• למלית עבור תבנית 24 ס”מ:
• 250 מ”ל שמנת מתוקה (בדיוק שקית אחת)
• 200 גר’ שוקולד מריר (שתי חפיסות)
• 1 ביצה
• קורט נדיב של מלח
• אם צריך: כף או שתיים של סוכר

• לבצק עבור תבנית 24 ס”מ:
• 100 גרם חמאה קרה
• כוס וחצי קמח + כף קקאו
• כפית גדושה של סוכר
• קורט נדיב של מלח
• קצת פחות מחצי כוס מים קרים
• לכמויות עבור תבנית 26 ס”מ - ראו הערה בסוף הפוסט

הכל מתחיל מבצק פריך טוב. פעם הייתי כולי משקשקת רק למשמע הביטוי “בצק פריך”. את הראשון שלי הכנתי בפוד פרוססור, בדיוק לפי ההוראות, והוא יצא קשה כמו אבן. רק אחרי אינספור נסיונות ומדריכים שקראתי הצליח לי. ובפעמים האחרונות ניסיתי כמה טכניקות חדשניות (שלא לומר, רומניות) כדי להכין ולרדד אותו במינימום לכלוך ומאמץ. לא נראה לי שמרת’ה הייתה מרוצה משיטת הרידוד הזו (על שקית ניילון של סופר, פוי!), אבל תכל’ס, מה אכפת לי.

את הבצק אפשר להכין ידנית (9 דקות) או בפוד פרוססור (דקה אחת). בשני המקרים העקרונות הרגילים של בצק פריך תקפים: משתמשים בחמאה קרה וקשה ישירות מהמקרר, ומנסים לעבד את הבצק כמה שפחות. הוא אמור להיות גושי, פירורי, ולא אחיד - עם חתיכות קטנות של חמאה. אם הגעתם לכדור בצק אחיד, הבצק נדפק.

אם מכינים ידנית: חותכים את החמאה הקרה לקוביות ומערבבים בקערה עם הקמח, הסוכר והמלח. אם רוצים להיות בטוחים, אפשר להשתמש בקערת מתכת ולהקפיא אותה רבע שעה לפני ההכנה, וכך היא תסייע בשמירה על החמאה קרה, שלא תתרכך מחום הידיים שלכם. משפשפים את קוביות החמאה עם הקמח בין האצבעות כדי לפורר אותן אל תוך הקמח. לוקח בערך 3 דקות לעבור על כל הקערה, ואז אמורה להיווצר תערובת פירורית שנשארת גוש כשחופנים אותה (שימו לב לגוש הגדול שייצרתי בתמונה הבאה:)

זה בסדר אם יש עדיין גושי חמאה בגודל אפונה פה ושם. את הגרסה הידנית הכנתי דווקא בלי קקאו (שנותן צבע חום יפה לבצק, והולך נהדר עם מלית השוקולד). אם בכל שלב אתם מרגישים שהחמאה מתרככת ומתחילה להידבק לכם לידיים, שימו את הקערה במקפיא לכמה דקות.

בפוד פרוססור השיטה זהה: מניחים בקערת המעבד את החמאה, הקמח, המלח והסוכר (וכאן גם הוספתי קקאו, שיצבע את הבצק) ומערבלים ב”פולסים” קצרים של שנייה-שתיים.

כמו בגרסה הידנית, גם כאן מעבדים רק עד שהחמאה מתפוררת לגושים קטנים ונוצרת תערובת פירורית שנשארת גוש כשחופנים אותה.

ועכשיו לחלק הטריקי. איך הופכים גושי בצק פירוריים שכאלה לבצק שאפשר לרדד ולשטח על תבנית טארט יפה? מים. חצי כוס. אבל עם מים יש שתי בעיות - א. אנחנו צריכים לעבד אותם פנימה, מה שעלול להקשיח את הבצק, ב. הם עלולים להיות חמים מידי ולהפוך את הבצק לקווטצ’ אחד גדול. הפתרון? משתמשים במים קרים מאוד (מומלץ לשים בהם קרח), ומערבבים אותם פנימה רק עד שמתחילים להיווצר גושים קטנים ואז מפסיקים מיד. אסור שיווצר גוש בצק אחיד. אסור!!

ועתה לחידון נושא פרסים - ענו על השאלה הבאה (בין המשתתפים יוגרל בצק פריך מושלם): מה אסור? התשובה: שיווצר גוש בצק אחיד. הודעה נמסרה לזוכים.

בקיצור - הבנתם את הפואנטה. אם מכינים ידנית, מוסיפים את המים (זהירות שלא יישפך קרח פנימה) ומערבבים עם מזלג רק עד שמתחילים להיווצר גושים גסים.

בפוד - מערבלים בכמה פולסים קצרים עד שנוצרים גושים והבצק מתחיל “ליפול” לתוך עצמו (תבינו כשתראו את זה קורה). הבצק מוכן כשהוא נדבק היטב לגוש חלק ואחיד כשחופנים אותו. זהו. לא לגעת בו יותר.

ועכשיו לטריק הרומני שכולכם חיכיתם לו.

לוקחים שקית ניילון גדולה ונקייה של סופר ומשטחים אותה על השיש. שופכים עליה בזהירות את גושי הפירורים.

שימו לב למרקם של הבצק (גם גרסת הקקאו בפוד פרוססור וגם הגרסה הידנית ללא הקקאו) - כרגע הוא עדיין פירורי ולא אחיד.

מקפלים את שולי השקית מעל ערימת הפירורים ומועכים קלות עם הידים עד שנוצרת “פיתה” של בצק. מהדקים היטב כדי שה”פיתה” לא תתפורר בקלות. ומה עושים עכשיו? מרדדים! אם הבצק נשאר מאוד פירורי ולא מתרדד היטב, לא משנה כמה מועכים אותו ומהדקים אותו, תיאלצו להוסיף עוד טיפה מים. אם אתם עושים את זה, תנו לו לנוח קצת במקפיא, כדי לפצות על התעסקות היתר עם הידיים.

קודם כל מפזרים כפית או שתיים של קמח כדי שהמערוך לא יידבק. כדי שיצא עיגול מושלם ויפה צריך לרדד בדרך מאוד מסויימת. רק מהאמצע ולכיוון אחד בכל פעם. כל פעם עושים רידוד או שניים מהאמצע לכיוון ההפוך ממכם, ואז הופכים שישית סיבוב (זה קל, כי הבצק יושב על הניילון והניילון מסתובב בקלות).  חוזרים שוב ושוב עד שיש לכם עיגול יפה ואחיד, בערך בקוטר התבנית העגולה שלכם. זה אמנם קצת מנג’ס, כי האינסטינקט אומר פשוט לרדד לכל הכיוונים בלי סדר, אבל מניסיון, בשיטת הרידוד הזו העיגול יוצא יותר עגול ויותר אחיד בעובי.

לי יש כשרון - אני מצליחה לרדד כמות של תבנית 24 ס”מ כך שתתאים גם לכמות של 26 ס”מ. שימו לב שרידדתי כמה ס”מ מעבר לקוטר של התבנית כדי שיספיק גם לשוליים.

בשתי התבניות שאתם רואים בתמונות השתמשתי בכוס וחצי קמח על 100 גר’ חמאה [שזה, אגב, גם יחס ששיחקתי איתו הרבה]. אם לכם אין כישרון כזה ואתם רוצים להיות בטוחים שיהיה מספיק בצק לתבנית של 26 ס”מ, תכינו מ- 2 כוסות קמח על בערך 150 גר’ חמאה (כן שרלוק, זה לא בדיוק אותו יחס - תתבע אותי - זה פשוט יותר קל למדידה, וזה עובד).

בגלל שהייתם ילדים רעים ורידדתם על שקית ניילון (פוי!) במקום נייר אפייה, או, חס ושלום, משטח מקומח, אתם זוכים בבונוס - אפשר להרים את השקית כמו שהיא, יחד עם הבצק, בלי דאגות, ולהפוך ישירות לתוך התבנית. אני הולכת לרשום פטנט על השטיק הזה.

הבצק נדבק מספיק לשקית כדי שאפשר יהיה להרים אותה באוויר בלי שהוא יפול, אבל השקית מספיק גמישה כדי להיפרד ממנו בקלות ברגע שצריך. אל תבדקו אותי ותצאו עם השקית לריקודי סלסה סוערים ברחבי הבית, כי אז הבצק כן יפול לכם.

ברגע שהבצק בתוך התבנית והעפתם את השקית (אם היא כן נדבקת מידי, ואז פשוט תוקעים את כל העסק בפריזר ל-10 דקות), הוא עדיין “צף באוויר” מעל התבנית וצריך לדחוף אותו פנימה בעדינות. בבקשה אל תדחפו אותו ותמתחו אותו, אלא תרימו בעדינות את השוליים הרופסים מבחוץ כך שהחלק הפנימי “יצנח” פנימה.

ככה. רואים?

כן, יש עוד שוליים אקסטרה, אני יודעת. תכף ניפטר מהם. קודם כל מהדקים עם האצבעות כך שהבצק בפנים דבוק היטב לדפנות של התבנית.

אם השתמשתם בתבנית מתפרקת, פשוט תעברו עם מערוך על החלק העליון ואז כל השוליים העודפים ייפרדו בקלות, ויווצר לכם בסיס הטארט היפהפה הזה.

זוהי יצירתכם. תהיו גאים.

