנו לקינוח בדין טאי פונג הייתה מצויינת!), אבל דבר אחד אני יודעת להגיד – המון אנשים קונים את העוגות האלה כמזכרת, ואני לא כל כך ממליצה על זה. הן טובות רק כשהן ממש טריות. מספיק שהן יהיו זרוקות שבוע בארון והן תאבדנה את כל החן שלהם.

המלצה שלי היא בכל פעם שרואים מאפייה, לרוץ פנימה, לקחת מגש ומלקחיים (שירות עצמי, חבר'ה!), ולהעמיס 3-4 מאפים לפחות (שקל-שניים ליחידה), לקחת ביס או שניים מכל אחד, ואז לדחוף לתיק ולשכוח מהם לשאר היום. וזה טיפ של גל, אז תקשיבו לו טוב.

עוד מנה שאני ממליצה לנסות בכל מקום שרואים אותה היא אורז עם תבשיל חזיר מטוגן (Braised Pork Rice – 滷肉飯). זו פחות או יותר מנת הדגל של טייפה (אם שמים את הפורק באן ואת מרק הביף נודלס בצד) והיא פשוט מטריפה. מה שכן, הרמה שלה מאוד השתנתה ממקום למקום. בחלק מהמקומות תבשיל הבשר שהוגש מעל האורז היה תוקפני ומונוסודיומי מאוד בטעמו, כמעט כאילו פשוט שפכו בקבוק רוטב הויסין על קצת בשר מטוגן וזהו (טעמתי מנה רעה כזו בשוק הצהריים שליד שימנדינג).

אבל במקום הכי טעים שאכלתי את זה בו (עליו קראתי המלצה ספציפית – ושמו ג'ין פן לו רואו פאן – 金峰滷肉飯 – מפה) – הוא היה עשיר בטעמים כמעט כאילו התבשל לו ל-10 שעות עם עשרות תבלינים עלומי שם

ביצה חומה סינית, מבושלת בתבלינים, השלימה את הארוחה. בשולחנות הנמוכים מצטופפים עשרות אנשי עסקים וסתם אנשים ממהרים לשאוב ארוחה מהירה, זולה וטעימה תוך דקות ספורות. כמו בחומוס טעמי בירושלים. לבלוע, לא ללעוס! רק חסר רס"ר שיעבור בין השולחנות ויתזז. 5 שקלים, הבטן מלאה, וקדימה לדרך.

שתי תופעות מעניינות ששמתי לב אליהן:

הסדר המופתי בסאבווי לא היה מבייש דיקטטורה בולשביקית משנות החמישים. גם בשעות העומס וגם מחוצה להן, אף אחד לא יידחף כדי לעלות על קרון הרכבת התחתית, אלא ייעמד בתור מסודר לפי הסימון על הרצפה ויחכה בסבלנות עד שכל הנוסעים יוצאים, לפני שיתחילו לעלות פנימה, אחד אחד, לאט ובשקט.

גם במדרגות העולות, כמו באנגליה, מי שממהר הולך מצד שמאל, ומי שלא, ייצמד לימין כדי לעשות מקום לכל הממהרים. אולי נתחיל קטע כזה בישראל?!? אתם איתי?

התופעה השנייה – מסיכות מנתחים. על כולם. בכל מקום. נאף סייד.

עוד המלצות בקצרה:
חנות שלמה של שתי קומות של מוצרי wilton לקישוט עוגות. גן עדן לחובבי קונדיטוריה (נקראת Bake it Yourself – מפה)

רחוב צ'אנגאן (Cháng'ān West Rd) במקטע שבין צ'ונגקינג לזונגשאן ממש מגניב ומעניין ומלא חנויות נחמדות לכלי בית ומזללות טעימות. מומלץ להליכה רגלית! המקטע מסומן עי הקו כאן

כריסטינה מזילו, ידידתי הרומנייה מהמשלחת, פירטה על המון מקומות שאכלנו בהם עם המשלחת בבלוג שלה (השתמשו בגוגל טרנסלייט אם אתם לא רומנים אסליים, יס?)

סינית שימושית בסיסית (טוב שהייתי בסין חודשיים בטיול אחרי צבא)
ני האו = שלום
שה שה = תודה
האו = טוב / כן
בו האו = לא טוב
האו צ'ה = אוכל טעים!
דאן ביי = לחיים!
לה = חריף. (יענו "בו לה" זה "לא חריף")
דג'י יה = רחוב. נשמע כמו dji ye, אבל הסוף של ה-יה ממש מודגש גרונית כך שכמעט אומרים יעעעע.
צאי נה לי = "איפה זה?". בדרך כלל אומרים את שם המקום קודם, ואז שואלים איפה הוא. לדוגמה רחוב יונג קאנג: יונג קאנג דג'י יה, צאי נה לי?
מינג? שי קוואי = צ'ופסטיקס חד פעמיים, שפי אלף יותר נוחים לאכילה מצ'ופסטיקס מפלסטיק שנותנים בכל מקום. הסימן שאלה שם בגלל שההגייה של מינג נשמעת כאילו שואלים אותה.

קחו בחשבון שרוב הסיכויים שלא יבינו למה אתם מתכוונים גם אם אמרתם בול את מה שכתבתי. בסינית יש להם ארבעה טונים שונים בהם אפשר להגיד כל מילה, ולכל אחד יכולה להיות משמעות אחרת לגמרי.

עוד מידע שימושי
לטייואן מגיעים לרוב דרך טיסה קצרה מהונג קונג, שאליה מגיעים מכל שד"ת בינלאומי. הטיסות הן תכופות וזולות.
המטבע הוא דולר טייואני (TWD), ואחד ממנו שווה כ-12 ש"ח. אני הסתפקתי בלחלק את הכל ב-10 וזה היה מספיק קרוב. ארוחת צהריים בדוכן רחוב ממוצע תעלה בערך שישה שקלים, כוס ענקית של באבל טי תעלה 5 שקלים, נסיעה באוטובוס או במטרו עולה 2.5 שקלים, ונסיעת מונית תעלה כ-10 שקלים (המוניות ממש זולות שם!). רוב האנשים בטאיוואן (במיוחד המבוגרים) לא מדברים אנגלית בכלל. הצעירים קצת יותר מדברים, אבל האנגלית שלהם לרוב מאוד מוגבלת. מומלץ מאוד להצטייד בשיחון. הסינית המקרטעת שלי (שנשארה לי קצת מהטיול אחרי הצבא, כאמור) הספיקה לי כדי לשרוד.

ומילה אחרונה למארגני המשלחת (של הטיול הזה, או בכלל) –
כמה דברים שמאוד ישמחו את האורחים שלכם:
א. זמן פנוי, בחיאת. לו"ז צפוף מ-8 בבוקר עד 10 בלילה לא מאפשר לצאת לחקור ולגלות דברים מגניבים לבד – לכל אחד יש תחומי עניין משלו ושילוב של אפילו קצת זמן פנוי משדרג את החוויה
ב. בזמן הנסיעה לנקודת עניין מסויימת, הקדישו כמה דקות והסבירו למשלחת לאן נוסעים, למה זה שווה את הזמן שלנו, ונקודת בונוס אם תראו איפה נמצא המקום על המפה. כשמסיירים במשלחת על אוטובוס שרק נוסע ממקום למקום הולכת לאיבוד תחושת ההיכרות שמקבלים עם העיר כשמטיילים לבד ברגל או בתחבורה ציבורית.
ג. הזמינו לארוחות פודיז מקומיים שיקשקשו איתנו ויעשירו לנו את החוויה
ובנימה חיובית זו אני רוצה להודות לשגרירות טאיוואן בישראל שהזמינה אותי לטיול הנהדר הזה, ובמיוחד למרים שקימבצה את הכל ברגע האחרון. תודה!
סעו גם אתם. לא תצטערו.
אם יש מדינות זרות נוספות עם אוכל טעים שרוצות להזמין אותי לסיור, אתן יודעות איפה למצוא אותי.

אוף טופיק – עדכונים וחדשות:
1. בשבוע הקרוב אני מתחילה ללמד קורס בשנקר בשם "מבוא לעיצוב אינטרקאטיבי" לתלמידי שנה ב'. אם אתם לומדים תקשורת חזותית בשנקר – בואו להגיד שלום! אשמור לכם עוגיה (ראשון ב-9 בבוקר)
2. נשברתי בטאיוואן וקניתי סמארטפון. כן, כן. ועכשיו גם יש לי אינסטו'ש.
3. חנוני המחשבים של שנות ה-90, לא יודעת מה איתכם, אבל אנחנו גילינו מחדש את red alert (טניה! טסלה קויל!) ואני חייבת לציין שזה יותר ממכר מאי פעם. את גרסת האונליין של המשחק אפשר להוריד ולהתקין בקלות מכאן. ואם אתם רואים על השרת משתמש בשם 2niteUdie, תדעו שזה אני ותבואו שאבעט לכם קצת בתחת.

ללכת לאיבוד בטאיוואן – חלק א' 

נחשב אצלי: חו"ליום רביעי, 25 בספטמבר 2013

"אל תדאגי מאיה," הרגיע אוון, עורך המגזין האירי Travel Extra, "עד סוף השבוע יקרה לפחות משהו אחד שיגרום ללב שלך לרקוד". אוון שם לב לפרצוף התשעה באב שלי. כי במקום להסתובב ברחוב ולחקור את העיר המטריפה הזו, אנחנו בעיצומו של מרתון מוזיאונים. אני נמצאת בסיור קולינרי רשמי בטייפה מטעם ממשלת טייואן, ויחד איתי 23 עיתונאים מרחבי העולם. כולנו מסובים לשולחן במסעדת פירות ים גדולה ונטושה בפרבר Tamsui של טייפה, והפלטה המסתובבת שעל השולחן שלפנינו עמוסה לעייפה במטעמי ים טייואניים עלומי שם.

