הלחמעג’ון הזה כרגע מתחרה (ומוביל) על תואר “מנת הבית”. הוא כל כך טעים שדני טוען שזה המנה הכי מוצלחת שהכנתי. וקשה לשמוע ממנו משהו כזה כשלא מדובר בפיצה. אז כשבא לכם לפנק את החבר’ה במשהו באמת טעים - זוהי הדרך הבטוחה: פיתה ביתית רכה מפנים וקריספית מבחוץ, ומלמעלה תערובת של בשר קצוץ עם עגבניות, פטרוזיליה, וים של בצל מטוגן. כמו פיצה, רק הרבה יותר מתוחכם. מומלץ להשתמש בבשר בקר טחון ולבקש מהקצב לערבב פנימה שומן כבש (השמיים לא יפלו בלי התוספת הזו, אבל ניסיתי את שתיהן וזה הרבה הרבה יותר מוצלח עם). הכמות של השומן צריכה להיות בערך 25% מכלל המשקל. שימו לב, אגב, שמכמות קטנה יחסית של בשר (רבע קילו סה”כ) יוצאת כמות אסטרונומית של מלית.

אל תתנו לזמן ההכנה לייאש אתכם - ההכנה מרובה, אך גם ההנאה. הלחמעג’ונים יכנסו להם בסבבה למקפיא ובפעם הבאה שתחזרו מהעבודה מאוחר תוכלו להינות מלחמעג’ון טרי אחרי 5 דקות בלבד בתנור חם. הוא יוצא אפילו יותר טעים אחרי שהוא קפוא. באחריות. ותודה לאלון על עבודת הידיים - אמרתי לך שתצא כוכב. המתכון למלית הוא של בני סיידא, והבצק מהספר של חיים כהן ואלי לנדאו. הכמות: 10 לחמעג’ונים בינוניים.

שתי הפוקאצ’ות האהובות עלי בכל ישראל הן הפוקאצ’ה של סלייס ברמת השרון (אותה מגישים כמו סנדוויץ עם אנטיפסטי בפנים וים של מוצרלה, והפוקאצ’ה של בליני בתל אביב (שנקלית על טאבון, ומוגשת נונ-סטופ לאורך כל הארוחה, יחד עם צלוחית של שמן זית וחומץ בלסמי). ולפני כמה חודשים גיליתי את סוד המתכון לבצק הזה. בצק שמשמש, אגב, גם לפיצה (בתוספת של 10 דקות עבודה נטו - בשביל רוטב עגבניות ביתי זריז). להרבה אנשים יש פחד מבצקי שמרים. אבל מעבר לכמה עקרונות בסיסיים, באמת שאין מה לפחד. הבצק יוצא רך, גמיש, ונפלא פשוט! וההכנה היא צ’יק צ’ק. מי שלא רוצה ללכלך את הידיים מוזמן להשתמש במיקסר. אני לעולם לא אוותר על התענוג של ללוש בצק שמרים. הכמות: תבנית מלבנית של עוגה או 4-5 פוקאצ’ינות בינוניות.

• לפוקאצ’ה:
• 4 כוסות קמח לבן רגיל
• 3.5 כפיות שמרים יבשים (או 2.5 כפיות שמרים טריים כמו “שמרית”)
• 2 כפות סוכר
• בערך 1.5 כוסות מים פושרים
• 1.5 כפיות מלח
• 3 כפות שמן זית

• פיזורים אופציונלים מלמעלה:
• עשבי תיבול קצוצים כגון בזיליקום, אורגנו, טימין
• 3-4 שיני שום קצוצות
• מלח גס
• ממרח פסטו
• ממרח עגבניות מיובשות
• טפנד זיתים

בצק השמרים לפוקאצ’ה: מרתיחים בקומקום טיפה מים, ומדללים את המים הרותחים במים מהברז כדי ליצור תערובת של מים פושרים (כאלה שנעימים למגע אצבע). השמרים אוהבים טמפ’ פושרת. אם זורקים עליהם מים קרים מידי או חמים מידי, הם ימותו. מערבבים בקערה את הקמח ואת השמרים. השמרים צריכים להיות מצופים היטב בקמח כדי לא לבוא במגע עם החומרים האחרים - זה יפגע בתפיחה. מוסיפים את המים הפושרים, את הסוכר, את המלח, ואת שמן הזית. לשים היטב במשך 3-4 דקות עד שהבצק מקבל מרקם גמיש ונוצרים סיבים גמישים. הבצק קצת דביק, אז מומלץ לעבוד עם יד אחת, ולהשאיר את השנייה נקייה (לא כמו שעשיתי בתמונה, פשוט לא יכולתי להתאפק). כשסיימתם ללוש, השתמשו בכף ביד הנקייה כדי “להוריד” את שאריות הבצק מהיד.