גם מי שמשתמש בתבנית לא מתפרקת (עם שוליים גבוהים יותר) יכול ליצור צורה יפה. דרך אחת היא לעבור עם גלגלת פיצה על השוליים וכך ליישר את הכל בצורה אחידה ואסתטית.

דרך אחרת יוצרת מראה ביתי ומלבב יותר: מקפלים את קצוות הבצק העודפים כלפי חוץ ודוחפים אותם אל תוך התבנית כך שיווצרו שוליים כפולים עבים שכאלה (בשלב זה הבצק התחיל להיות לי דביק, אז דחפתי לפריזר קצת).

רואים את השוליים העבים? זה בגלל שתחבנו את השוליים פנימה אל תוך התבנית.

ואז עושים fluting: מניחים אצבע מאחורי הבצק, ושתי אצבעות מקדימה לבצק, דוחפים ביחד, ואז נוצרת גומה קטנה. חוזרים שוב ושוב מסביב לכל התבנית, וזה מה שקיבלתם.

את הבצק אופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-11 עד 13 דקות, או עד שהוא מזהיב מעט. הבצק נוטה להתנפח ולהתכווץ במהלך האפייה, ואני ממליצה למנוע זאת על ידי שתי דרכים: א. בזמן שהתנור מתחמם (לרוב התנורים לוקח בין 10 ל-20 דקות להגיע לטמפ’ הדרושה, ואז נורת החימום נכבית והתנור חם ומוכן) לתקוע את התבנית עם הבצק בפריזר.

ב. לאפות “אפייה עיוורת” - ז”א: לשים על הבצק נייר אפייה (אני אוהבת לקמט אותו לפני כן, כך הוא רך יותר ומתאים את עצמו לצורה של הבצק) ומעל נייר האפייה למלא את השקע ב”משקולת” כלשהי, שתמנע מהבצק להתנפח ולאבד צורה. אפשר לקנות נטיפי ברזל מיוחדים בעשרות שקלים, אבל גם שעועית יבשה ישנה שיש לכם בארון תתאים למטרה. אם אין לכם קטניות ישנות, לכו וקנו בערך 800 גר’ מהקטנייה הזולה ביותר בסופר. אני משתמשת באותם גריסי פנינה שוב ושוב, ושומרת אותם בצנצנת מיוחד משלהם בארון (אל תבנו על הקטניות האלה לבישול). מוזגים את המשקולות שבחרתם לתוך הבצק המצופה בנייר האפייה המקומט, ומהדקים היטב לתחתית ולשוליים. אופים רק 10 דקות מתוך ה-13. למה?

כשאופים ב-”אפייה עיוורת” הבצק נוטה “להזיע”, נשאר קצת לח, ולכן בסיום האפייה צריך להסיר את הנייר עם ה”משקולות” ולאפות אותו עוד 2-3 דקות בלי כיסוי כדי שיהיה פריך ואחיד.

בזמן שהבצק נאפה בתנור מכינים את המלית.

שמים בקערה את השמנת והשוקולד השבור ומחממים במיקרוגל לדקה אחת. השמנת קצת תתחמם והשוקולד קצת יתרכך. ערבבו את התערובת עם כף גדולה או מרית למשך חצי דקה.

לאט לאט הנוזל הצחור יתמלא בפתיתים של שוקולד מומס, וגושי השוקולד יתחילו להתרכך. כשהעניינים מפסיקים להתקדם מחזירים את הקערה למיקרו לדקה נוספת של חימום. זה אמור להספיק. אחרי חצי דקה-דקה של ערבוב התערובת תהפוך כולה לשוקולדית וסמיכה ומבריקה. שימו לב שאין כאן סוכר. אם משתמשים בשוקולד מריר “רגיל” עם עד 50% מוצקי קקאו, הוא מתוק דיו (תטעמו ותראו!). אם אתם משתמשים בשוקולד משובח יותר עם 60% מוצקים, אני ממליצה להמתיק את המלית עם כף או שתיים של סוכר. אחוזים גבוהים יותר אני כבר לא ממליצה לשים, כי זה לא כיף לאכול קינוח מר (אבל אני לא שוקוהוליקית, אז אל תסמכו עלי).

בודקים שתערובת השוקולד לא חמה מידי ומוסיפים את הביצה והמלח. כן, אמא, צריך פה מלח, כי זה “שובר” את הטעם של המלית העשירה. לא, אמא, חייבים לשים מלח, אל תוותרי עליו. לא, אמא, זה לא יצא מלוח.

מערבבים היטב ו”מסרקים” את דפנות ותחתית הקערה כדי לוודא שאין שם פתיתי שוקולד לא הומוגניים. ברגע שבסיס הטארט מוכן מוציאים אותו החוצה כדי שיתאוורר קצת ללפחות 5 דקות לפני שמוזגים לתוכו את המלית (אם מוזגים את המלית כשהוא עדיין חם, הוא עלול להיות SOGGY אח”כ).

המלית אמורה להיות חלקה, מבריקה, ומאוד פאדג’ית. מוזגים בעדינות לתוך בסיס הטארט (שימו לב לא למלא אותו מעל גדותיו. אם נשארה לכם מלית אקסטרה, בשלו אותה על אש קטנה ותקבלו פודינג טעים). מנמיכים את טמפ’ התנור ל-160 מעלות. מכניסים את הטארט לתנור ומשאירים את הדלת פתוחה ל-20 שניות כדי לעזור לו לרדת ל-160.

אופים את הטארט בין 22 ל-25 דקות או עד שהמלית מבעבעת ורוטטת בעדינות כשמטלטלים אותה.

היא תיראה קצת רכה, אבל זה בסדר, כי היא תתייצב כשתצטנן.

זהו. מוכן.
כשהפאי מצטנן לטמפ’ החדר מכסים אותו ומעבירים למקרר.

מגישים סתם כך, או עם קצפת לא ממותקת (מומלץ מאוד, היא משתלבת מצויין עם השוקולד). את הקצפת אפשר להקציף במטרפה ידנית תוך 2 דקות, וזה לא קשה כמו שזה נראה (במיוחד אם תוקעים את הקערה, המקצף, והשמנת המתוקה לפריזר לרבע שעה לפני-כן). זה מאוד מרשים אורחים כשמקציפים להם קצפת מול העיניים. אפשר להוסיף לקצפת כף או שתיים של אבקת סוכר, אם רוצים, אבל לא חייבים.

תחליף נהדר וקליל לקצפת הוא גביע אחד של שמנת חמוצה מעורבב עם כף או שתיים של סוכר וניל (גבישי הסוכר מתמוססים תוך כמה דקות בטמפ’ החדר) - תענוג!

ולמרות שהפוסט הזה כבר ארוך מידי, קיבלתי בקשות לפרסם את ציפוי המרשמלו שפורסם במדור ב”זמנים מודרניים” :

למטיבי לכת בלבד - ציפוי מרשמלו מהמם
אציין שוב, התוספת הזו מקפיצה את הפאי למימדים חדשים והופכת אותו לאטרקציה מטורפת בכל מסיבה או ארוחה. המרשמלו לא מסובך במיוחד להכנה, אבל דורש מרכיב מיוחד (סירופ תירס - חובה! להשיג בחנויות מתמחות), הכנת סירופ סוכר בטמפ’ מדוייקת מאוד (מה שדורש מדחום, אבל ניתן להכין בלי מדחום עם תשומת לב רבה וקצת אינטואיציה), והקצפה רצופה של 13-15 דקות (!!). הכמות הזו מספיקה בדיוק לציפוי הפאי, אבל אפשר להכין ממנה סתם מרשמלו ביתי ולחתוך לקוביות. אם אתם מתכוונים להכין את הציפוי אני ממליצה לצפות בפרק הרלוונטי בתכנית האמריקאית המופתית good eats - ותודה להילה שגילתה לי את הפלא הזה). שימו לב - אם מכינים ציפוי מרשמלו אסור להמתיק את מלית השוקולד! אחרת זו פצצת סוכר וזה לא נעים לאכילה.

מתחילים עם המסה של כפית אחת של אבקת ג’לטין בקערת המיקסר עם רבע כוס מים קרים. הג’לטין צריך לשבת במים לפחות חמש דקות ולהתנפח מעט. בינתיים מכינים סירופ סוכר: מערבבים בסיר שלושת רבעי כוס סוכר לבן, רבע כוס מים, ורבע כוס סירופ תירס (אי אפשר לוותר עליו. כפי שאמרתי, זה מתכון למתקדמים. אין קיצורי דרך). מביאים לרתיחה ומבשלים על אש גבוהה כ-3 עד 5 דקות בבעבוע חזק עד שהתערובת מגיעה לטמפ’ 112 עד 115 מעלות - ולשאר שאר עם ישראל ללא מדחום לבישול - מפילים חצי כפית מהסירופ החם לתוך כוס עם מים קרים, ממתינים כמה שניות, ומועכים בין האצבעות.

אם הסירופ הופך לג’לי יציב אבל רך שכזה, הגעתם לדרגת ה”כדור רך” (soft ball), ואז הוא מוכן. אם הסירופ נשאר רך מאוד במים, צריך לבשל עוד קצת, עד שלב הכדור הרך. כשהסירופ מוכן, מסירים מיד מהאש. מפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה ומזרזפים מיד את הסירופ החם לתוך תערובת הג’לטין תוך כדי הקצפה איטית מאוד. מוזגים את הסירופ על שולי קערת ההקצפה ולא על המקצף עצמו!! (זה משפריץ). ברגע שמסיימים לזרזף את כל הסירופ עוברים למהירות גבוהה, ומקציפים לפחות 13 דקות בלי הפסקה (בדירה הקודמת שלי הכנתי בהצלחה עם מיקסר ידני. הוא מאוד התעייף והתחמם, אבל עמד במשימה בהצלחה).