את הבוקר העברנו בסיור במוצב סנטו דומינגו. אל תשאלו אותי מה יש שם, כי מהר מאוד הבנו אני ולינדה, כתבת האוכל של ה-la times, שמוטב לנו לחמוק החוצה וללכת לשוק האוכל שראינו מהאוטובוס בדרך. לאור סופת הגשמים הגדולה שהחליטה לפקוד את האי, נראה כי היום הולך להיות ארוך. ותכל'ס, להגיד את האמת, הדברים המעניינים שראיתי ואכלתי בטייואן קרו רק כשהברזתי לפרקים מהטיול המאורגן של קבוצת העיתונאים, שסבב סביב מוזיאוני סקסופון, רהיטים עתיקים, חנויות מזכרות, ומסעדות בינוניות לרוב. את העיר התוססת, הטעימה ומסבירת הפנים הזו גיליתי דרך הרגליים כשנשארתי בעיר אחרי שהסיור הרשמי נגמר וכולם חזרו לארצותיהם.

למזלי הרב, הארכתי את השהות שלי בכמה ימים כדי שיהיה לי צ'אנס לחקור את העיר קצת בעצמי, בעצת גל ואורן הגאונים, שסייעו לי בבניית לו"ז מתוקתק ומהוקצע לארבעת הימים שנותרו (על בסיס הטיול המקיף שביצעו ותיעדו לעילא ולעילא בבלוג ייעודי משלהם. קריאת חובה!).

קשה לעשות סדר ברכבת ההרים הקולינרית המטריפה הזו (יש לי מספיק חומר לבלוג שלם), אז החלטתי לפצל את הפוסט לשני חלקים. השני יפורסם בעוד כמה ימים.

נתחיל בשלושת המנות הכי טעימות שאכלתי בכל הטיול, ללא סדר מסויים:

א
זו מנה של איזשהו חלק פנימי של חזיר (מהמרת על מעיים) ברוטב לימון חמוץ, שאפילו לא אנחנו הזמנו, אלא שולחן שישב לידנו.

זו הייתה מסעדה משפחתית קטנה שגיליתי ברחוב פצפון ליד קניון Qsquare הענק (אין לי מושג מה השם של המסעדה. הכתובת: רח' Huáyīn מס' 27 – מפה), ומיד סחבתי אליה את שני ידידיי מהמשלחת – כריסטינה (עורכת הגרסה המקומית של מגזין GoodFood ברומניה, ובלוגרית) ורודולף (עיתונאי מאוסטריה, וגם פרופסור לקולנוע), שעתיים לפני ששניהם היו צריכים לעלות על המטוס הביתה. התפריט היה רק בסינית והזמנו בהימור טוטאלי, בסיוע בחור סיני נחמד שישב בשולחן לידנו וידע קצת אנגלית. כמובן שהכל היה מעולה:

עוף ברוטב חמוץ מתוק עגבנייתי

מלפפון ים מוקפץ ברוטב עוף עם אפונת שלג וגזר, וגם מנה של חזיר מוקפץ עם טופו. אבל מנת החזיר המדהימה הנ"ל, שלא אנחנו הזמנו בכלל אלא הבחוריקו הנחמד שישב לידינו עם המשפחה שלו והציע לנו לטעום, גנבה את ההצגה עם הרוטב החמוץ-מלוח שלה והפריכות המטריפה של החזיר. הייתה עוד מנה מעולה, אגב, של כבד חזיר, שטעמתי בשתי הזדמנויות שונות בטיול אבל לא יצא לי לצלם: פילטים קטנים של כבד חזיר עטופים ברוטב מתקתק וסמיך, שממש גוזרים עם הצ'ופסטיק ובולעים בחתיכות קטנות. מדהים (למרות שאני מתעבת כבד!).

ב
דג שלם ענק (אין לי מושג איזה, כי ההסבר שקיבלנו כשביקשנו היה: "או. דיס איז פיש") מטוגן בציפוי סופר פריך ומוגש עם רוטב חמוץ מתוק חריף סמיך.

פיסות הבשר של הדג התפרקו בקלות מהגוף במגע קל של הצ'ופסטיקס, והיו רכות, עסיסיות ועדינות בטעמן. מה שהדהים אותי זה שלמרות הציפוי הפריך והרוטב הסופר דומיננטי, אפשר היה עדיין להרגיש את הטעם של הדג הרך והטרי. למי שראה את הפתיחה של הסרט היפהפה "אוכל שתייה גבר אישה" (שצולם בטייואן וחמש הדקות הראשונות שלו הן הפרסומת הכי טובה שיש למדינה הזו), זה נראה כמו מנת הדג שמכינים על ההתחלה.

ג
שניצל טייואני ענק כמו שבחיים שלכם לא אכלתם.

כל קשר בין השניצל הישראלי של אמא שלכם ליצירת האמנות המונוסודיומית המבריקה הזו מקרי בהחלט. אני יודעת שלא מומלץ לאכול דברים שיותר גדולים מהראש שלי, אבל במקרה הזה פשוט אי אפשר להפסיק – 5 שקלים המחיר, והפיסה העצומה הזו, פריכה ומתפצפצת מבחוץ, ורכה ועסיסית ורותחת מרוב אדים מבפנים, תישאב במהירות ותשביע לפחות שניים שלושה אנשים רעבים.

את המקור טעמתי בשוק הלילה שילין (הדוכן נקרא "hot star fried chicken" ויש לו שלט כחול), וקלייר סיפרה לי שיש להם סניף זהה בלב שימנדינג, השכונה הצעירה והתוססת בה התגוררתי. בדקתי גם את הסניף שם והמוצר זהה לחלוטין. מושלם כארוחת לילה לפני שעולים לחדר לישון.

טאיוואן, מסתבר, היא בית לקלאסיקות אסייתיות רבות שתפסו תאוצה בעולם כולו: הפורק באן, סנדוויץ' עסיסי של בצק שמרים מאודה עם פיסות חזיר מבושלות ברוטב מתובל עם שפע של בצל ירוק (ואבקת בוטנים, במקור)? המנה שפרסמה את דייויד צ'אנג ממומופוקו בניו יורק? זה מכאן. באבל טי, משקה ממכר של תה קר ממותק עם חלב וכדוריות ג'לי גדולות (שעשויות מפניני טפיוקה מבושלות בסירופ תה כהה ממותק), שמוגש עם קש אופייני רחב במיוחד, שיכול לשאוב גם את הכדוריות השחורות והממכרות. השרב הכבד והאופייני ששורר במדינה הטרופית הזו הופך את הבאבל טי, ובאופן כללי את משקאות התה והקפה המקוררים, לדרך האולטימטיבית לשמור על קור רוח. הם נמכרים בזיל הזול בכל פינה ובכל חור, וכל משקה חם אפשר לקנות גם בגרסה הקרה שלו, שמגיעה כבר ממותקת ומוכנה לשתייה בכוס אטומה בוואקום, ארוזה בשקית דקיקה ונוחה לנשיאה. זה מרווה, זה ממכר, וזה ממלא בטירוף, אז היזהרו לכם! שלא תתחרבש לכם ארוחת הצהריים חס ושלום!

בטייפה רבתי, עיר הבירה של טייוואן, יש עשרות שווקי לילה גדולים, שנפתחים עם השקיעה ופועלים לרוב עד חצות.

חלקם מתויירים יותר ואת חלקם מכירים רק המקומיים, שעובדים שעות ארוכות במהלך היום וזה הבילוי שלהם – לצאת עם החבר'ה ולזלול המון המון מנות קטנות בזיל הזול. בארבעת הימים החופשיים שלי שבסוף הטיול ביקרתי בכל יום בשוק לילה אחר, וגם במהלך הטיול המאורגן חמקתי החוצה מהלו"ז הצפוף וביקרתי בשני שווקי לילה בערים Keelung וב-Taichung City שהיו חביבים, אך לא העיפו לי את הסכך (ועל הראשון עוד בורדיין המליץ).

אבל לי היה מזל גדול כי לי הייתה את העזרה המקומית הכי טובה שיכולתי לבקש: קלייר, חברה של קרוב משפחה שלי (האדון המכובד גיל קול, שעובד כבנקאי השקעות בסינגפור!), הבחורה הכי חמודה, מצחיקה, ומתוקתקת שיש. ובניגוד לרוב האנשים בטייפה, היא מדברת אנגלית מצויינת!

אז קלייר לקחה אותי לסיבוב בדוכנים האהובים עליה בשוק שילין (士林夜市 – Shilin Night Market), שנחשב אחד הגדולים והמתויירים ביותר, אבל אני וקלייר פשוט קפצנו בין הדוכנים הכי טובים ותקתקנו את כל מה שהיה חשוב לראות תוך פחות משעה! גולת הכותרת הייתה כמובן השניצל המטריף הנ"ל:

אבל זללנו המון דברים טעימים. וביניהם:

קרח מגולח!! (במקום שנקרא שין פה טינג, 辛發亭冰品店 ונמצא בתוך שוק שילין – מפה / מאמר מפורט)

לוקחים קובייה של קרח, דוחפים אותה למכשיר שנראה כמו מיקסר, שמסובב אותה במהירות שיא, וסכין סופר חדה מלמטה מגלחת אותה לשבבים דקיקים ואוויריים שנוחתים כמו פתיתי שלג לצלחת ונראים קצת כמו מקופלת. אותה הקובייה יכולה להיות קרח רגיל, וזה יכול להיות קרח שעשוי מחלב ממותק, או פודינג חמאת בוטנים, או כל טעם שתעלו על דעתכם.

מעל הר השלג הזה אתם בוחרים את הטופינגז, שחלקם נראים כאילו הגיעו מהחלל החיצון – קוביות פודינג וג'לי בטעמים שונים ומשונים, שעועית אדומה או שעועית מש מבושלת בסירופ (וזה טעים, תאמינו או לא), וקוביות גדולות של פירות טריים.