מתפיחים: השמרים ניזונים מהסוכר, ומתחילים לייצר בועיות אוויר קטנטנות בתוך הבצק, וככה הוא גדל וגדל ולבסוף מכפיל את הנפח שלו. בצק שמרים אפשר להתפיח בשתי דרכים: בחוץ או במקרר. בחוץ זה אומר במקום חמים וחשוך. את החשוך משיגים ע”י כיסוי הבצק במגבת (וניילון נצמד מתחתייה כדי שלא תתלכלך), ואת החמים משיגים ע”י כך שמניחים את הבצק ליד התנור, או ליד מכונת הכביסה. בקיץ אפשר להתפיח סתם כך על השיש. התפחה בחוץ אמורה לארוך בין שעה לשעתיים, תלוי כמה חמים ונעים לבצק. בחורף (כשקר בחוץ) יש לי טריק: אני מחממת את התנור ל-80 מעלות ל-10 דקות, מכבה, ומכניסה את הבצק פנימה. יוצר אפקט חממה ומזרז את התפיחה בטירוף. אפשר להתפיח את הבצק גם בתוך המקרר, אבל בשביל זה הוא צריך לבלות בפנים לפחות 7-8 שעות, או לילה שלם. הזהרו מהתפחת יתר, כי הבצק יחמיץ וייהרס.

כשהבצק סיים לתפוח והכפיל את נפחו מעבירים אותו לתבנית מלבנית של עוגה (ששימנתם מראש עם טיפה של שמן רגיל שמורחים עם הידיים על כל הדפנות). אפשר גם לחלק את הבצק לכמה כדורים קטנים, ולשטח אותם על תבנית אפייה (בעובי של ס”מ-שניים) כדי לקבל פוקצ’ינות. מפזרים את הטופינגז שבחרתם (לפני האפייה!). אפשר לקצוץ כל תערובת שבא לכם של עשבי תיבול, אפשר גם להשתמש בעשבי תיבול מיובשים. אפשר למרוח פסטו או ממרח עגבניות מיובשות או טפנד זיתים. אפשר לפזר מלח גס, אפשר אפילו לגרר קצת גבינה צהובה או מוצרלה. על כל תוספת שאתם מוסיפים מזגו מלמעלה בנדיבות שמן זית, והשתמשו באצבעות כדי לעשות בורות עמוקים בבצק, כדי שהטעמים יחדרו פנימה. באפייה הם עולים בחזרה, אגב.

מכניסים לתנור שחומם מראש ל - 180 מעלות, ואופים כ-20 דקות או עד שמזהיב למעלה. הפוקאצ’ה נשארת רכה ונפלאה למשך כמה שעות, אבל אח”כ יש לה נטייה להתייבש. ככה זה כשמכינים בצורה טבעית בלי חומרים משמרים כמו במאפיות. אבל זה לא חייב להיות ככה - תוכלו להוסיף למרכיבים בקערה לפני הלישה שתי כפיות של חומר שנקרא “משפר אפייה” (הוא נמכר בדואו יחד עם שמרית, בד”כ). הוא לא פוגם בטעם של הבצק, אבל הוא מוסיף גמישות, מאיץ את ההתפחה, ואיתו המאפים נשמרים יותר זמן. בכל מקרה, הפוקאצ’ה עוברת הקפאה מצויין. אני ממליצה לחתוך לריבועים, להקפיא בשקיות נפרדות, ולהשתמש לסנדוויצ’ים מושקעים של היום יום. לא צריך להפשיר - פשוט נסרו אותן לשניים, מלאו בגבינות, ירקות, נקניקים, מה שבא, הרכיבו, וצאו לעבודה. עד הפסקת עשר הפוקאצ’ה תפשיר באופן מושלם, ועד אז תשמש כמקרר למילוי הסנדוויץ. איזה טריק, הא?! (עובד גם על לחמניות קפואות, אגב) אם אתם מתכוונים להקפיא עשו זאת כמה שיותר מהר, לפני שהפוקאצ’ות יאבדו את הטריות.

לסיכום: דגשים לעבודה עם בצק שמרים

אל לשמרים לבוא במגע ישיר עם שומן (כמו נגיד שמן זית, או ביצים) או מלח. זה פוגם מאוד בתפיחתם. מה כן הם אוהבים? אוכל (סוכר) וסביבה חמימה ונעימה (מים פושרים). לכן, לפני שמוסיפים כל חומר אחר לבצק, מערבבים אותם היטב עם הקמח.

את הבצק מתפיחים במקום חמים ונעים למשך שעה-שעתיים עד שהוא מכפיל את הנפח. לא יותר. אפשר גם להתפיח במקרר למשך 7-8 שעות או לילה שלם. לא יותר.