הבעסה במרשמלו זה שאי אפשר לדעת אם הוא הצליח עד שלא עוברות לפחות 10 דקות של הקצפה. ככה הוא נראה מהרגע שמסיימים עם הסירופ, ועד בערך 10 דקות אחרי.

אחרי 10 דקות התערובת קצת מתאווררת ומבהירה.

אחרי 13 דקות היא נעשית לבנה ומבריקה. אם אתם רוצים מרשמלו יציב יותר (כדי שאפשר יהיה לעשות עליו קישוטים עם המרית), תקציפו 15 דקות. ככל שהמרשמלו מצטנן הוא מתייצב ונעשה קשה להקצפה. לקראת הסוף מוסיפים כפית אחת של תמצית וניל פנימה.

ברגע שהוא יציב, מוזגים אותו מיד על מלית השוקולד האפוייה והצוננת (לא למזוג את המרשמלו על מלית חמה). אל תתעסקו איתו יותר מידי, כי הוא מתחיל מיד להתקשות ונדבק לכל דבר שנקרה לדרכו. דביק דביק דביק! היזהרו! מניחים להתייצבות לשלוש שעות לפחות לפני פריסה והגשה.

אחרי כמה שעות המרשמלו מתייצב כמו גומי, ונפרס היטב לפרוסות יפות וחדות. מעניין אתכם להכין מרשמלו? אם כן, הגיבו על כך בתגובות. אם יהיה ביקוש, ארחיב על כך בפוסט שלם ומפורט יותר.

טיפים למרשמלו מושלם
אם אתם מבצעים את בדיקת הכדור עם המים הקרים ופספסתם (ז”א, נוצר כדור קשה, או, חס וחלילה, משהו שיותר דומה לסוכרייה), נסו להוסיף כשליש כוס מים קרים לסיר, לערבב היטב, להביא לרתיחה, ולבצע שוב את הבדיקה. זה הציל אותי כמה פעמים, אבל לא בטוח שזה יעבוד. עדיף פשוט לעמוד ליד הסיר ולבצע בתכיפות את הבדיקה עם המים הקרים. בכל מקרה, אל תמזגו סירופ מפוספס (חם מידי) לתוך הג’לטין כי תהיה לכם קטסטרופה (מניסיון…).

לכל מי שרוצה להכין את ציפוי המרשמלו - חובה לצפות בשני קטעי וידאו מעולים מתוך good eats שיכינו אתכם היטב למלאכה: פרק המרשמלו מראה את תהליך ההכנה היטב, ובפרק הפאדג’, הם מראים איך נראה הסירופ בטמפ’ שונות כשמפילים אותו למים קרים - לי זה מאוד עזר (לשני הוידאואים קישרתי ישירות לאמצע הוידאו לחלק הרלוונטי, כי יש הרבה בלבולי שכל).

רוצים להכין את הטארט בתבנית גדולה יותר?
אם יש לכם תבנית 26 ס”מ, מומלץ לגדיל את הכמויות ב-50% - אבל במקום ביצה וחצי שימו ביצה אחת וחלמון אחד.  בכל מקרה שלא יהיה, אל תמלאו את בסיס הבצק מעל גדותיו, כי אז הטארט יצא מאוד מכוער. אם אתם מיומנים, תוכלו לרדד את אותה כמות בצק כך שתתאים גם לתבנית 26 (פשוט מרדדים קצת דק יותר). אם לא, תכינו את הבצק משתי כוסות קמח, 150 גר’ חמאה, כפית וחצי סוכר, ואותו קורט מלח.

פינת התכל’ס
משפשפים קוביות חמאה קרה, קמח, מלח וסוכר עד שנוצרת תערובת במרקם פירורי שנשארת כגוש כשחופנים אותה. מוסיפים מים קרים (בלי הקרח!!) ומערבבים עם מזלג (או בפולסים) רק עד שנוצרים גושים גסים. מעבירים לשקית ניילון ומשטחים לפיתה. מרדדים, מעבירים לתבנית ואופים 10-13 דקות על 180 מעלות עד שמזהיב. מצננים מעט.

מחממים במיקרוגל שמנת ושוקולד מריר ומערבבים עד שאחיד ולא חם יותר. מוסיפים ביצה ומלח ומוזגים לבסיס הטארט האפוי. אופים כ-22-25 דקות על 160 מעלות עד שהמלית מבעבעת ורוטטת מעט. מצננים ומגישים עם קצפת או עם שמנת חמוצה עם סוכר וניל.

• 2 כוסות חלב 3%
• 1.5 כוסות סוכר
• 3/4 כוס קמח
• שליש כפית מלח
• 2 חלמונים
• 25 גר’ חמאה (אפשר להגדיל את הכמות עד 100 גר’)

• 1 כפית תמצית וניל
• 1 כף רום אמיתי (לא תמצית)
• לשימון התבנית:
• כ-25 גר’ חמאה מומסת, או שמן צמחי נייטרלי (הכי טוב קנולה)
• גיוון:
• 200 גר’ שוקולד מריר

את המתכון המקורי מצאתי בספר של מרת’ה סטיוארט, וכצפוי, הוא כלל הרבה יותר מידי סוכר והרבה יותר מידי חמאה. אבל הכנתי אותו כלשונו, עם צמצום קל בכמויות הסוכר.  יצא מדהים, מהמם, מושלם. טרפתי כל התבנית כמעט לבד.

אח”כ כבר הייתי יותר מתוחכמת וחיפשתי מתכונים דומים באינטרנט כדי לראות מה אולי פספסתי. מצאתי מתכון של פאולה וולפרט שכלל רבע מכמות החמאה אבל פי שתיים חלמונים. ניסיתי אותו והוא גם יצא מצויין. ואז ניסיתי, להקטין גם את כמות החלמונים ולערבב בין המתכונים. יצא מעולה. ואז הכנתי אותם שוב ושוב ושוב כדי לוודא שאני לא הוזה, ושבאמת כל טמבל יכול להכין. ורק הגעתי למסקנה שזה באמת נכון.

מתחילים עם קערה, אליה מוזגים כוס וחצי סוכר. אפשר סוכר חום (יוצא יותר קריספי, אבל לטעמי פחות טעים כי הטעם הקרמלי קצת משתלט). אפשר גם לצמצם לכוס אחת, אבל השוליים יוצאים פחות קריספיים. בתמונות כאן השתמשתי בקערה היעודית שלי לקנאלה, עם פיות מזיגה מושלמות לפיזור הבלילה בין השקעים בלי לכלוך.

מוסיפים לסוכר גם שלושת רבעי כוס קמח רגיל ושליש כפית מלח. מה מלח קשור כאן? בלעדיו יוצא מתוק-בלתי-נסבל. שכחתי להוסיף פעם אחת ויצא כמעט בלתי אכיל [כמעט, אבל לא מספיק בלתי אכיל]. המלח חשוב לאיזון המתיקות החזקה של הסוכר, שהכרחית ליצירת הקראסט הקריספי מבחוץ.

שימו לב, בניגוד למה שעשיתי בתמונות פה, מערבבים היטב את כל החומרים היבשים לפני שמוסיפים פנימה את החלמונים או החלב (אחרת נוצרים גושים).

מפרידים שתי ביצים. את החלמונים מוסיפים לקערה ואת החלבונים שומרים בכוס מכוסה במקרר לשימוש אחר (חביתה / מרנג / אפשר גם להקפיא!). מתחילים לערבב את החלמונים עם תערובת היבשים. שימו לב, שוב, מדובר רק בחלמונים של הביצה, בלי הלבנים. ניסיתי להכין את זה עם 2 ביצים שלמות במקום החלמונים והיה טעם לוואי של חביתה (ועל זה כנראה אחראי החלבון = עדיף בלעדיו).

מתחילים לזרזף פנימה באיטיות כוס אחת של חלב קר מהמקרר, תוך כדי ערבוב.

בהתחלה קצת קשה לערבב ויש גושים, אבל עד שתסיימו למזוג מהכוס הגושים ייספגו והבלילה תהפוך שוב לחלקה.

אפשר לערבב את הבלילה עם מזלג, אבל הרבה יותר טוב לטרוף עם מטרפה ידנית, כי כך נותרים פחות גושים של קמח ולא צריך לסנן.

בזמן שמתעסקים עם החומרים בקערה מחממים בסיר קטן כוס נוספת של חלב יחד עם 25 גרם חמאה. אפשר להגדיל את כמות החמאה עד 100 גרם וזה יוצא קצת יותר טעים ועסיסי, אבל לדעתי לא שווה את האקסטרה שומן. מוסיפים לסיר גם כפית תמצית וניל. או:

אם יש לכם מקל וניל אמיתי חצו אותו במרכזו וגרדו את כל הגרגרים השחורים החוצה ושימו פנימה (ופה זה ממש שווה את זה בניגוד לסתם עוגה בחושה, שם לא מרגישים את ההבדל). בשלו את החלב על אש בינונית עד שהחמאה נמסה. טלטלו את הסיר או ערבבו מעט מידי פעם כדי שהחלב לא יישרף בתחתית (יש לחלב נטייה לפעמים להצטבר בתחתית הסיר ולהיכוות ואז נוצר ריח לא נעים). שימו עין על הסיר בזמן שאתם מערבבים, כי חלב גם גולש אם מרתיחים אותו יותר מידי.