קלייר המליצה ללכת כאן דווקא על משהו בלי פרי, כי בהמשך היא תיקח אותי לאייס מונסטר, המקום הכי מפורסם לשייבד אייס עם מנגו. את הטעם והמרקם של הדבר הזה קשה לתאר – זה משהו שחייבים לטעום: כמו עשרות שכבות דקיקות של גלידת שמנת שנמסות בפה למעין קרוס בין גלידה לשרבט מהחלומות. טעים ברמות קיצוניות!!! אנחנו טעמנו את השייבד אייס בטעם חמאת בוטנים. יאמי.

עוד מעדן – חלב פפאיה. שזה בדיוק מה שזה נשמע:

חלב טרי ופפאיה טריה שטוחנים יחד בבלנדר (עם סוכר או בלי סוכר, לבקשתכם), למילקשייק טעים טעים. הפפאיה הטרייה בטיוואן לא דומה לשום פפאיה שטעמתם מימיכם.

גם בשוק, כמו בכל מקום אחר שתלכו בו בטייפה לא תוכלו לברוח מהמלכים האמיתיים ששולטים ברחובות: הכלבים.

או יותר נכון –

הם הבעלים, ובני האדם הם הכלבים שלהם, שנושאים אותם במנשא, או עגלה של תינוק, רק כדי שכפות רגליהם הצמריריות לא יגעו ברצפה חס וחלילה.

(אל תפספסו פוסט היסטרי של גל בנושא)

עוד מטעמים נהדרים מהשוק:

לחמניה אפויה בטאבון עם חזיר וטונות של בצל ירוק. את הדוכן הזה, כמו רוב הדוכנים המוצלחים, מזהים לפי התור הארוך של הסינים שמחכים בסבלנות למנה שלהם. רוב הדוכנים עם התור הארוך מצדיקים את ההמתנה וזו דרך טובה להמר אם אתם לא יודעים מה לבחור.

שיפודים מטוגנים של חלקים פנימיים מעניינים ביותר. כל סועד מקבל סלסלה, זורק לתוכה את כל הזוועות שבא לו לאכול יחדיו על שיפוד (שזה אומר נקניקיית דם של חזיר, רגלי תרנגולת, סטינקי טופו [שזה אומר קוביות טופו שהותססו בציר דגים ושאר זוועות עד שהן מעלות ניחוחות שקשה לתאר] ושאר mystery meats), תוכן הסלסלה משופד ועובר טיגון ופידור של תבלינים חריפים.

קלייר התעקשה שאנסה, והאמת, זה לא רע בכלל!.
לשוק שילין מומלץ להגיע דרך תחנת המטרו Jiantan (בקו האדום) ולא תחנת שילין שאחריה, כי הדרך כך הרבה יותר קצרה.

למחרת נפגשנו אני וקלייר לצהריים בצמוד לאיזור דונג קיו (東區 – Dong Qu – מפה), שכונה של רחובות קטנים מלאים בחנויות בגדי מעצבים (זולות!) ופיצ'פקעס לבית וצעצועים. לילדים או למבוגרים שקצת נשארו ילדים. מומלץ!

מגיעים לאיזור דרך תחנת המטרו Zhongxiao dunhua (הקו הכחול) בצמוד ליציאה מס' 2 יש חנות זארה, וממנה פשוט ממשיכים ללכת קצת צפונה ותופרים את כל הרחובות ימינה ושמאלה ביסודיות. מומלץ לעצור באיזשהו בית קפה לגרין טי לאטה (שזה כמו קפוצ'ינו, רק על בסיס תה ירוק במקום קפה. אלוהי!).

צהריים אכלנו במזללה דרום טאיוואנית פופולרית בשם דו שאו יואה (度小月 – Du Hsiao Yueh – מפה), שיש לה שלושה סניפים בעיר.

נודלס עם חזיר קצוץ וקציצת דג (יש גם אורז עם אותו הטופינג! אחת ממנות הדגל של טייפה, מסתבר. וזה מעדן)

טופו ברוטב חמוץ מתוק

דג מאודה נהדר שנקרא בשם המוזר: milk fish.

לקינוח הלכנו למקדש הקרח המגולח, אייס מונסטר (冰館 – Ice Monster – מפה), שנמצא בסמוך.

המקום, שהוכתר ע"י CNN כזה שמגיש את אחד מעשרת הקינוחים הכי טובים בעולם, פופולרי מאוד והתמזל מזלנו הפעם כי התור היה קצר במיוחד. הקקות רצו מחיר מינימום לאדם, שזו התנהגות די חזירית ולא מאוד טיפוסית לטייפה, אבל זרמנו. ובנוסף לקרח המגולח עם מנגו, שגל השביע אותי שאתחייב לטעום ויהי מה, הימרנו גם על קרח מגולח בשם Bubble Milk Tea Sensation, שגנב לגמרי את ההצגה.

כלומר, כן, האייס מנגו היה חביב, אבל הוא היה הרבה יותר מידי מתוק, המנגו היה חתוך גדול מידי, האייס עצמו היה בטעם מנגו (בניגוד למנגו שייבד אייס קלאסי שאמור להיות על בסיס קרח לבן ועליו מנגו טרי!), ועוד זרקו על הכל סורבה מנגו שהיה פשוט מיותר. אבל האייס בטעם תה היה פשוט קינוח מארץ החלומות: פתיתים דקיקים של גלידת תה שמוגשים לצד פודינג סויה מלכותי (מעין פנה-קוטה שכזו), ומלמעלה, מפזרים פניני טפיוקה שחורה גדולות וחמימות (בדומה למשקה הבאבל טי), ומעל הכל מזרזפים רוטב טופי מייפל.

(ותסלחו לי על התמונה המזוויעה, כן? נשבעת שזה טעים). אני כבר בתהליכים של שחזור חגיגת הטעמים הזו בבית, אבל אני כבר יודעת לדווח שזה הולך להיות אתגר רציני. זה ללא ספק הקינוח הכי טעים שטעמתי בטיול, ויש מצב שאפילו בשנה האחרונה. ביררתי ודי קשה למצוא אותו במקומות אחרים, אז אני ממליצה להגיע לאייס מונסטר אך ורק בשבילו. פשוט epic. לא לפספס!!!

קלייר, כבר אמרתי כמה את תותחית??

שוק לילה נוסף שאני ממליצה עליו הוא הרבה יותר קטן וסימפטי מהשאר, ויש בו פחות תיירים. שמו טונג הואה (Tong Hua – 休閒/遊憩景點-觀光商圈市集 – מפה). שם שלח אותי גל לשני דוכנים ספציפיים – אחד של רול הזוי של כרוב, כוסברה, מלפפונים ומיונז יפני שלצערי לא היה שם באותו הלילה

והשני הוא רול עם גלידה בשלושה טעמים, שעליו מגלחים שבבים קטנים של פרלין קרמל בוטנים מבלוק ענק שעומד ליד.

מעל אבקת הבוטנים שמים שלושה כדורי גלידה, כאמור, ומלמעלה מפזרים עלי כוסברה (כן!!), מגלגלים, וזוללים. אין מילים לתאר כמה השילוב הפסיכי הזה מכה בבלוטות הטעם שלכם. מדובר בגאונות צרופה! בוריטו גלידה, אקרא לו.

עוד דברים שזללתי שם – שרימפס טמפורה על סלט כרוב קטן.

שכנעתי גם איזו סינית רנדומלית להתחלק איתי בשקית של סרטנים שלמים שדווקא לא היו מבריקים.

בנוסף לטונג הואה ושילין ביקרתי גם בעוד שניים מפורסמים: שידה (Shida), רוהו (Raohe) – אבל מאלה הרבה פחות נהניתי ואני פחות ממליצה.

את הטינופת שאני בדרך כלל מחפשת בחו"ל היה קשה למצוא בטיוואן כי הם פשוט לא בקטע של יד שנייה. אז יש רק שוק פשפשים אחד (והוא לא משהו, בדקתי), ואין חנויות יד שנייה כמו שיש באירופה ובאמריקה. אבל אורן שלח לי איזה קצה חוט שהייתי חייבת לבדוק – מעין ויצו בודהיסטי שכזה. אז כמובן כשהגעתי למיקום המדוייק היה שם האנגר קטן ונטוש. זקנה סינית חמודה ניגשה אלי להציע עזרה, ושאלתי אותה אם היא יודעת מתי החנות נסגרה. אז היא אמרה שהיא לא נסגרה, אלא עברה מקום, והנה הנה היא תיקח אותי לשם, אין בעייה. צעדנו יחד רבע שעה מזרחה בשמש הקופחת, ונפלנו על בניין אחר, גדוש פועלים, משאיות, וקופסאות קרטון עמוסות בבגדים וצעצועים. המממ, כבר סימן טוב.

אבל הביג צ'יף שם התעקש שאין לי מה לחפש פה ושאעוף מפה קישטה קישטה מהר. אז הזקנה קצת התווכחה איתו והסבירה לו שאני "עיתונאית חשובה מישראל!!!1", וברגע ששלפתי את כרטיס הביקור שהכנתי במיוחד לטיול (כי באסיה אם אין לך כרטיס ביקור אתה גורנישט), פתאום אורו עיניו והוא התעקש לעשות לי סיור במבנה, שהתברר כמרכז זמני למיון ומחזור של חפצים מתרומות. מרשים ביותר!

מפה לשם, בסוף יצאתי עם כתובת של חנות גדולה במחוז Dahu הצפון מזרחי של טייפה, שאותה ביקשתי שיסמנו לי על המפה ואליה נסעתי מיד, כמובן! מאיה לא פוסקת בחיפושייה אחר הטינופת המקומית!!!1 טייואנים, כל הזבל שלכם בילונגז טו מי! היר איי קאם!

אעצור לאתנחתא קלה בסיפור כדי לספר לכם על נסיעת המטרו המרהיבה שעשיתי כדי להגיע לחור התחת ששמו Dahu Park, בדרך לחנות הויצו הבודהיסטית המיוחלת.