בצק שמרים, בניגוד לבצק פריך ובצקים משונים אחרים, צריך ללוש הרבה. ככל שתלושו אותו יותר, כך יתפתחו וייקשרו סיבי הגלוטן (הסיבים היפים שמתחילים בזמן הלישה), והם אלה שמעניקים לפוקצ’ה את המרקם הרך והטעים שלה.

בניגוד לדעתה של סבתא שלכם, שמרים לא צריך “להתחיל” בקערה נפרדת עם מעט מהמים והסוכר (לערבב ולהשהות 10 דקות עד שתוסס). מערבבים אותם ישירות עם הקמח, וממשיכים כרגיל. אם אתם לא בטוחים לגבי הטריות של השמרים שלכם, אז תוכלו “להתחיל” אותם בקערה נפרדת בתור בדיקה: אם הם לא מעלים בועות תוך 10 דקות אז הם ישנים ולא טובים.

אוף טופיק
היום ביליתי את אחר הצהריים שלי בצילום מנה כחלק מתחרות צילום אוכל של המגזין “דרך האוכל” (שנגמרה היום). המתכון הוא לפילה מוסר בקרם חצילים עם קונפי עגבניות שרי וסיגר גבינת עיזים, והביא אותו השף אבי ביטון ממסעדת אדורה. וכן, המתכון מופלץ כמו שהוא נשמע. אבל הוא מאוד פוטוגני. כל המשתתפים היו אמורים להכין את המתכון בבית, לעצב את המנה על צלחת כרצונם, ולשלוח תמונה. החוק היחיד הוא שבצילום מותר להשתמש רק בחומרים המצויינים במתכון ותו לא. כמצופה, לקח לי המון זמן להכין. אבל בסוף יצאו תמונות משגעות. צילמתי גם את תהליך הבישול, כך שהיה כיף ומעניין. ולפחות הדג היה טעים. וגם הסיגר היה סבבה (הינט הינט, כל השאר לא). התלבטתי בין שתי תמונות, ולבסוף החלטתי לשגר לתחרות את התמונה הזו, משיקולי רקע וקומפוזיציה. אל תשאלו. בהצלחה לי!!

שבוע שעבר אכלנו ב”בלאק” של בוקששתר בסינמה סיטי. המנות העיקריות היו בינונית בעיני (והם גם שינו את הצ’יפס - שפעם היה רך ואירי ומדהים, לצ’יפס סטקיות סטנדרטי, יבש ומשעמם), אבל הקינוחים, אחחח - רק בשבילם שווה הארוחה כולה! אם אתם מחכים שם לסרט, מומלץ להכנס כמה חבר’ה ופשוט לטרוף מסדר של מנות אחרונות. זה יעשה לכם את היום. ולענייננו, אחת המנות הייתה סברינה. פשוטה, מתוקה, ושוחה ברוטב של פירות יער. מיד נזכרתי במתכון המצויין של קרין גורן בספר “סודות מתוקים” וישר רשמתי לי כפרוייקט לשחזר את המנה. קרין היא האלילה שלי, ואת רוב כישורי האפייה שלי למדתי ממנה. היא אפילו אמרה לי פעם אחת שאני מתוקה אמיתית! יש לה גם מאגר מתכונים מרהיב בוידאו באתר של ערוץ החיים הטובים. לעניינו שוב, הנה היא, הסברינה, כמו באייטיז, רק במקום דובדבן למעלה - תותים! (כבר אמרתי שהם זולים עכשיו?). אני רק אציין שכייאה לי, עשיתי נסיון גרוע לאפות אותן במנז’טים לבנים וזה לא מומלץ. הכמות: 24 סברינות או שתי תבניות מאפינס.

• לסברינות:
• 3.5 כוסות קמח רגיל
• 1/2 שקית “שמרית”
• 3 כפות סוכר
• 3 ביצים
• 1 כפית תמצית וניל
• 1 ורבע כוסות חלב פושר
• 200 גר’ חמאה מומסת, פושרת
• חצי כפית מלח

• לסירופ:
• 1 ליטר מים = 4 כוסות
• 3 כוסות סוכר
• חצי כוס רום אמיתי (לא תמצית), אפשר גם ליקר מליבו
• להגשה:
• 1 מיכל שמנת מתוקה
• 3 כפות סוכר
• תותים טריים