כשהתערובת חמה מאוד (אפשר גם רותחת, רק זהירות שלא יגלוש!), ואחרי שהחמאה נמסה לגמרי, מזגו באיטיות את התערובת ישירות לקערה עם שאר החומרים שעירבבנו מקודם, תוך כדי טריפה. אל דאגה, הביצים לא יתקשקשו.

לא למזוג את הכל בבת אחת, זרזפו את זה פנימה באיטיות, כדי שיתערבב כמו שצריך ולא ישפריץ. התערובת תתחמם לטמפ’ של חום הגוף. לא יותר מזה. ובגלל זה הביצים לא מתקשקשות.

מערבבים פנימה את הרום, אם יש (הוא מאוד מאוד מוסיף, אבל לא חובה). אם אתם ממש יסודיים (או שקוראים לכם מרת’ה) תוכלו גם לסנן את הבלילה, כדי להיפטר מגושים - הניחו מסננת מעל סיר הבישול, שהצטנן קצת בינתיים, מזגו את התערובת לתוכו, ואז סננו שוב לתוך הקערה (אל תלכלכו עוד קערה בשביל זה). במסננת ישארו שאריות מהקרום של החלמון ואולי כמה גושים של קמח. באפייה הכל נספג, ולכן לא קריטי לסנן (אני לא טורחת).

וזהו. סיימנו. ועכשיו מגיע הקטע הקשה. המתנה.

הבלילה חייבת לנוח מינימום 8 שעות במקרר, כשהיא מכוסה היטב. אם אופים מיד בסיום ההכנה, וגם אחרי כמה שעות בלבד של צינון, זה פשוט לא יוצא טעים (מנסיון) - יש לזה טעם של עוגת פנקייק, אבל לא של קנאלה. אחרי זמן ההמתנה המינימלי - שהוא 8 שעות ולא דקה פחות - כל שעה מנוחה שתוסיפו רק תשפר את התוצאה - יצא יותר קריספי מבחוץ וקרמי מבפנים. הזמן האופטימלי הוא בין 12 שעות ועד לשלושה ימים של צינון.

במהלך הצינון מתגבשת שכבה מוצקה שצפה לה מעל הבלילה, וזה בסדר. לפני האפייה ערבבו את הבלילה שוב כדי לאחד את כל החומרים (גם הסוכר ששקע מטה) ובאפייה הכל הופך לחלק ואחיד.

כשאתם מוכנים לאפות (או שקצה סבלנותכם) חממו את התנור ל-200 מעלות (ייקח לו בין 10 ל-20 דקות להתחמם, תלוי עד כמה הוא מצ’וקמק). בינתיים המיסו 25 גר’ חמאה בקערית במיקרוגל. בעזרת כפית, מוזגים מעט מאוד חמאה לתחתית של כל שקע. בערך חצי כפית לכל אחד. אפשר להשתמש בשמן צמחי במקום חמאה, אבל פחות טעים. אל תעיזו לא לשמן - כי השכבה הקריספית תידבק לכם והקנאלה לא ישתחררו החוצה. חובה לשמן את התבנית.

שימו לב, אם משמנים את התבנית יותר מידי (נניח, מתפתים למזוג שמן לתוך השקעים ישירות מהבקבוק כדי לחסוך ניקיון של כפית, אההמ) נוצרת תופעה שמכונה בפי הצרפתים WHITE ASSES (כן, תחת לבן) וככה זה נראה - כתמים לבנים ומכוערים. שלוליות השומן מבעבעות בצידי התבנית ומונעות מהקראסט להשחים בצורה אחידה.

בנוסף, אם שימנתם יותר מידי, או שהשתמשתם בהרבה חמאה בבלילה (100 גר’ זה הרבה), בזמן האפייה השומן צף למעלה ועולה על גדותיו. שימו לב שאתם מניחים את התבנית בתבנית גדולה יותר, כדי שלא יתמלא לכם התנור בשומן שרוף.

רק חצי כפית של שומן (חמאה, כאמור, או שמן) מספיקה כדי שהקנאלה לא יידבקו, ואין אפילו צורך להבריש את שולי התבנית. מספיק למזוג את החמאה לתחתית השקעים ובמהלך האפייה היא מתפזרת היטב ומצפה גם את השוליים. לא צריך לטרוח עם מברשת, מנסיון.

אחרי ששימנתם, מוזגים את הבלילה כמעט עד הסוף. אם משתמשים בתבנית סיליקון מניחים אותה קודם על תבנית יציבה גדולה יותר, כי אם תנסו להרים אותה כשהיא מלאה בבלילה, הכל ישפך (כן, מנסיון).

במקור אופים את הקנאלה בתבניות נחושת ייעודיות שעולות הון תועפות וקשות מאוד להשגה מחוץ לצרפת, או אירופה בכלל. את התבניות אסור לשטוף וחובה להעביר אותם תהליך שנקרא Seasoning - ציפוי הדופן הפנימית בשעווה מעורבבת בשמן (תערובת שנקראת white oil) ו”אטימה” בטמפ’ גבוהה. הטיפול המיוחד הזה (שמבצעים פעם בכמה חודשים) מייצר מאפים עם קראסט שחום, אחיד, וקריספי במיוחד שלא ניתן לחיקוי בשום דרך.

תחליף טוב וזמין הוא תבנית מאפינס רגילה. הצורה תצא “מאפינית” סטנדרטית ולא מגניבה כמו השאר, אבל נוצר קראסט נהדר. שימו לב שאסור בשום פנים ואופן להשתמש במנז’טים (עטרות נייר של מאפינס), כי זה מפספס את כל האפקט של המתכת הלוהטת והפודינג המבעבע וכל הקראסט ילך לאיבוד.

יש גם תבניות סיליקון, שמחקות את צורת הקנאלה המסורתית. רבים טוענים שהן השטן, אבל אחרי אם מקפידים על כמה עקרונות גם איתן אפשר להשיג קראסט מצויין. ההשחמה לא אחידה כמו בתבניות האחרות (תמיד נשארת נקודה בהירה בבסיס), אבל התוצאה יפהפיה וטעימה.

לי יש תבנית סיליקון של 8 קנאלאים גדולים, וחן, אצלה התארחתי בפוסט הקרבונרה, הלוותה לי תבנית יפהפיה של קנלאים קטנים. את התבניות האלה אפשר להשיג בחנויות מתמחות והן יעלו בערך 70 שקל. מעולם לא ניסיתי תבניות סיליקון מהשוק או בחנויות כלי בית פשוטות, אבל שמעתי עליהן דברים נוראיים ואני לא ממליצה. בגלל שהתבניות גמישות ולא יציבות, חובה להניח אותן על תבנית יציבה גדולה יותר לפני שמוזגים פנימה את הבלילה (מניסיון מר שלי, כרגיל). אין לכם תבנית סיליקון? גללו לתחתית הפוסט להפתעה.

זמן האפייה משתנה בין תבנית מאפינס ממתכת לתבנית סיליקון (מוליכות החום שלהן שונה), אבל בשני המקרים חייבים לאפות עד שהקראסט של העוגות שחום היטב. החלק העליון של המאפה הוא לא אינדיקציה טובה למוכנות.

דמיינו לכם את הבעסה שהייתה לי אחרי שהוצאתי את אלה מהתבנית מבלי לבדוק קודם. התחתית שלהם הייתה שחומה ומושלמת, והם היו לבנים כמו סיד. שום קרום ושום כלום. אז מה עושים? בודקים לפני שמשחררים את הקנאלה מהתבנית! ואם הוצאתם מהתבנית והתבאסתם, החזירו בעדינות את הקנאלה בחזרה לשקעים ודחפו לתנור לעוד זמן אפייה.

יכול להיות שהחלק העליון של המאפים יראה לכם שחום וקרמלי ואז תוציאו את הקנאלאים ותראו שהם לבנים ורכרוכיים. צריך להוציא לרגע את התבנית ולבדוק עם סכין או כפית איך נראים השוליים מבפנים - אם הם עדיין לבנים ועוד לא שחומים, אופים עוד 7-10 דקות. עד שהקראסט לא זהוב עמוק או, יותר טוב, חום כהה, אל תוציאו. ואל תפחדו מטעם שרוף. שימו לב שייתכן שבשולי התבנית המאפים יהיו יותר שחומים מבמרכז. במקרה זה עדיף להוציא, כדי להמנע מאפיית יתר. אנחנו רוצים שהתוך שלהם יהיה רך ופודינגי.

ככה נראה קראסט תקני וקריספי (שהוא יותר כהה מבדרך כלל, כי הכנתי כאן עם סוכר חום). יצאו לי גם קנאלאים כמעט שחורים לגמרי שהיו קרמליים להפליא בלי שמץ של טעם שרוף. ותתעלמו מהצבע בחלק העליון - הוא לא אינדיקציה!! אם בכל זאת החלק העליון השחים מאוד אבל הם עוד לא מוכנים, תוכלו להניח עליהם יריעה של נייר אלומיניום ולמנוע מהם להשחים עוד יותר. נסו להיזהר מאפיית יתר, כדי שהבפנים של העוגות ישאר רך ופודינגי, כי זה החלק הכי טעים (אני אוהבת אותו ממש gooey, ומוכנה לוותר על קצת קריספיות וזמן אפייה בשביל זה). עם הזמן תיסגרו בדיוק על הזמן המושלם בתנור שלכם.