מדובר בתחנה הרביעית בקו החום של מטרו טייפה (הכיוון שנגמר בגן החיות). הקו הוא ברובו רכבת עילית והנופים שרואים בו דרך חלון הקרון כל כך מדהימים שאני ממליצה פשוט לנסוע את כל החלק הצפוני של הקו הזה רק כדי לראות את הנוף. זה כמו לנסוע ברכבת הרים מהירה דרך העיר, והנופים מתחלפים במהירות: תחילה פארק הייטק עתידני ומצוחצח, אחר כך עוברים בספרינט מהפנט דרך סבך בניינים צפופים ומטונפים א לה בלייד ראנר, ואחר כך יש ג'ונגל עם חוות אורז וטראסות, ובסוף יש אגם גדול ובוהק שמוקף ביער עבות שמגיע עד ראש ההר. ואת כל הדברים האלה רואים תוך נסיעה אחת של 3 דקות. פשוט מדהים. הייתי כל כך בשוק שלא הספקתי לצלם כלום. צילמתי לכם רק את הגשר שעליו נוסעת הרכבת (אחרי שירדתי והגעתי לויצו שלי).אה, והנה האגם שליד, אגב.

החנות פה (לינק לסטריט וויו לכניסה למתחם. אם תסתובבו אחורה תראו את האגם המדהים).

לא שזה מעניין מישהו שנפלתי על גן העדן שלי והעמסתי 5 קילו של כלי מטבח תמורת 10 שקלים חדשים. נו שוין.

על המשך הרפתקאותיי בטייפה, ניתן לקרוא כאן בחלק ב'.
בינתיים חג שמח לכולם!

אגוזים מג'ונג'רים 

נחשב אצלי: להכין ולשמוריום רביעי, 04 בספטמבר 2013

ברגע שתטעמו ביס מהדבר הזה לא תבינו איפה הוא היה כל החיים שלכם. זהו הנשנוש האולטימטיבי בקפיטל נון. ליד בירה, ליד יין, ליד דלק מטוסים, או כל משקה אחר, בכל שעה של היום. הבונוס הוא שהוא יכול לתפקד כמתאבן מסיח דעת לאורחי החג שלכם בזמן שאתם עסוקים בלשנע תבניות מהבילות או לעשות ספונג'ה מאחורי גבם. ואם אורזים אותו בחוכמה, הוא מתפקד גם כמתנת חג קטנה ונחמדה. אז מה קורה פה? האגוזים הקלויים מתקרמלים בתנור עם ציפוי היסטרי – קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וביניהם טמונות פיסות קטנות של ג'ינג'ר מסוכר שהופכות לסוכריות קטנות ונגיסות. ואת כל השילוב ביחד, ממש קשה להפסיק לאכול. מומלץ להכפיל כמויות מראש. מקור המתכון: Everyday Food, גליון דצמבר 2010. הכמות: 3 כוסות.

  • רבע כוס מים
  • רבע כוס סוכר
  • 1 כפית פפריקה (לא חריפה!)
  • רבע כפית מלח (כן!)
  • 1.5 כוסות אגוזים לבחירתכם (כ-180 גר')
  • חצי כוס ג'ינג'ר מסוכר

עלות משוערת:

17 שקלים

עבודה נטו:

17 דקות

ההכנה

את המיקס הטעים הזה אפשר להכין מכל אגוז שאוהבים! יעבדו כאן שקדים, אגוזי מלך, פקאנים, אגוזי לוז, אגוזי ברזיל, בוטנים, פיסטוקים, וכו'. לדעתי אפשר גם לערבב כאן גם דברים עוד יותר משוגעים, נניח שמיניות בייגלה, או כל מיני קורנפלקסים מעניינים (נניח פייבר1, צ'קס מיקס, או צ'יריוס, וכד'), כל עוד הכמות TOTAL היא כוס וחצי של דברים טעימים ופריכים. תאלתרו ותשתגעו.

אפשר לעשות כל מיקס שרוצים מהרשימה הנ"ל, או אפילו להשתמש רק בסוג אחד או שניים. בלי שום קשר אפשר גם להוסיף לעסק כף גדושה של שומשום, אבל אני לא מתה על זה אז אני תמיד מוותרת. אני ממליצה לקנות את האגוזים בתפזורת בחנות טבע עם תחלופה גבוהה מכמה סיבות: א. האגוזים שם לרוב יהיו טריים יותר, ב. זה יוצא זול יותר, ג. אפשר לקנות כמויות קטנות ולא צריך לקנות כמה חבילות שונות גדולות ויקרות של אגוזים בסופר (שמי יודע כמה זמן ישבו שם על המדף). כשחוזרים עם האגוזים הביתה אני ממליצה גם לשמור אותם בפריזר, כדי שהשומן שבהם לא יתעפש (כן! זה קורה לפעמים!).

בנוסף לאגוזים האמורים נצטרך גם כמות קטנה של ג'ינג'ר מסוכר. הוא נראה כמו קוביות צהבהבות של רחת לקום, ואפשר להשיג אותו באותן חנות הטבע בה אתם כבר קונים את האגוזים (כמו ניצת הדובדבן / עדן טבע מרקט וכד').

הג'ינג'ר מגיע גם בגרסה רגילה, וגם בגרסה דלת סוכר. שתיהן עובדות כאן.

ככה נראית הפפריקה (המעושנת) שלי. אל תוותרו על הפפריקה!!! (שימו לב, לא מומלץ פפריקה חריפה, אלא רק מתוקה או מעושנת).

שנתחיל? חותכים את הג'ינג'ר לחתיכות קטנות בגודל כ-חצי ס"מ.

הוא קצת קרצייתי לחיתוך, אז מומלצת כאן סכין גדולה וחדה במיוחד.

עכשיו לשלב הבא: בסיר קטן מערבבים את הסוכר והמים. אפשר סוכר חום ואפשר סוכר לבן.

לא ניסיתי, אבל מעריכה שאפשר גם להחליף בכמות זהה של דבש או סירופ מייפל אמיתי. שמים את הסיר על אש גבוהה ומביאים את התערובת לרתיחה חזקה. ברגע שזה קורה מוסיפים את המלח והפפריקה (אל תתווכחו… סמכו עלי!) מבשלים על רתיחה חזקה למשך דקה אחת, עד שהסוכר מתמוסס והסירופ מסמיך מעט. היזהרו מבישול יתר, אחרת האגוזים יצאו דביקים מידי אח"כ באפייה.

כשהסירופ יורד מהאש ומפסיק לבעבע הוא נראה ככה:

אם מעבירים דרכו כף רחבה הוא נפער כמו ים סוף, אבל הפתח אמור להסגר בחזרה, כי הסירופ לא צריך להיות סמיך מידי.

מסירים מהאש וזורקים לסיר את תערובת האגוזים ו/או הדברים האחרים שבחרתם.

מוסיפים גם את הג'ינג'ר המסוכר הקצוץ ומערבבים היטב עד שהכל מצופה באחידות.

כבר עכשיו אפשר לגנוב ביס וזה טעים. תיזהרו לא לחסל את הכל, כן?

כל מה שנותר לעשות זה קצת לקלות את זה בתנור חם וסיימנו. אבל בחיי שיכולתי לחסל סיר שלם ככה.

מפזרים את האגוזים על תבנית מצופה בנייר אפייה (לא מומלץ נייר אלומיניום, כי הכל מאוד נדבק וקשה להוציא אח"כ).

אם הכפלתם כמויות, מומלץ להשתמש בשתי תבניות, כדי לא לצופף את האגוזים יותר מידי.

אופים את האגוזים למשך כ-10 דק' עד רבע שעה ומערבבים פעם-פעמיים במהלך האפייה כדי שהאגוזים ייקלו באחידות.

במהלך הקלייה הסירופ יסמיך ויתקשה ויעטוף את האגוזים והג'ינג'ר במעטה מבריק ומעט דביק.

האגוזים מוכנים כשהם משחימים מעט, אך היזהרו שלא ישחימו יותר מידי ושימו עליהם עין.

מניחים לצינון ל-20 דקות לפני שמפרקים עם האצבעות ומעבירים לצנצנת אטומה. האגוזים יישמרו, אטומים בצנצנת למשך כשבוע וחצי. לא בטוח שהם יחזיקו את הזמן הזה.

הערה – למרות שאגוזים זה דבר מאוד בריא, הקלייה כאן לצערנו מקלקלת את רוב הדברים הטובים שבהם. אז אל תתייחסו לנשנוש הזה, שהוא ממתק לכל דבר, כדבר בריא, חס וחלילה! אם אתם רוצים להנות משני העולמות, פשוט נשנשו את התערובת מבלי לאפות אותה, אחרי שציפיתם את האגוזים בסירופ הטעים. זה ממכר באותה מידה, רק קצת מלכלך את הידיים. ואז הערך התזונתי של האגוזים נשמר, וכולם מרוצים (חוץ מהידיים והבגדים שלכם).

אה, ואם אתם מחפשים הצעות חגיגיות של הרגע האחרון:
קציצות רימונים שישדרגו כל שולחן חג
פנה קוטה מרהיבה ללא ג'לטין ב-10 דק' הכנה בול
מרק רימונים וטפיוקה – סיומת מושלמת (ופרווה!) לארוחה כבדה
עוגת דבש בקלי קלות
עוגת שוקולד חמה
עוגת ריבת חלב חמה

דו"ח מלא על הטיול בטאיוון בשבוע הבא. בינתיים חג שמח!

פינת התכל'ס
מרתיחים בסיר קטן רבע כוס מים עם רבע כוס סוכר. כשרותח מוסיפים רבע כפית מלח וכפית פפריקה (מתוקה או מעושנת, לא מומלץ חריפה). מרתיחים את התערובת לדקה אחת בלבד ומסירים מהאש. מוסיפים פנימה כוס וחצי של תערובת אגוזים לבחירתכם + חצי כוס ג'ינג'ר מסוכר שנקצץ בצד לחתיכות קטנות. מערבבים היטב, פורשים על נייר אפייה, וקולים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-10 דק' – רבע שעה עד שהאגוזים שחומים ומבעבעים. מצננים וזוללים.