הכנת הבצק: מערבבים בקערה גדולה את הקמח והשמרים. “שמרית” היא סוג של שמרים טריים שמתחילים לפעול בסביבה רטובה, חמימה, ומתוקה (כשיש סוכר באיזור) - זה בא בתוך שקית פלסטיק עם פס אדום בצד (ראו תמונה) ואפשר למצוא את זה במקררים בסופר בד”כ ליד החמאות והמרגרינות. קרין משתמשת במיקסר כדי לערבב את הבלילה, ואני עושה את זה בקערה, כי כיף ללוש בידיים. חשוב לערבב קודם את השמרים היטב כדי שהקמח יצפה אותם היטב ולא יבואו במגע עם שאר החומרים, מה שיכול לפגום בתהליך התפיחה. מוסיפים את שאר החומרים של הבצק לקערה, הכל בבת אחת: סוכר, ביצים, תמצית וניל, חלב, חמאה מומסת (שממיסים במיקרו כ - 40 שניות), ומלח. מערבבים טוב טוב עם הידיים, ולשים כמה דקות עד שהבצק חלק, רך ויחסית נוזלי. לקרין יש פטנט מעולה עם החומרים “הפושרים”: מערבבים את החמאה החמה מהמיקרו עם החלב הקר מהמקרר, ומקבלים תערובת פושרת. השמרים לא אוהבים חום חזק או קור חזק, ולכן הכל צריך להיות פושר.

מכסים בניילון נצמד ומניחים להתפחה עד שהנפח מכפיל (זה קורה לבד! לא צריך לעשות כלום…). השמרים יתפחו טוב יותר אם תניחו אותם במקום חמים - כמו בחדר כביסה, או ליד התנור. אם קיץ וחם, אפשר פשוט להשאיר אותם על השיש. אבל חשוב לכסות אותם.

משמנים שקעים של תבנית מאפינס (שופכים ממש מעט שמן לכל שקע ומשתמשים ביד כדי למרוח אותו על הדפנות והבסיס). אל תנסו להשתמש במנז’טים, כי כשתקלפו אותם חצי מהסברינה תתקלף איתם (זה לא פוגם בטעם, אגב)! תבנית מאפינס היא תבנית מרובעת שיש בה שקעים עגולים עמוקים. אפשר גם להכין בתבניות קטנות אישיות בכל מיני צורות, ואפילו בקוקטים חד פעמיים. לא לשכוח לשמן! כשהבלילה בקערה שלנו תפחה יפה, מערבבים אותה קצת כדי להוציא את האוויר. לוקחים שתי כפות גדולות, ומעבירים כף גדושה של הבלילה לכל שקע של תבנית המאפינס (משתמשים בכף אחת כדי לאסוף בלילה, ובשנייה כדי “להוריד” אותה אל השקע). הבלילה אמורה להגיע רק לחצי מגובה השקע (אפשר אפילו קצת פחות מכך). מכסים שוב ומתפיחים עד שהבצק מגיע לגובה הדפנות. כמה דקות לפני תום ההתפחה חממו את התנור ל-200 מעלות (כך במתכון המקורי - אצלי זה קצת היה יותר מידי, אני ממליצה לאפות רק על 180). הכניסו את שתי התבניות לתנור, ואפו כ - 20 דקות. שימו לב שלא נשרף. הסברינות אמורות לצאת מאוד קלות במשקל, ומאוד יבשות (כדי שיהיה להן מקום לשתות קצת סירופ רום). נותנים לזה להתקרר קצת ומשחררים מהתבנית.

בישול בסירופ
בזמן שהסברינות מתקררות להן על השיש, מתחילים להכין את הסירופ. מרתיחים בסיר רחב (או מחבת גבוהה) את המים והסוכר, ומערבבים מידי פעם. כשרותח מוסיפים את הרום (אני השתמשתי במליבו - ליקר קוקוס ורום ויצא מעולה). לא מרתיחים את הרום מההתחלה כי אנחנו לא רוצים שהארומה של האלכוהול תתנדף לגמרי. מנמיכים את האש ללהבה נמוכה וכשהסירופ מגיע לבעבוע עדין, מניחים 4-5 סברינות בפנים כאשר החלק העליון באפייה (שהשחים יותר מהשאר) נכנס קודם עם הפנים למטה. הוא יותר יבש וצריך לשתות יותר סירופ. מבשלים 30 שניות והופכים בעדינות. עכשיו הסברינות כבר לא יבשות, הן די רכות ועדינות, אז זהירות לא לשבור אותן.

מוציאים את הסברינות אל רשת קירור - למי שאין (למי יש?!) אפשר פשוט להעביר אותן ישירות לקופסת פלסטיק ולמקרר. אמורים לאכול אותן קרות (נראה אתכם מחזיקים). את הסירופ המשיכו לצמצם עוד כמה דקות עד שהוא סמיך וטעים, מזגו אותו על הסברינות, והופ למקרר. לקראת ההגשה (למחרת, נגיד) מקציפים את השמנת המתוקה עם הסוכר (אחרי שיעור ספינינג אני מסוגלת אפילו להקציף ביד, נסו זה ממכר), ועורמים עד כמה שניתן בלי שכל הקינוח יקרוס. חותכים כמה תותים לקוביות קטנות ומפזרים. אפשר גם פירות יער. כרגיל, העליתי עוד תמונות של התהליך עם הסברים בפליקר שלי (הניווט, שימו לב, הוא בריבועים בצד ימין).