לתבנית סיליקון עם 12 שקעים קטנים, אופים בין 40-50 דקות, ובמידת הצורך גם 55 דקות.
לתבנית סיליקון עם 8 שקעים בינוניים, אופים בין 50-55 דקות, ובמידת הצורך גם 60 או 65 דקות.
לתבנית מתכת 40 דקות יספיקו בהחלט.

כל זמני האפייה נבדקו פעמים רבות על תנור במצב “טורבו”.  טורבו הוא מצב בו התנור מפעיל מאוורר חזק שמפזר את החום בצורה אחידה יותר מאפייה רגילה. אם אין לכם שמץ של מושג איזה תנור יש לכם, אל דאגה. פשוט אפו עד הזמן המומלץ, ומשם המשיכו לאפות והשגיחו שהקראסט הפנימי משחים היטב לפני שמוציאים. ייתכן והאפייה תיקח יותר זמן (זמני האפייה במתכונים המקוריים הם משעה ורבע ועד שעתיים שלמות!).

במהלך האפייה הבלילה הנוזלית מבעבעת ומסמיכה ומסמיכה, והשוליים הופכים לקריספיים. כל הבית מתמלא בריח מטריף של קרמל.

כשהם מוכנים, מוציאים בעדינות את המאפים מהתנור והופכים את התבנית על נייר עיתון (או נייר אפייה אם אתם ייקים). נותנים שתי מכות לכל שקע עם סכין ומניחים לתבנית לשבת ולהתקרר קצת למשך 10 עד 20 דקות מבלי לגעת. בלי הצינון בהפוכה המאפים צונחים, ואם מנסים לטלטל את התבנית ולהוציא אותם מיד, הם מתקווצ’צ’ים ונהרסת הצורה היפה שלהם. מטלטלים את התבנית בעדינות על הנייר (מאוד בעדינות, המאפים עדיין קצת רכים), ואז מרימים באיטיות. הם אמורים לצנוח החוצה בקלות. אם לא עובד, מחלצים אותם עם סכין.

הם מאוד עדינים לרבע שעה הראשונה, אבל כשהם מתקררים מתפתח הקרום הקריספי המענג. אז סבלנות. מומלץ לצנן את המאפים על רשת מורמת, כדי שהחלק התחתון שלהם לא יהפוך לSOGGY.

הקנאלאים קריספיים למשך 24 שעות מרגע אפייתם, ומשם הקרום מתחיל להתרכך. הם מחזיקים בפוטנציה שבוע בקופסה אטומה. ההכנה קלה מאוד, ולי אישית, אחרי הרבה מאוד אימון, לוקחת ארבע וחצי דקות בול. בפעם הראשונה שתכינו תתמכרו, ובפעמים הבאות תשפרו את הטכניקה עד שיצאו לכם קנאלאים מושלמים לקנאת כל חבריכם ושכינכם.

זה המתכון הבסיסי. וכפי שציפיתם, לא לקחתי שום מרכיב כמובן מאליו ועשיתי בערך 14 ניסויים עם הרכבים שונים - ולהלן מסקנותיי:

- אפשר להחליף חצי מכמות החלב בשמנת מתוקה 10% או 15% או 30%. יוצא טעים מאוד.

- אפשר להחליף את הסוכר או חלק ממנו בסוכר חום, יוצא קרום פריך יותר, אבל הטעם הקרמלי שתלטני מידי לטעמי.

- אפשר להכין קנאלאים שוקולד - יוצא נפלא: מוסיפים לחלב שמרתיחים בסיר 200 גר’ שוקולד מריר ומערבבים היטב להמסה. חייבים לצמצם את כמות הסוכר לכוס אחת בלבד (במקום כוס וחצי), כי השוקולד עצמו מתוק באופן מפתיע.

- ניסיתי להכין קנאלאים לימון: השמטתי את הרום והוניל והוספתי 2 כפיות מיץ לימון סחוט וכפית אחת של קליפת לימון מגוררת דק. יצא פחות מוצלח מהגרסה הקלאסית לטעמי, ואני אוהבת לימון.

-לא באמת צריך 100 גר’ חמאה. גם 25 גר’ חמאה זה מספיק. אבל כפי שתתארו לעצמכם, 100 גר’ יוצא קצת יותר טעים.

- שני חלמונים מספיקים בהחלט. אבל אם יש לכם שלושה או ארבעה, השתמשו בכולם. יוצא קצת יותר טעים. בכל מקרה לא מחליפים בביצה שלמה כי הקנאלאים מקבלים טעם של חביתה אפויה.

- מינימום זמן המתנה במקרר 8 שעות. מתחת לכך מתקבלת תוצאה מאכזבת עם טעם סתמי. ככל שהבלילה תנוח יותר במקרר יצא יותר טעים.

- אפשר להכין רק עם כוס אחת של סוכר (במקום כוס וחצי), אבל יוצא פחות קריספי

- השלב של הרתחת החלב ומזיגתו לבלילה הכרחי. ניסיתי להכין בלי זה (פשוט ערבבתי הכל בקערה) והמאפים התקבלו גרגריים עם מרקם מוזר, גם לאחר המתנה ארוכה של הבלילה במקרר.

הקנאלאים שלי רחוקים ממושלמים, אבל כל הטועמים השתגעו מהם. ונכון לעכשיו, לא נתקלתי בהם בשום מקום, ואף אופה ששאלתי לא הכיר אותם. אשמח אם תאירו את תשומת ליבי בתגובות אם נתקלתם בהם במאפייה כלשהי.

עוד על קנאלה, מרחבי האינטרנטים:
מליסה אפתה את הבלילה בתבנית עוגה עם חור, ונשארה בחיים כדי לספר
ביאטריס הוסיפה שוקולד, ג’ינג’ר והל (אבל יצא לה עוגתי ולא פודינגי מבפנים!)
ג’וסלין ניסתה הרבה ווריאציות וגם חיה.
המתכון המקורי והמהולל של פאולה וולפרט
וידאו מקסים של קנדית צרפתייה מכינה קנאלה, חובה לצפות רק בגלל המבטא (וכמה נקי ויפה היא עובדת) - התגובה שלי מלפני 3 חודשים, בפעם הראשונה שהכנתי, עדיין שם (marlakash).

אוהבים “בצק אלים”? תחרות הצילומים יוצאת לדרך!
יוצא לי לקבל הרבה תגובות של קוראים שמכינים מתכונים מהבלוג. אותי מאוד מעניין לראות אם המתכונים יוצאים דומים למה שאני מצלמת! כדי לבדוק את הנושא אני מכריזה על תחרות צילומים פתוחה לכל. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להכין מתכון מהבלוג, לצלם את המנה המוכנה, ולשלוח לי לאימייל. התמונות המגניבות ביותר יפורסמו בבלוג (עם קרדיט, כמובן), והתמונה שהכי תמצא חן בעיני תזכה את שולחה בתבנית קנאלה מסיליקון, חדשה דנדשה בשווי 80 ש”ח, מתנת חנות 4chef בקרליבך תל אביב, ששמחו להשתתף בחגיגה (שם, אגב, קניתי את התבנית המצויינת שלי). הזוכה יוכרז ביום ראשון, ה-20 לדצמבר, בעוד שבועיים.

פינת התכל’ס
מערבבים בקערה סוכר, קמח, ומלח. מוסיפים חלמונים ומתחילים לערבב תוך כדי הוספת כוס אחת של חלב קר בהדרגה. מערבבים עד שנוצרת תערובת אחידה וחלקה לגמרי. בסיר קטן, מביאים לרתיחה את הכוס השנייה של החלב, יחד עם החמאה והוניל. מבשלים עד שהחמאה נמסה (נזהרים שלא יגלוש). מוזגים את התערובת החמה אל הקערה בזרזוף תוך כדי טריפה. תתקבל תערובת פושרת-חמימה. מערבבים פנימה רום, מכסים,  ומצננים ל-8 שעות לפחות, ועד שלושה ימים. משמנים תבנית שקעים בחצי כפית חמאה מומסת או שמן לכל שקע. מחממים תנור מראש ל-200 מעלות. אופים עד שנוצר קראסט שחום בצידי המאפה (יש להוציא את התבנית ולבדוק בפנים עם כפית או סכין) - 40 דק’ לתבנית מאפינס ממתכת, 40-50 דק’ לתבנית סיליקון של 12, ו-50-60 לתבנית סיליקון של 8. הופכים על נייר עיתון, מניחים ל-10 דקות, ומטלטלים את התבנית לשחרור הקנאלאים. ממתינים רבע שעה להיווצרות הקרום.

דגשים חשובים להצלחה:
חובה להרתיח חצי מהחלב בסיר עם החמאה. המתכון לא מצליח אחרת.
חובה לצנן את הבלילה לפחות 8 שעות. המתכון לא מצליח אחרת.
אל תשכחו להניח תבנית סיליקון על משטח יציב לפני המילוי, אחרת יהיו צרות.
לא לשכוח לשמן את השקעים, אבל לא יותר מחצי כפית שומן לכל שקע (אחרת נוצרים כתמים לבנים על הקרום)
לאפות עד שהקראסט שחום בפנים, אבל הבפנים עדיין פודינגי ורך. יכול להיות שזה סותר, ואם כן, עדיף קראסט פחות קריספי כדי שהתוך ישאר רך ופודינגי. אל תאפו יותר מידי.