תורת המיץ הסחוט הביתי 

נחשב אצלי: השקעהיום ראשון, 18 באוגוסט 2013

את המיץ הזה אני מכינה בחודשיים האחרונים, כמעט כל בוקר, בחדווה רבה. על כל טרנד המיץ הירוק הזה אפשר היה לשמוע לאחרונה אם פתחתם קצת אוזניים, אבל בחיים לא חשבתי שאני אהיה הטיפוס שמכין את השטויות האלה. אני לא מחוברת לצ'קרות שלי, לא מתחברת ליוגה, ובטח ובטח שאין לי בבית מכונה מפלצתית שהופכת כל עצם דומם למיץ סחוט טרי. עד שנתקלתי בפוסט הזה בבלוג פורטוגזי ממיס לבבות.

"עזבו שטויות," הפוסט אומר, פחות או יותר, "תתחילו מכמה דברים בסיסיים: תפוח, קצת תרד, ומים. תטחנו אותם בבלנדר ותסננו". תקבלו מיץ ירוק יפהפה עם טעם שהוא קרוס בין מיץ תפוחים ללימונדה. התרד לא מורגש בעליל, והגוף חוגג על כל הוויטמינים והמינרלים. שדרוגים למתכון הבסיס הזה יש עד בלי די, ואפשר גם לעשות אותם בהדרגה, לאט לאט, ורק אם מתחשק. בקיצור, התמכרתי, ונפתח לי עולם שלם של מיצים מעולים בצבעים מתעתעים.

אנשי השאנטי תמיד אומרים "החיים זה עניין של איזון", וכך גם ההתעסקות עם המיצים האלה. הפוסט הזה יספק תחמושת לבריאותנים, שתכף יגיעו וירטנו שהבלנדר בכלל מחמצן את הירקות יותר מידי, הרבה יותר ממסחטת הניו אייג' בשיטת הצנטריפוגה האיטית שקנו ב-1300 ₪ בשבוע שעבר. ומה החוכמה להוסיף סוכר וממתיקים למיץ בריא להפליא? וכי למה מוסיפים מים ומדללים את המרקחת המרוכזת והיקרה מפז? ומה בדבר כל הריסוס והג'יפה שמרססים על עלי הסופרמרקט שלנו היום? אז כל זה נכון והגיוני, אבל גם אם לא תכינו את המיץ הזה מירקות אורגנים שקטפתם זה עתה מהחצר, וגם אם לא תצרכו אותו כל יום לפנות בוקר עם שיעור הטאי צ'י מול הזריחה, הוא עדיין יעשה לכם טוב ולגוף שלכם עוד יותר. גם אם תכינו אותו רק פעם בשבוע, מירקות פשוטים מהסופר. אז זה לא יהיה זהה למיץ שבספא המעצבים האורגני ההוא מחוץ ללוס אנג'לס, אבל זה יהיה נפלא. ועדיף קצת בריאות מבלי בריאות בכלל. ואם המיצים צריכים קצת תגבור מתוק חיצוני, זה בסדר, נזרום. המתכונים פורסמו לראשונה במדור שלי ב"זמנים מודרניים".

 

אז מתכון הבסיס, כאמור, מבוסס על פטנט שאמור להפטר מהצורך במסחטת המיצים היקרה והאימתנית שתופסת נדל"ן יקר במטבח, ומצריכה גם שטיפה מסורבלת ומייגעת אחרי כל שימוש. הפתרון הוא שימוש בבלנדר (ואם אין, גם פוד פרוססור יהיה תחליף סביר) – טחינת כל מרכיבי המיץ עם קצת מים, ואז סינונם דרך בד כותנה דקיק כלשהו. המיץ המתקבל מדהים בטעמו ובצבעו, ואחרי שלוק אחד ממנו כל מה שתרצו זה רק לגמור את כל הכוס בבת אחת וכבר להתחיל לתכנן על איזו ווריאציה תכינו בפעם הבאה. האפשרויות הן אינסופיות:

השטיק עם הבלנדר והסינון מאפשר להפיק מיץ ממרכיבים שלא חלמתם אפילו לסחוט מהם מיץ. והעובדה שאנחנו משתמשים בבסיס טעמים טוב (תפוח + לימון + מים, על משקל המיץ תפוחים/לימונדה), מאפשרים לכם להנות מכל היתרונות הבריאותיים של דברים שאתם לא תמיד טורחים לצרוך בארוחה רגילה. נסו לגגל על היתרונות הבריאותיים של תרד / פטרוזיליה / סלק / כרוב / קייל (או באנגלית KALE – כרוב העל האובר-היפסטרי שהחל לבצבץ גם בארץ לאחרונה) – ותבינו.

אבל כדי לעשות לכם קצת סדר, הנה ההמלצה הראשונית והכי פשוטה, שיוצאת גם הכי טעימה ועדינה:

אני אוהבת להוסיף לנוסחה גם חצי לימון שאני מעיפה לו את כל הקליפה עם סכין קטנה (כולל החלקים הלבנים) – תכף יגיע הסבר.

על בסיס הנוסחה הזו אפשר להתחיל להשתגע ולהוסיף מכל הבא ליד.
אוקיי, אוקיי, אז בואו נעצור רגע לשאלות ביניים –

אז למה בכל זאת מוסיפים מים?
כי בניגוד למסחטת הירקות הקשים היקרה והמסורבלת, לבלנדר המצוי קשה להתמודד עם כל כך הרבה מוצקים בבת אחת. קצת מים על ההתחלה יעזרו לו להתחיל עם הטחינה כך שהתערובת לא תיתקע כל שנייה ותצטרכו לחלץ אותה מהשוליים. כל הטעם והויטמינים של הפירות והירקות יוצאים החוצה למים (כי הרבה מהויטמינים מסיסים במים, ואלה שמסיסים בשומן יצאו גם הם אם תוסיפו קצת שומן לתערובת המיץ – נניח כמה אגוזי מלך, או טיפה חמאת בוטנים או שקדים). עוד תפקיד חשוב שהמים ממלאים הוא איזון טעמים. מיץ טהור של פטרוזיליה או תרד לא יערב לליבם של רוב בני האנוש שאני מכירה. אבל כשמדללים אותו עם קצת מים, ומאזנים אותו עם טעם מוכר ומתוק של מיץ תפוחים ביתי, הוא הרבה יותר ידידותי למתחילים כמונו.

חדשים בעסק? מפחדים מהטעם?
אל דאגה. בחרתי את המתכונים הללו בדיוק כך שיאזנו בין בריאות לטעם חמוץ-מתוק עדין ונהדר, שיערב גם לחיכם של לאנשים שחושבים שהם לא אוהבים "מיץ ירוק". אם אתם בכל זאת רוצים לרכך את המכה ולהתחיל יותר באיזי, הדרך הכי טובה לאזן את טעמו של המיץ הוא פשוט לקרב אותו יותר לטעם של לימונדה – ולהוסיף אקסטרה מיץ לימון וסוכר (או דבש, או מייפל, או אגבה) לפי הטעם. רוצים שהילדים יתחברו? הגניבו פנימה כמה טיפות וניל, ושווקו את המיץ תחת שמות יצירתיים כמו "המפלצת הירוקה" או אפילו "מיץ פטל מלכותי של נסיכות / מסיבות תה" (אנא עארף?). את התוספות המיוחדות כמו פטרוזיליה וקייל, יוסיפו המתקדמים שלא מסתפקים ברק "קצת בריא".

יתרונות המיץ הסחוט
בגלל הסינון, והעובדה שכל הסיבים נשארים בחוץ, המיץ טס בטיל דרך מערכת העיכול וכל הוויטמינים והמינרלים שלו נספגים במהירות שיא. תהליך הטחינה והסחיטה גם מאפשר לכם לצרוך בקלות כמות גדולה של ירקות ופירות שהייתה יכולה להיות מייגעת לאכילה סתם כך, במיוחד אם אתם לא חובבי ירקות באופן כללי. שימו לב שהמיץ הבסיסי מתוק באופן טבעי בגלל התפוח ולא צריך להוסיף לו סוכר.

הטריק של סינון הרסק הטחון במגבת מדמה את הפעולה שמבצעת מסחטת פירות קשים מקצועית. הכי פשוט לסנן עם בד כותנה (כמו מגבת מטבח, או בד חיתול, או חולצת טריקו ישנה ונקייה) ופשוט לכבס אחרי (במכונה, או ידנית תוך 2 דקות). אבל אם אתם מחפשים פתרון יותר פרקטי ויום-יומי, השתמשו במגבות נייר רב-פעמיות, כדוגמת "סנו רב מגבת" (כ-15 ₪ לגליל שיספיק לכם לכ-60 כוסות מיץ ענקיות) , או החיקוי המקביל הזול שלו של מותג הסופרמרקט החביב עליכם. המגבות הנ"ל נמכרות בזיל הזול בגלילי ענק, עומדות בגבורה בלחץ הסחיטה, ונזרקות לפח בתום השימוש (אם מתעקשים, אפשר לנקות אותן ולהשתמש כמה פעמים).

מגבות נייר חד פעמיות רגילות לא מתאימות כאן כי הן נקרעות (גם אם משתמשים בכמה שכבות, זה פשוט לא עובד טוב). אם אין לכם בד או מגבת כדי לסנן, אפשר פשוט להעביר דרך מסננת דקה רגילה מבלי ללחוץ על המוצקים כדי שהמיץ יישאר חלק ונעים לשתייה. בלי הסחיטה האינטנסיבית עם המגבת תאבדו קצת מיץ בדרך, אבל זה עדיף מלנסות לשתות רסק דלוח מלא גושים. לא כיף.