והכי חשוב, תהנו. או כמו ששר אבי סינוואני: “כל המצברוח שפתאום עולה, כל המצברוח בגלל הקנאלה“.

• לבצק:
• 170 גר’ חמאה
• 1 וחצי כוסות סוכר חום
• 2 כפיות תמצית וניל
• 1 כפית סודה לשתייה
• 2 ביצים
• 2 וחצי כוסות קמח
• 2 וחצי כוסות שיבולת שועל (אפשר רגילה ואפשר גם טחונה דק, “אינסטנט”)
• קורט מלח

• –

• –

• למלית השוקולד:
• 200 גר’ שוקולד מריר
• 1 פחית חלב מרוכז (400 גר’)
• 30 גר’ חמאה
• 1 כפית תמצית וניל
• לווריאציית דובדבנים:
• במקום שיבולת שועל: חצי כוס קמח תירס + חצי כוס קמח רגיל
• 1 צנצנת שימורי דובדבנים, כולל הנוזלים (680 גר)
• שליש כוס סוכר
• 1 כפית מיץ לימון
• 1 כף שטוחה קורנפלור

הכל מתחיל מקערה בה אתם מניחים 170 גר’ מהחמאה שלכם (כל הכמות במתכון מסתכמת ל-200 גר’, בדיוק חבילה גדולה), וממיסים אותה בעדינות במיקרוגל. מה זה אומר בעדינות? 30 שניות כל פעם, ולערבב בין לבין. מי שלא עושה את זה ישמע פתאום פיצוצים מהמיקרו ויגלה שהחמאה בעבעה והשפריצה לכל עבר.

ברגע שיש לכם חמאה מומסת, הוסיפו פנימה את הסוכר וערבבו היטב.

מערבבים עד שהסוכר נספג ונוצרת תערובת חומה וסמיכה. אם אין לכם סוכר חום, אפשר להחליף בסוכר לבן. מומלץ לעבוד עם כף עץ, ולא עם המטרפה המגניבה של ציליס שבתמונה.

מוסיפים פנימה את הביצים, הסודה לשתייה והוניל. סודה לשתייה מגיעה בקופסה קטנה שעולה שקל וחצי, ומוצאים אותה בסופר באיזור האפייה. היא מספיקה להמון זמן ומאוד שימושית במטבח, לא רק לאפייה (אפשר, נניח, לערבב אותה עם חומץ ולהשתמש בזה כדי להבריק את הכיור).

מערבבים היטב עד שהתערובת אחידה לחלוטין, וקצת פחות סמיכה ממקודם. מערבבים פנימה גם את המלח.

מוסיפים את הקמח ומערבבים. מגיעים למסקנה שלערבב עם מטרפה זה אומנם פוטוגני אבל לא מעשי בעליל, כי הבצק הסמיך נתקע בפנים ולא יוצא. עוברים למרית.

כשהקמח נבלע חלקית בבלילה, אבל לא לגמרי (כמו בתמונה פה למעלה), מוסיפים את שיבולת השועל. אפשר להשתמש בשיבולת שועל שלמה, או בכזו טחונה דק (”אינסטנט”, שמשמשת בעיקר לדייסה, וכזו לרוב יש לי בבית). אחרי שמוסיפים שיבולת, התערובת מתחילה להיות סמיכה מאוד, ועושה רושם כאילו יש יותר מידי שיבולת שועל, אבל ממשיכים.

שוברים את המרית. מקללים ועוברים ללוש בידיים בלית ברירה. מגיעים למסקנה שעדיף היה פשוט לעבוד עם כף עץ כמו שמאיה אמרה בהתחלה ולא להתחכם. בין אם מערבבים עם כף עץ או לשים בידיים, לא מתעסקים עם זה יותר מידי. רק עד שכמעט כל הקמח והשיבולת שועל נבלעים, ועוד לא נוצר בצק אחיד לגמרי. אם תערבבו יותר מידי או תלושו יותר מידי, הבצק יצא קשה ולא רך ונימוח כמו שהוא אמור להיות.

עכשיו שומרים בצד כוס אחת של בצק כדי שנפזר אותו על קרם השוקולד בסוף. פשוט משתמשים בכוס שאיתה מדדתם. ממלאים אותה בבצק עד הסוף ומניחים בצד, ליד המרית השבורה שלכם.

את הבצק עצמו מעבירים לתבנית ומשטחים עם ידיים רטובות. למה רטובות? כי הבצק נדבק לידיים וזה מבאס. מכינים קערית קטנה עם מים בצד וכל פעם שהבצק קצת נדבק מרטיבים אותן.

אני תמיד מכינה בתבנית מלבנית סטנדרטית של עוגה (כזו בגודל של בערך 33 על 27 ס”מ). הגודל הזה מספק בעיני את היחס המושלם בין עובי הבצק לקרם השוקולד. אם רוצים להשתמש בגודל קטן יותר או בתבנית עגולה, זה גם עובד, אבל הבצק יצא יותר עבה ויצאו לכם פחות פרוסות.

אחרי שסיימנו לשטח את הבצק ופינינו את הקערה, מפנים אותה בזריזות משאריות פירורים ובצק (לא צריך לשטוף) ומכינים בה את קרם השוקולד. לפני-כן, מתחילים לחמם את התנור ל-180 מעלות, כדי שהוא יהיה חם כשנסיים עם הבצק וזמן האפייה יהיה מדוד.

מרוקנים פנימה לקערה פחית אחת של חלב מרוכז. שימו לב, חלב מרוכז אפשר גם להשיג בשפורפורות (כמו משחת שיניים) של 150 גר’ האחת. ב-”סופר בונוס” ליד אוניברסיטת תל אביב יש פחיות חלב מרוכז ב-5.99 שזה הכי זול שמצאתי (הן קצת יותר קטנות מ-400 גר’, אבל המתכון עדיין עובד והן מגיעות עם מכסה פלסטיק, שזה טאצ’ נחמד).

מוסיפים לקערה את שארית החמאה שנותרה ממקודם (30 גר’) ואת 2 חפיסות השוקולד, שבורות לקוביות. מחממים דקה אחת במיקרוגל ומערבבים היטב. החמאה אמורה להיות רכה מאוד וכמעט מומסת, וגם השוקולד מתרכך.

אחרי בערך חצי דקה של ערבוב התערובת תיצבע בצבע חום ולאט לאט תתחיל להסמיך.

אחרי בערך דקה וחצי של ערבוב נוצר קרם חלקלק, סמיך, ומבריק מאוד.

אפשר גם להכין את התערובת בסיר על הכיריים, אבל זה לוקח קצת יותר זמן ומייצר יותר כלים מלוכלכלים, אז חבל.

שופכים את קרם השוקולד על הבצק ששיטחנו בתבנית.

מפזרים אותו באחידות על הבצק ומשתדלים שלא ייגע בקצוות התבנית (החלקים שנוגעים בתבנית נוטים קצת להתקרמל יותר מידי באפייה וקשה לנקות אותם אחר כך).

אחרי ששיטחנו את קרם השוקולד לוקחים את הבצק ששמרנו בצד בכוס, יוצרים גושישים שטוחים ומפזרים מלמעלה. פעם הייתי פשוט מפוררת את הבצק כמו שהוא בלי יותר מידי להשקיע, אבל אחרי כמה נסיונות גיליתי שאם מועכים את הגושים של הבצק כך שיהיו שטוחים המרקם שלהם יוצא יותר קריספי, והריבועים יוצאים יפים יותר.

אופים את הריבועים כ-22 עד 25 דקות עד שהבצק משחים, והקרם מסמיך אך עדיין מבריק. היזהרו לא לאפות יותר מידי - הקרם עלול להיקרש (נוצרים בו מעין בקעים כאלה, כמו עוגה), והבצק עלול לצאת דחוס ויבש.

מומלץ להמתין שהריבועים יצטננו מעט לפני שחותכים אותם. השוקולד רך ופאדג’י וקצת מלכלך, אז הגישו עם מפיות. אפשר לשמור את הריבועים במקרר ואז הם קצת יותר נוחים לאכילה, אבל הם נשמרים גם מחוץ למקרר לבערך שבוע.

לא בא לכם על שוקולד? הנה ווריאציה מצויינת:

במקום קרם שוקולד, פשוט מכינים מלית לפאי דובדבנים. אפשר להשתמש בדובדבנים טריים בעונה, אבל הם מאוד יקרים, וצריך לגלען אותן, שזה סיפור מהתחת. אז אני פשוט משתמשת בדובדבנים מקופסה - כולל הסירופ!

פשוט שופכים את תוכנה של צנצנת שימורים גדולה של דובדבנים (סה”כ 680 גר’, כולל הנוזלים) לקערה, ומוסיפים סוכר, מיץ לימון, וכף שטוחה של קורנפלור. מערבבים טוב טוב עד שהתערובת מלבינה מעט ואין יותר גושים של קורנפלור בכלל.

בנוגע לבצק - השיבולת שועל קצת צרמה לי עם הדובדבנים (לשאר הטועמים זה לא הפריע). אז עשיתי עוד ניסוי והשמטתי אותה. הבצק יצא קצת רטוב אז תגברתי בעוד קצת קמח רגיל, והוספתי גם קמח תירס - כהשראה ממתכון מעולה של דב. זאת אומרת: בנוסף ל-2 וחצי כוסות הקמח הרגילים במתכון, במקום שיבולת השועל, מוסיפים עוד חצי כוס קמח רגיל וחצי כוס קמח תירס צהוב (לא קורנפלור!! קמח פולנטה צהוב!) השילוב גאוני ויוצא טעים ומיוחד.