שימו לב – מומלץ לשתות את כל המיצים תוך 20 דקות מרגע הכנתם כדי להנות ממקסימום וויטמינים ומינרלים (ועדיף על בטן ריקה. אבל לא חובה). אם אתם רוצים לחסוך זמן, חתכו מראש את כל הירקות ושימו בקערת הבלנדר במקרר ערב קודם. למחרת רק הוסיפו מים, טיחנו וסננו. אם לא יעזור בית דין ואין לכם זמן לדברים כאלה על הבוקר, סחטו מראש ושמרו במקרר. חלק מהוויטמינים ילכו לאיבוד, אבל זה עדיין עדיף על כלום.

תאלתרו!
התייחסו למתכונים הללו רק כנקודת התחלה. הוסיפו או החסירו מרכיבים ותוספות לפי הטעם ולפי המצאי במקרר: ג'ינג'ר (טרי או מסוכר), פטרוזיליה, בזיליקום, אגוזים מכל הסוגים, פירות יבשים, ושלל פירות וירקות (גזר! אפרסק! סלרי! מנגולד! אגסים! תפוזים!). רק לטחון עם מעט מים (ולקלף, אם הקליפה מרה), לסנן, ולשתות לרוויה. אני ממליצה תמיד לכלול תפוח וכוס מים בבסיסו של כל אלתור.

פרי + נענע + לימון = חגיגה!
אם אתם לא בעניין של מיצים יוצאי דופן או בריאים יותר מידי, לכו על הנוסחה המנצחת לעיל והכינו לכם מיץ אננס (אפילו מאננס משומר), אבטיח, או ענבים טרי וביתי. יאמי! פשוט טוחנים עם קצת מים (או מיץ פרי), נענע ולימון מנוקה מהקליפה (תכף הסבר), מסננים כרגיל, ושותים בכיף.

אז איך תכל'ס עושים את זה? הנה ככה:

מיץ ירוק בסיסי למתחילים
כמה שלוקים מהשיקוי המרהיב ותרגישו כאילו הכניסו לכם בטריות. מדובר במשקה אנרגיה לכל דבר – והטעם? כמו לימונדת עשבי תיבול מרעננת. תרגישו חופשי להוסיף או לגרוע לפי המצאי בבית, או לפי הבטחון. בהתחלה קצת מפחדים, אבל אחרי שרואים שזה טעים, אפשר להתחיל לאלתר ולהוסיף עוד דברים ירוקים! הכמות המתקבלת: כ-2 כוסות מיץ (בשבילי זו מנה אחת).

המרשם הראשוני הבסיסי שראיתם למעלה הגיע מהבלוג הנ"ל, אבל בעיני תוספת של חצי לימון עושה את כל ההבדל (מומלץ!!!!). כל השדרוגים (+) אופציונלים לגמרי:

חותכים גס תפוח ירוק גדול.

אין צורך להסיר את הקליפה או את הגרעינים, אבל את הגבעול כן צריך להעיף. לחתוך מספיק רק שיהיה לבלנדר קל יותר להתחיל לעבוד.

נסיר את הקרום מחצי לימון כך שישאר רק בשר הפרי. קודם מתחילים עם השפיץ על ידי כך שפשוט מנסרים את כל הכיפה העליונה (בערך ס"מ):

ואח"כ פשוט מנסרים לגובה הפרי כדי להעיף כמה שיותר מהקליפה (כולל החלק הלבן המר), ולבזבז כמה שפחות מבשר הפרי עצמו:

אל תפחדו מהגרעינים ואל תעבדו קשה מידי על להעיף אותם. בסוף נשארים עם כזה דבר:

אפשר במקום זה גם לסחוט את המיץ של הלימון ולהוסיף למיץ, אבל בעיני הרבה יותר יעיל פשוט לקלף עם סכין ולטחון, כי הרי הכל עובר סינון בסוף.

שמים בבלנדר את קוביות התפוח ובשר הלימון יחד עם כוס אחת של מים. אני אוהבת ג'ינג'ר ולכן מוסיפה גם פרוסה דקה ממנו. לא חובה!

המים יעזרו לעסק להטחן כמו שצריך:

אחרי כמה שניות, כשכל הקוביות התרסקו, אפשר לעצור רגע ולדחוס לתוך הרסק את הירוקים.

הבסיס הוא כוס אחת דחוסה של עלי תרד (מומלץ בייבי תרד, הרך והעדין, אם מוצאים. אבל עובד עם תרד רגיל), אבל אני מוסיפה גם פטרוזיליה (לא חובה).

טוחנים את הכל טוב טוב יחד:

וממשיכים לטחון עד שהוא חלק וירוק, כ-15 שניות.

עכשיו מכינים בצד קערה (כאן אני משתמשת בקערת המיקסר), מניחים מעליה מסננת מכל סוג:

מרפדים את המסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית:

אם אין בד או מגבת לסינון, כאמור, אפשר להסתפק רק במסננת דקה, ומבלי לדחוס את המוצקים דרכה יותר מידי. משיג את אותה מטרה, רק יתקבל פחות מיץ.

מוזגים פנימה את הרסק.

בזמן שהמיץ מתחיל לטפטף לו דרך המגבת אני בדרך כלל ניגשת לכיור לשטיפה מהירה של מיכל הבלנדר. אפילו לא חובה סבון. כל עוד עושים את זה מיד הוא נשטף פרפקט תוך פחות מ-10 שניות.

אוספים את שולי הבד או המגבת, חופנים אותם בהידוק של אגרוף, וסוחטים היטב את המיץ לתוך קערה.

מועכים ולשים קצת את המוצקים שבמגבת כדי לסחוט מקסימום מיץ לתוך הקערה. בסוף מה שנשאר במגבת נראה ככה:

קצת דומה לסיבים שנשארים במסחטת המיצים המקורית. הם די יבשים וחסרי טעם, ומרת'ה אפילו פעם אמרה שהיא ניסתה לתת את זה לתרנגולות שלה והן לא נגעו בזה (מרת'ה גם שותה מיץ ירוק כל בוקר, איך לא). אני יודעת שאתם מצפים שאתן פה איזה שימוש קסם לסחל'ה הזה, אבל אין לי. אם אתם מתעקשים, מניחה שאפשר להוסיף לזה ביצים וקמח וללבב לביבות. לא, אני לא באמת אמרתי את זה הרגע.

בקיצור, את המיץ המתקבל מוזגים מהר מהר לכוס יפה וגבוהה. שותים ואומרים "אהההה".

שדרוגים (למתקדמים)! אני מכינה את המיץ הזה כל בוקר, והתחלתי להוסיף לשלי גם חופן נאה של פטרוזיליה (כולל גבעולים, בערך רבע חב' פטרוזיליה – סופר בריא!), פרוסה דקה של ג'ינג'ר (אין צורך לקלוף) ואם במקרה יש לי, אז גם עלה גדול של קייל (בלי הגבעול). טעים! אפשר גם להחליף את כל התרד בכמות זהה של קייל קצוץ דק, או מנגולד, אבל התרד הכי עדין בטעמו. אפשר גם להחליף את כוס המים בשני מלפפונים (אין צורך לקלוף), אבל טעמם יהיה מורגש יחסית, אז קחו זאת בחשבון.

מיץ סלק והפתעות

מילים רבות נכתבו בשבחו של הירק הפחוס והכעור, ועל כמה שמדובר למעשה בסופר-ירק, שבכוחו לרפא כל מחלה וכל מכאוב. אך צבעו המתעתע של המיץ היפהפה הזה די מוכר את עצמו. הטעם המתקתק הטבעי של הסלק משתלב עם הלימון והתפוח למעין משקה חמוץ-מתוק מתובל, מרווה להפליא, וממש "רגיל" ולא מוזר בטעמו. התוספת הקטנה של הכרוב הסגול לא חובה, אך כמעט ולא מורגשת בטעם ומוסיפה המון בריאות וצבע. הכמות המתקבלת: כ-2.5 כוסות מיץ. טוחנים בבלנדר חצי סלק בינוני, קלוף וחתוך גס, יחד עם תפוח ירוק גדול חתוך גס, חצי לימון מנוקה מקליפתו, וכוס מים. כשנוצר בבלנדר רסק קוצצים דק דק רבע כרוב סגול קטן (או שמינית כרוב סגול גדול) וטוחנים פנימה. מרפדים מסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית ומוזגים פנימה את הרסק. אוספים את שולי הבד או המגבת וסוחטים היטב לתוך קערה. אם יש הרבה רסק ורואים שהוא הולך למלא את הבד לגמרי, מוזגים רק חלק ממנו, סוחטים, נפטרים מהשאריות היבשות, ואז מוזגים וסוחטים את השאר. מוזגים את המיץ המתקבל לכוס יפה וגבוהה ושותים לרוויה.

שדרוגים! פרוסה דקה של ג'ינג'ר תלך פה נהדר. אפשר גם לזרום עם המוטיב הסגול ולזרוק פנימה חופן נאה של פירות יער טריים או קפואים (ובמקרה זה מומלץ לאזן אותם עם קצת סוכר או דבש). גם גזר קלוף וקצוץ גס יתקבל בברכה!

מיץ מלון ומלפפון
אחרון חביב, גרסת הלייט של מיצי הירקות, עם טעם עדין, מתקתק, ומרענן כהוגן. צבעו הצהצהב וטוב המראה ירכך גם את ליבם של סרבני הבריאות הקשוחים ביותר. ואם יש ספק, אז כמה כפיות דבש וכמה טיפות תמצית וניל יעלו את סיכויי ההצלחה. הכמות המתקבלת: כ3.5 כוסות מיץ. קולפים וחותכים לקוביות חצי מלון קטן ובשל (אין צורך להפטר מהגרעינים, להיפך – הם מעשירים את המיץ בחלבון וחומצות שומן בריאות שיסייעו בספיגת הוויטמינים), ומסירים את הקרום מחצי לימון כך שישאר רק בשר הפרי (אפשר גם לסחוט את המיץ ולהוסיף במקום). חותכים מלפפון אחד בינוני גס (אין צורך לקלוף). טוחנים את קוביות המלון, המלפפון והלימון בבלנדר יחד עם חצי כוס מים. אם רוצים, אפשר לטחון פנימה גם חופן נאה של עלי נענע / בזיליקום / לואיזה, אם יש. מרפדים מסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית ומוזגים פנימה את הרסק. אוספים את שולי הבד או המגבת, וסוחטים היטב לתוך קערה. אם יש הרבה רסק ורואים שהוא הולך למלא את הבד לגמרי, מוזגים רק חלק ממנו, סוחטים, נפטרים מהשאריות היבשות, ואז מוזגים וסוחטים את השאר (אם מנסים לסחוט כמות גדולה מידי בבת אחת, הרסק ימצא דרך לברוח החוצה לתוך הקערה). מוזגים את המיץ המתקבל לכוס יפה וגבוהה ושותים בהנאה.