מלית הדובדבנים, שנראית תחילה נוזלית מאוד, מסמיכה במהלך האפייה וקצת נספגת בבצק, וקמח התירס מוסיף נגיסות מעניינת.

שימו לב,  יוצאת כמות קצת יותר קטנה, כי אין את הנפח של שיבולת השועל (כאן בתמונה הכנתי חצי כמות, בשביל הניסוי). אם משתמשים בדובדבנים טריים מצמצמים את כמות הקורנפלור לכפית אחת בלבד.

חלק מהפוסט צולם בביתו המשגע של אודי ויינשטיין שבתל אביב. אני רוצה להודות לאודי ואסף על האירוח הנפלא במטבחם המואר והיפה, ומקווה שנהניתם ושבעתם!! ובכלל, לכל שאר קוראי “בצק אלים”: אם יש לכם מטבח גדול ומואר בצורה יוצאת דופן ואתם נמצאים בטווח נסיעת אופניים ממני (באיזור תל אביב), אשמח לבוא לבשל (ולצלם) אצלכם את הפוסט הבא. צרו קשר לפרטים.

פינת התכל’ס
ממיסים 170 גר’ חמאה בקערה ומערבבים היטב עם סוכר חום. מוסיפים וניל, סודה לשתייה ו-2 ביצים ומערבבים היטב. מערבבים פנימה גם מלח. מוסיפים את הקמח ומערבבים עד שהוא כמעט נטמע. מוסיפים את שיבולת השועל ומערבבים רק עד שנוצר בצק כמעט אחיד (הזהרו לא לעבד יותר מידי). שומרים כוס של בצק בצד ומשטחים את השאר בתבנית. מנגבים את הקערה ומערבבים בה את החלב המרוכז, שארית החמאה (30 גר’) ואת השוקולד המריר. מחממים בערך דקה במיקרוגל ומערבבים היטב למשך דקה-שתיים עד שהשוקולד נמס ונוצרת תערובת חומה, מבריקה, וסמיכה מאוד. מורחים על בסיס הבצק ומפזרים את שארית הבצק ששמרנו בכוס. אופים כ-22 עד 25 דקות בחום של 180 מעלות, עד שהבצק מזהיב מעט והקרם מסמיך, אך לא נסדק.

• לבסיס הטארט:
• חצי כוס פלוס כף שקדים טחונים
• חצי כוס פחות כף קמח מצה
• חצי כוס פחות כף סוכר
• 75 גר’ חמאה מומסת
• קורט מלח
• למלית גבינה:
• 250 גר’ מסקרפונה
• או ריקוטה
• או גבינה לבנה 5% + כף גדושה שמנת חמוצה

• שליש כוס סוכר
• מיץ מחצי לימון
• 1 כפית תמצית וניל
• 250 מ”ל שמנת מתוקה (שקית אחת)
• לציפוי התותים:
• 500 גרם תותים (חבילה קטנה)
• שליש כוס סוכר
• מיץ מלימון שלם
• 3/4 כוס יין אדום (מומלץ פורט)

• –

נתחיל עם הבצק (כשר לפסח!!!). אזהרה: יש לפנות לפחות שלוש שעות למלאכה - כי זה מאוד קשה. מערבבים שקדים טחונים עם קמח מצה, סוכר, וחמאה מומסת, וזהו. אה טוב אולי לא כל כך קשה.

שקדים טחונים - הכצעקתה? מדובר בשקדים שקילפו אותם וטחנו אותם לאבקה דקיקה ועדינה. לא משנה אם תקנו שקדים טחונים או שתקנו שקדים ותטחנו אותם בבית, זה יעלה לכם אותו דבר. 10 שקלים לשקית, שמספיקה לבערך שני בסיסי טארט 24 ס”מ.

וקמח מצה? זה פשוט קמח מצה שקונים בסופר. שימו לב שלא כתוב עליו חמץ - קצת תמוה הקטע הזה, אני יודעת, אבל אני בעצמי נפלתי בפח וקניתי בטעות קמח מצה חמץ. אז היזהרו לכם.

מניחים בקערית את קמח מצה, השקדים הטחונים, הסוכר והמלח. מוזגים את החמאה המומסת.

מפזרים ומערבבים עד שנוצר “חול רטוב” - או כמו שאני קוראת לו: חול במרקם של קובבה.

כמובן שאפשר להמיס את החמאה קודם בכלי, ואז להוסיף לתוכו את שאר החומרים, ובכך ללכלך פחות כלים.

שימו לב, אם משום מה אתם לא מוצאים שקדים טחונים בסופר (הם נמצאים במדפונים הקטנים מעל הירקות הלא-מצוננים, או במחלקת האפייה) או שמצאתם דיל שקדים קלופים בזיל הזול, תטחנו אותם לבד בפוד פרוססור. הוסיפו את הסוכר יחד עם השקדים כדי שהם לא יהפכו לממרח. הסוכר ישמור על אבקת השקדים יבשה וחלקה בלי גושים. יוצא בדיוק כמו האבקה הקנויה.

העבירו את חול הקובבה לתבנית שלכם. פה חישבתי את הכמויות לתבנית 24 ס”מ, שהיא הכי נפוצה. אבל הצלחתי גם “למתוח” אותן לתבנית 26 ס”מ בלי בעייה (הבסיס פשוט היה טיפה יותר דק). אם אתם לא רוצים לקחת צ’אנס, תכינו כמות וחצי.

מהדקים את הפירורים קודם לבסיס בצורה אחידה, ואז מועכים עם האגרופים מהמרכז לכיוון הקצוות כדי שחלק מהפירורים יתחילו לטפס על שולי התבנית. בגלל החמאה המומסת זה לא אמור להידבק לכם לידיים. אבל אם רימיתם וניסיתם לשים, נניח, 50 גרם חמאה, ולא את ה-75 שאמרתי, אז יהיו לכם חיים קשים (ואני אומרת את זה כי גם אני ניסיתי).

והנה, המאה ה-21 הגיעה גם לבצק אלים - קבלו וידאו משוכלל (נא להתעלם מרעשי השיפוצים בדירה שלידנו, והתאורה המעוננת).

שימו לב, אם מציק לכם לעבוד עם הידיים (למרות שלדעתי זה הכי נוח), פטנט (כל הקרדיט לדבורה):
קחו כוס מדידה והשתמשו בבסיס ובשוליים שלה כדי לדחוף וליישר את הבצק לקצוות ולתחתית. אני בדרך כלל מהדקת את הפירורים בידיים ועוברת עם הכוס רק בסוף כדי ליישר את הכל סופית.

אוקיי, אז עכשיו יש לנו בסיס נחמד. נאפה אותו בתנור (שחיממנו מראש ל-180 מעלות! כדי לתזמן את האפייה בול) כ-שש עד שמונה דקות, עד שהבצק מזהיב מעט, ומתנפח. לפעמים קורה שהבצק מתנפח קצת יותר מידי ומאבד את הצורה שלו (לפעמים גם השוליים נופלים קצת) - אל דאגה, ברגע שהוא מוכן ומוציאים אותו מהתנור, כשהוא עדיין חם ורותח, אפשר “לעבור” עליו עוד פעם עם הכוס וליישר את הכל כמו שצריך. אם נניח השוליים נפלו לכם, פשוט תניחו את הכוס בצמוד אליהם ותלחצו אותה בהדרגה לדפנות - זה אמור לסדר את העניין.

מניחים את הבסיס בצד עד שהוא מקורר לחלוטין. אני אוהבת להשאיר אותו בחוץ לילה שלם לפני המילוי, ללא כיסוי, כי אז הוא פחות נדבק לי לתבנית והוא יותר נוח לפריסה והגשה. בינתיים, מכינים את המלית.

אז ככה: אם אתם לא רוצים לעבוד בכלל - תכינו את הפאי עם מסקרפונה - גבינה שמנה ודשנה, מתוקה ועדינה, שלא צריכה כלום חוץ מקצת מיץ לימון וסוכר, והיא מדהימה כמו שהיא. יציבה ואיתנה, נפרסת לפרוסות ישרות וחתיכיות בלא מאמץ. רק מה? 18 שקל לקופסה.

ואם תרצו לחסוך קצת? תקנו ריקוטה ב-13 שקל לקופסה. היא קצת פחות יציבה מהמסקרפונה וזקוקה לתגבורת של קצפת (בעיקר בגלל הטעם, לבדה היא נוטה להיות קצת קמחית), אבל היא עדיין יוצאת טעימה ומעודנת, כמעט כמו אחותה השמנטוזה.

ומי שבא להציע לי פה גבינת שמנת - DON’T. היא חמוצה, צעקנית, ויש לה טעם לוואי תוקפני מאוד, גם אם מעדנים אותה עם קצפת. ניסיתי אותה פעמיים במינונים שונים עם קצפת ואפילו פודינג וניל וזה פשוט לא זה. חבל על הכסף והמאמץ. כל גבינה אחרת תעבוד טוב יותר.

ומי שלא רוצה לקחת משכנתא כדי להכין טארט - יצטרך לעבוד קצת. אפשר להכין גם עם גבינה לבנה פשוטה 5%, אבל נוסף לכם צעד: אתם צריכים לסנן אותה במקרר ללילה שלם - כי היא נוזלית מידי כמו שהיא, והטארט לא יצא יציב אחרת. אל תדאגו, זה קל. רק צריך לזכור להתחיל יום קודם.