שדרוגים! אפשר להחליף את חצי כוס המים בחצי כוס מיץ שאוהבים (עדיף 100% מיץ ולא הנקטרים המסוכרים והדביקים שנמכרים בקרטונים) – נניח, תפוזים, תפוחים, או אפילו לימונדה.

ולסיכום –
מילה אחרונה בשבחם של המיצים המעולים הללו – ממליצה בחום על הסרט "שמן, חולה, כמעט מת" של איזה בחור אוסטרלי אחד שהחליט יום בהיר אחד שנמאס לו להיות שמן וחולה אז החליט לעשות את מה שכולם עושים היום – הלך להסתובב ברחובות אמריקה, וראיין אנשים רנדומליים לדוקומנטרי שעשה על עצמו. תוך כדי שהוא בדיאטת מיצים רצחנית. הסרט רחוק ממושלם, ואפילו יורד קצת נמוך, אבל יש בו כמה קטעים מבריקים שמצדיקים לגמרי את הצפייה.

יש גם את הבלונדה הזו כריס קאר, שטוענת שניצלה מסרטן בזכות המיץ הזה, אבל היא קצת הזויה בעיני (והופ! בדיוק תרגמו את הספר שלה לעברית).

מצאתם עוד אלתורי מיץ מגניבים? ספרו לי בתגובות!

פינת התכל'ס
להכנת מיץ בסיסי, קוצצים גס וטוחנים את כל המרכיבים בבלנדר יחד עם כמות המים המצויינת, מוזגים בהדרגה למסננת מרופדת בבד כותנה או נייר מגבת רב פעמי (חד פעמי לא עובד), סוחטים היטב, משליכים את השאריות היבשות ושותים את המיץ לרוויה.

מיץ ירוק: 1 תפוח + 1 כוס דחוסה תרד טרי + 1 כוס מים (אפשר גם חצי לימון מקולף / פרוסת דקה ג'ינג'ר / חופן קטן פטרוזיליה)
מיץ סגול: 1 תפוח + חצי סלק קלוף + חצי לימון קלוף + כוס מים (אפשר גם ג'ינג'ר ונתח קטן של כרוב סגול קצוץ דק)
מיץ צהוב:  חצי מלון קטן קלוף, כולל הגרעינים + מלפפון אחד + חצי כוס מים (אפשר גם חופן עשבי תיבול).

אוף טופיק
אני בהפסקה של 10 ימים מרוטינת המיץ הירוק שלי כי אני כרגע בעיצומו של סיור קולינרי בטייפה באירוח ממשלת טאיוואן. אם יש לכם המלצות בשבילי (בהמשך לבקשתי בפייסבוק) לדברים טעימים בעיר שהסיור עשוי לפספס, אשמח לשמוע בתגובות!

רביולי מהיר בווינגרט בזיליקום 

נחשב אצלי: ארוחה זריזהיום שישי, 09 באוגוסט 2013

הנחת המוצא שלי היא שבקרב אוכלוסיית בלוגרי האוכל קיימת שכיחות גבוהה מהרגיל של כמה הפרעות נפשיות. ולכן אני לא מרגישה רע במיוחד עם ההפרעה הפרטית שלי: חיבתי המטרידה להסתובבויות בסופרמרקטים. בין אם אני בחו"ל, או בין אם אני בדרך הביתה מזומבה ועוצרת רק להביא עגבניות לגספאצ'ו, אני אף פעם לא עומדת בפיתוי של לעשות סיבוב ולראות מה חדש. אולי חס וחלילה תיפול עלי איזו השראה לכתבה או פוסט חדש??! אז באחת מההסתובבויות הללו נפלתי על שטיק חמוד שממש ריגש אותי מסיבה לא ברורה – מיני רביולי מוכן במילוי גבינות! תוצרת איטליה! (יש גם מלית פטריות). הרביולי הזה, שאפשר למצוא אותו על מדפי הפסטה היבשה (רק בשופרסל, כי הם מייבאים אותו), עולה חצי מחיר מבן דודו שנמצא במקררים ליד מוצרי החלב. ואחרי כמה נסיונות שקיבל אצלי – המסקנה היא שהוא די מעולה. תכל'ס, הוא התאים בול למרשם שסימנתי לי, איך לא, מ-Everyday Food, גליון ספטמבר 2012.

יושבים? קבלו – רביולי קנוי (הו, לא!), מוטבע בשלולית של ווינגרט בזיליקום ביתי (שמכינים תוך דקה וחצי), ומעורבב עם ערימה עסיסית של עגבניות שרי. הרוטב מוכן בפחות זמן ממה שלוקח למים של הפסטה לרתוח, וזה בדוק. מחפשים ארוחה קיצית מהירה ולא מעיקה? הנה, זה בול בשבילכם. ואגב, אם אין לכם כוח לקנות רביולי במיוחד, או שלא הצלחתם להשיג, אותו הרוטב יעבוד גם עם פסטה מבושלת רגילה. במקרה כזה אני ממליצה לגרר שפע של פרזמן מלמעלה, לפיצוי. אין לכם בלנדר? לג'יט. פשוט קצצו דק את הבזיליקום וערבבו בקערה עם השמן והלימון. לא נספר לאף אחד. הכמות: 4-5 מנות.

  • 1 שקית רביולי קנוי (יבש, או טרי מאיזור המקררים)
  • 1 צרור בזיליקום
  • 3 כוסות עגבניות שרי
  • 4 כפות שמן זית
  • מיץ מלימון שלם

עלות משוערת:

23 שקלים

עבודה נטו:

12 דקות

ההכנה

אז כמה דברים שדחוף לי פה להגיד לכם: א. לא, זה לא פסטו, כי אין פה צנוברים ופרמזן, וגם לא צריך, כי הטעם הגבינתי מגיע מהרביולים. אבל אם מתחבאת לכם צנצנת פסטו במקרר או במקפיא, אפשר בהחלט לחסוך את הכנת הרוטב עם שליכטה נאה ממנה במקום. ב. את הרביולים האלה, עד כמה שהם טעימים, צריך לקחת בערבון מוגבל כי הם נוטים קצת להתפרק בבישול, ועדיף גם לא להסתכל על רשימת המרכיבים שלהם. בואו נגיד שגבינה, שמהווה 50% מהשם שלהם, מהווה בערך 4% מהמשקל שלהם.
אוף, יצאתי פופרית :(

טוב, תסלחו לי.
עוד הפרעה נפשית שלי היא לעבור על רשימת מרכיבים של "רביולי גבינה" וקצת להתפלא שהמרכיב הראשון במילוי הוא פירורי לחם או ביצים קשות.
אבל למרות החסרונות שלהם הם טעימים. רביולים, אתם סולחים לי, סי?

סולחים, סולחים.

אה, ועוד משהו. הרביולי עולה 13 ש"ח בשופרסל דיל בעזריאלי (נראה לי שעכשיו הוא במבצע ב-10 ש"ח), ו-16 ש"ח בסניף ליד הבית שלי. הכצעקתה, אנשי שופ' יקרים? אולי תעשו סיפתח ותורידו קצת את המחיר, הא? גראצי מראש.

טוב, אז מתחילים.
חמישה מרכיבים, בנוהל.

המתכון יעבוד, כאמור, גם עם פסטה רגילה (לא רביולי), ובדקתי אותו גם על הטורטליני של שופרסל ועבד מצויין. זה יוצא טעים עם כל המילויים, מן הסתם (כל עוד אתם לא מבשלים אותם כמו שכתוב על האריזה אלא רק 8 דקות!!). שימו לב שאם אתם משתמשים ברביולי טרי שמצאתם באיזור המקררים בסופר (הוא הרבה יותר יקר, יותר כמו 25-30 ש"ח לחבילה. אבל הוא גם יותר איכותי), זמן הבישול שלו מתקצר בהרבה, וצריך לבשל אותו כמה דקות, רק עד שהוא צף.

מבחינת הבזיליקום, מדובר בקופסה הסטנדרטית שיש בסופר. אם קונים אצל ירקן או בשוק – הצרור עלול להיות קצת יותר גדול, אז אם מודדים את העלים דחוסים בכוס, בלי הגבעולים, זה יוצא בערך כוס וחצי של עלי בזיליקום. ואם יש רק כוס, עדיין יעבוד. אם אין לכם עגבניות שרי, אגב, אפשר להחליף בכמות זהה (יענו, 3 כוסות, או 450 גר') של עגבניות רגילות קצוצות גס. שזה אומר בערך 4 עגבניות גדולות. זה הזמן לציין שכמובן לא חובה להשתמש בעגבניות שרי בצבעים שונים. זה חלק מהדברים שבלוגרי אוכל עילאיים ומתנשאים עושים כשהם מצלמים פוסטים, אבל כשאף אחד לא מסתכל הם משתמשים בסתם עגבניות שרי אדומות.

אז קודם כל לוקחים סיר גדול וממלאים בו המון המון מים. כמה מים צריך כדי לבשל פסטה? המון! סיר כמעט מלא! ככה כשתוסיפו את הפסטה למים הרותחים הם לא יתקררו פתאום והבישול יהיה יותר מהיר ויותר יעיל. שמים את המים על אש גבוהה כדי שירתחו. לא לשכוח להמליח היטב את המים! אני ממליחה ב-2 כפיות מלח. אם המים של הפסטה לא מספיק מלוחים, הפסטה תצא תפלה ולא משנה כמה מלח תוסיפו לה על הצלחת אח"כ.

בזמן שהמים על האש מכינים את הרוטב.
שוטפים את העגבניות טוב טוב כדי להפטר מאבק, לכלוך ועניינים. פורשים אותן על קרש החיתוך.

ועכשיו עוברים על כולם וחותכים לרבעים.

זה נשמע כמו ניג'וס אבל מדדתי וזה לוקח 3.5 דקות בול על השעון. כמו-כן, מחקרים הראו שהזמן עובר 22% מהר יותר במטלות מטבח רפטטיביות אם שומעים לוקומושן ברקע תוך כדי. בריפיט אינסופי.

אני לא נכנסת לרזולוציה של איך לחתוך עגבניית שרי לרבעים. זה לא יקרה.
הממממ. כן. דפנטלי לא יקרה.

אחרי שכל העגבניות קצוצות (בשיטה הרומנית המהפכנית שלי שלעולם לא אגלה לכם! כי אני לא נכנסת לרזולוציות כאלה!) מעבירים אותם לקערה ומכינים את הרוטב.

מעיפים את הגבעולים העבים מהבזיליקום.

את הגבעולים הדקים שמחוברים לעלים אפשר להשאיר. אם דוחסים את כל העלים חזק חזק לכוס מדידה אמורה להתקבל כמות של בערך כוס עד כוס וחצי. לא צריך להיות ממש מדוייקים כאן.

הכנת הרוטב בבלנדר (או פוד פרוססור):
דוחפים פנימה את כל עלי הבזיליקום.

מזרזפים מלמעלה את מיץ הלימון הסחוט (טרי, כן?). אם יש לכם סוחט לימונים מגניבו'ש כמו שלי, תחסכו קצת טררם ותסחטו איתו ישירות פנימה.

מוסיפים גם את שמן הזית וטוחנים.

זה בסדר אם הבלנדר מקרטע קצת, כי יש יחסית מעט נוזלים על הרבה מוצקים. אבל אם תתנו לו כמה שניות, ואולי אפילו תטלטלו אותו קצת תוך כדי שאתם מחזיקים את המכסה (שלא יעוף), זה עשוי לעזור.

טוחנים עד שנוצר ממרח דליל בצבע ירוק-צהוב זוהר. מוסיפים קורט נדיב של מלח ופלפל שחור וטוחנים שוב.

שופכים את רוב הרוטב על העגבניות.

החוכמה במקרה הזה היא להוציא את כל הרוטב החוצה, שבדרך כלל נמרח על הקירות והמכסה של המכשיר.

עושים את זה די בקלות עם מרית. זה בערך 30% מהרוטב מתחבא שם, וגם על הפקק, אז אל תוותרו עליו!

לניקוי מהיר פשוט טוחנים במכשיר קצת מים וסבון לכמה שניות, ומסיימים בזרם מים חזק בכיור.

הכנת הרוטב ידנית (בלי בלנדר):
קוצצים דק דק את הבזיליקום עם סכין חדה וגדולה:

מערבבים את הבזיליקום הקצוץ בקערה גדולה יחד עם שמן הזית ומיץ הלימון עד שנוצר רוטב אחיד. הוא יהיה קצת יותר דליל ופחות קרמי מגרסת הבלנדר, אבל יהיה לו את אותו הטעם, אז זה לא כזה משנה.

מערבבים את הרוטב עם רבעי העגבניות בקערה. זהו, הכל מוכן לרביולי!

אפשר ומומלץ לשמור קצת מהרוטב בצד כדי לזרזף מלמעלה על הצלחת בעת ההגשה (כמו שעשיתי בתמונה מלמעלה). כשמערבבים את הרביולי עם העגבניות לא מאוד רואים את הרוטב, אבל מרגישים אותו בטעם.

כשהמים רותחים בפראות (ובשלב זה, להבא, מומלץ להוסיף את המלח, כי הוא מעכב את תהליך הרתיחה) מוסיפים את הרביולים.

מבשלים ברתיחה על אש גבוהה עד שהם מוכנים. בעיני הוראות הבישול על עטיפות של פסטה תמיד מורות על זמן בישול ארוך מידי, והפסטה הזו במיוחד. סירייסלי פיפל, 14 דקות בישול? אר יו קידינג? תוך 8 דקות הם כבר היו מוכנים והיו על הגבול של להתפרק.

בכל אופן, כשהרביולים מתנפחים ותופחים בגודלם, אפשר להתחיל לשרבב החוצה איזה רביול אחד לבדיקת מוכנות:

שמים אותו על קרש חיתוך ומנסים לחתוך בסכין. אם הוא נחתך בקלות, הוא מוכן. היזהרו מבישול יתר, כי הרביולים פשוט מתחילים להתפרק וכל המילוי שלהם יוצא החוצה למים.

מסננים היטב את הרביולים (לא שוטפים במי ברז, ואין צורך לשמור ממי הבישול הפעם). מערבבים בעדינות את הרביולים עם העגבניות המתובלות והרוטב שבקערה (כדי לא לקרוע אותם, הם מתפרקים בקלות).

אני אוהבת לעשות את הערבוב עם מלקחיים, אבל אפשר גם עם כף עץ גדולה. שוב, בעדינות.

הרביולי קצת מחמם את העגבניות ובמקביל קצת מתקרר בעצמו כך שהמנה מוכנה לאכילה מיד, לא תשרוף לכם את הלשון ולא תגרום לכם להזיע יותר מידי. היא טעימה גם כשהיא פושרת לגמרי, אגב.

מגישים מיד ולא מאמינים כמה הפלא הפשוט הזה טעים.

שימו לב – הרוטב נוטה לאבד את הצבע הירוק היפה שלו תוך כחצי שעה מרגע ההכנה. לי זה לא כל כך מפריע, אבל המתכון המקורי הכיל הוראות לאיך להמנע מזה – פשוט טובלים את עלי הבזיליקום ל-10 שניות במים הרותחים שבסיר, לפני שמוסיפים לשם את הפסטה, שוטפים במי ברז לצינון מהיר, סוחטים טוב טוב, וממשיכים כרגיל עם המתכון. לדעתי הצעד הזה סתם מסרבל את המתכון ולא משפיע על הטעם. אם אתם בכל זאת רוצים רוטב ירוק ייצוגי, לדעתי הכי נוח יהיה להשתמש במסננת הפסטה כאמצעי לטבילת העלים. פשוט שמים את העלים במסננת, טובלים אותה בסיר, מחכים 10 שניות, מוציאים, וישר שוטפים. לא חובה, כאמור.

פינת התכל'ס
מבשלים 1 חבילת רביולי קנוי במים רותחים מומלחים עד שהם מוכנים (כ-8 דקות לרביולי היבש של שופרסל, או לפי ההוראות). בינתיים, טוחנים בבלנדר חבילה אחת של בזיליקום (ללא הגבעולים) יחד עם 4 כפות שמן זית, ומיץ סחוט מלימון שלם. מתבלים את הרוטב במלח ופלפל ומערבבים בקערה עם 3 כוסות עגבניות שרי חתוכות לרבעים. אם אין בלנדר, פשוט קוצצים את הבזיליקום דק ומערבבים עם השמן והמיץ בקערה עם העגבניות. מסננים את הרביולי ומערבבים לתוך הקערה עם העגבניות ברוטב.

אוף טופיק #1
לפני שבועיים השתתפתי עם חברים בהאקאתון של חברת פייפל, תחרות שבמהלכה עובדים רצוף ל-24 שעות ומפתחים אפליקציה סלולרית על המקום (ואוכלים קאפקייקס). האפליקציה שלנו, late bet (שזכתה במקום הראשון!) במהותה אומרת שאם חברים שלכם מאחרים לכם כשאתם קובעים איתם, הם יהיו חייבים לכם שקל על כל דקת איחור. שזה די שימושי פה בישראל (ובניגוד למה שאמרתי בכתבה בערוץ 10, סביר שיעלה לי יותר כסף מאשר לחברים שלי). הפרס שלנו הוא טיסה לגמר הגדול בקליפורניה, שיתקיים בנובמבר, שם נתחרה עם הפיינליסטים משאר 10 הערים שבהם התקיימו האקאתונים ברחבי העולם. אם מעניין אתכם, הנה סרטון הסיכום של ההאקאתון (בו ניתן לראות אותי מתעוררת מחרופ ב2:40 וקצת מפטפטת בסוף)

אוף טופיק #2
חדי העין מביניכם אולי שמו לב לכפתור חדש וירקרק שהתווסף שם למעלה בצד ימין, מתחת לתוסף הפייסבוק. flattr הוא מנגנון שמאפשר לכם לשים סכום כסף סמלי בצד כל חודש, אותו אתם יכולים לחלק בין כל יוצרי התוכן המגניב שאתם צורכים אונליין ומעריכים באותו החודש. כל אחד יכול לבחור מראש את הסכום שהוא שם בצד (נניח, 10 שקלים), ובכל פעם שהוא מוצא כפתור flattr במקום שהוא אוהב ומעריך, הוא יכול ללחוץ עליו, והסכום החודשי שלו יתחלק בין כל האנשים שהוא לחץ אצלם על flattr באותו החודש. אז מה זה אומר? דמיינו שיכולתם לזרוק לכל בלוגר שאתם אוהבים 10 אגורות על פוסט אם ממש נהניתם ממנו. לכם זה כלום, אבל בשבילם זה מצטבר ומצטבר, במיוחד אם הם משקיעים בתוכן שהרבה מהמבקרים שלהם אוהבים. אז אתם מחליטים כל חודש כמה spare change יש לכם לזרוק לבלוגרים האהובים עליכם, והם יתחלקו ביניהם על התקציב שלכם, לפי כמה סבבה הם היו באותו החודש. ככל שיותר בלוגרים וגולשים ישתמשו במנגנון הזה, לכם יהיה יותר תוכן איכותי, ולנו יהיה יותר חמאה וסוכר במקרר.