אוקיי, אז במתכון המקורי צריך חצי קילו של מסקרפונה, שזה נראה לי כמות פסיכית לגמרי לטארט קטן של 24 ס”מ. אז אני התחכמתי ו”מתחתי” כמות של קופסה אחת על ידי זה שקיפלתי לתוכה קצפת משקית שלמה של שמנת מתוקה. וככה חסכתי 18 שקל. אז כפי שהזכרתי למעלה - אם לא בא לכם להקציף קצפת ולקפל, פשוט קנו שתי קופסאות מסקרפונה, ושלום על ישראל.

אז קודם כל מכינים את הגבינה שבחרתם: מערבבים אותה עם מזלג היטב היטב עד שהיא קרמית (שימו לב, המסקרפונה היא גבינה מאוד קשה. אל תעיזו!! לנסות להקציף אותה, כי היא תתפרק לכם. מניסיון. לערבב רק עם מזלג!). מוסיפים את הסוכר, מיץ הלימון, ותמצית הוניל, ומערבבים עד שהגבינה חלקה לגמרי. הריקוטה, אגב, קצת שונה במרקם שלה ממסקרפונה, היא יותר צמיגית, וצריך לערבב אותה חזק יותר, כי לפעמים נשארים בה גושים קטנטנים.

טועמים. זה צריך להיות מתוק וחמצמץ בצורה מורגשת יחסית, אבל לא יותר מידי - כי הבצק מתוק, והטופינג של התותים מתוק עוד יותר. ועכשיו לקצפת:

איך מקציפים קצפת?
אם יש לכם מיקסר (ידני או לא) - פשוט תשפכו את השמנת לתוך הקערה, ותקציפו למשך 2-3 דקות עד שנוצרות גבעות יציבות. זהירות לא להקציף יותר מידי, כי הקצפת מתפרקת (זה מתחיל כשרואים גבשושיות קטנות בגבעות של הקצפת, אז שימו לב).

אם אתם גיבורים כמוני ומקציפים קצפת ידנית, שימו את השקית של הקצפת יחד עם הקערה עצמה והמטרפה שלכם במקפיא לרבע שעה. אין לי מושג למה זה קורה אבל הקצפת מוכנה בחצי זמן ככה. זה לוקח בערך 2 דקות של עבודת ידיים, אבל עשיתי זאת פעמים רבות וזה אפשרי בהחלט!!!

אחרי שיש לכם קצפת יציבה משקית אחת של שמנת מתוקה (שימו לב, לא המתקנו אותה!), מקפלים אותה בעדינות לתוך הגבינה הממותקת.

מה זה מקפלים? משתמשים בלקקן או בכף גדולה ושטוחה, ובתנועות סיבוביות מבליעים בעדינות את הקצפת בגבינה. מומלץ קודם לערבב פנימה כף גדושה של קצפת, כדי לאוורר את הגבינה (את הכף הזו לא צריך לקפל פנימה, מערבבים רגיל), ורק אז מוסיפים את שאר הקצפת בתנועות קיפול.

אם אתם רוצים להכין עם גבינה 5% (זה יוצא קצת פחות טעים, אבל עם השילוב של הבסיס והטופינג של התותים יחד עם זיגוג היין, אנשים עדיין יעופו מזה לגמרי) אתם חייבים לסנן אותה יום מראש, כדי שהיא תהיה יציבה יותר ופחות נוזלית.

זה קל. מניחים מגבת נקייה על מסננת, מעל קערה. שופכים פנימה את הגבינה, מכסים קלות עם שולי המגבת, שמים במקרר, ושוכחים מזה ל-12 שעות.

בהתחלה ייראה כאילו לא קרה כלום (לא יצטברו הרבה נוזלים בקערה), אבל הגבינה תהיה הרבה יותר קשיחה ויציבה, כמעט כמו מסקרפונה. ועכשיו - עושים בדיוק את אותו הדבר. מוסיפים פנימה לימון, וניל וסוכר, ומערבבים. אני מוסיפה גם כף גדושה של שמנת חמוצה, וזה מאוד מאוד משפר את הטעם. מקפלים פנימה קצפת. הערה, אגב: למרות שלמתכון צריך רק 250 גרם גבינה, אני מכינה את זה מקופסת חיסכון של 500 גר’ ואת כל מלית הגבינה שנשארת לי (שזה לא הרבה, היות ואני עושה “בקרת איכות” תוך כדי ההכנה, ואל תתייפיפו ותגידו שאתם לא) אני מחלקת בין כוסות קטנות ושומרת לי בסוד לקינוח בצד.

מורחים את מלית הגבינה על הטארט (הצונן! לא לעשות את זה כשהוא חם!) ומכניסים למקרר. עד כאן אפשר להכין שלושה ימים מראש. אבל את הטופינג של התותים עם הזיגוג חייבים להכין ביום ההגשה כי הם נהיים סמרטוטיים מהר מאוד.

להכנת ציפוי התותים:

מסירים מהתותים את החלק הירוק וחוצים אותם. שמים בקערה ומפזרים סוכר ומיץ לימון. מערבבים. משהים לפחות חצי שעה ועד שעתיים (מערבבים מידי פעם) עד שמצטברים מיצים בתחתית הקערה. מסננים את התותים מעל סיר קטן כדי שכל המיצים יטפטפו פנימה (אמורה להצטבר כמות של חצי כוס נוזלים פלוס מינוס). מוסיפים על זה שלושת-רבעי כוס יין אדום ומבשלים על אש גבוהה.

כמובן שבמגזין גורמה ממליצים על שימוש ביין מסויים מבציר מאוד ספציפי לכל מנה ומנה שלהם. במקרה הזה מדובר ביין פורט מתקתק. אבל הרשו לי לבשר לכם שהכנתי את זה עם יין אדום אקראי שבמקרה היה לי במקרר, וזה עדיין יצא טעים מאוד. אבל סביר להניח שעם פורט זה יצא קצת יותר טעים.

מבשלים את היין והסירופ ברתיחה כחמש עד שש דקות עד שהוא מצטמצם מאוד ומבעבע בפראות. מנמיכים לאש קטנה ומבצעים בדיקה: מוזגים מעט רוטב על צלחת, ממתינים חצי דקה, ובודקים אם הוא נוזלי מאוד או סמיך יחסית. אם הוא נוזלי, מבשלים עוד קצת. מעבירים את הסירופ לקערית קטנה ומניחים בצד עד רגע ההגשה. את התותים משאירים במסננת עד ההגשה, כדי שלא ירטיבו את העוגה יותר מידי ויעשו בלגאן.

ממש לפני ההגשה: מפזרים הר של תותים (שימו לב שאין יותר מידי נוזלים, כי העוגה תתפרק כשתנסו לחתוך אותה).

ומפזרים את סירופ היין. פורסים ומגישים. שימו לב, את העוגה בתמונה פה למטה הכנתי עם גבינה 5% שסיננתי כמוסבר בנ”ל. תראו איך היא יציבה!

כמויות וגדלי תבניות
אם יש לכם תבנית 26 ס”מ, או שהתבנית שלכם היא תבנית פאי ולא טארט (פאי היא גבוהה יותר, טארט היא יחסית נמוכה), צריך כמויות יותר גדולות. למקרה של מסקרפונה או ריקוטה צריך להוסיף עוד קופסה (ז”א סה”כ 500 גר’ גבינה - 2 קופסאות + 250 מ”ל שמנת מתוקה - שקית אחת). למקרה של גבינה 5% פשוט קונים קופסת חיסכון של חצי קילו. שוב, כפי שהזכרתי למעלה, אני ממליצה בכל מקרה להכין את מלית הגבינה 5% עם כמות כפולה של גבינה כי אם כבר טורחים, וזה זול, אז שיישאר קצת אקסטרה לנשנוש.

הכנה מראש
את בסיס הטארט אפשר להכין שלושה ימים מראש ולשמור בקופסה אטומה בתנור המכובה. את מלית הגבינה, כל עוד ממלאים איתה מיד את הטארט, אפשר להכין גם שלושה ימים מראש ולשמור במקרר. מעבר לשלושה ימים הגבינה מתחילה להחמיץ. את התותים חייבים להכין ביום ההגשה (אם הם יושבים ברוטב של עצמם יותר מלילה הם נהיים סמרטוטיים ולא ייצוגיים), ולפזר על הטארט רק כשמגישים ולא דקה לפני-כן. הסירופ נשמר לפחות 3 ימים ללא קירור.

פינת התכל’ס
מערבבים בקערה את החמאה המומסת יחד עם השקדים הטחונים, קמח המצה, הסוכר והמלח. משטחים על תבנית טארט ואופים כשמונה דקות על 180 מעלות או עד שהבצק משחים מעט. מערבבים בקערה את הגבינה עם הסוכר, הלימון ותמצית הוניל. מקפלים אל תוך הגבינה קצפת יציבה שהקצפתם משקית אחת של שמנת מתוקה (בלי סוכר). מורחים על בסיס הטארט הצונן ומאכסנים במקרר עד שלושה ימים. מערבבים תותים עם סוכר ולימון ומשרים חצי שעה עד שעתיים. מסננים את הנוזלים לתוך סיר ומבשלים עם היין כחמש עד שש דקות עד שנוצר סירופ. לפני ההגשה מפזרים את התותים המסוננים ואת סירופ היין.

עוד מליות מעניינות במקום הגבינה:
קרם טופי וציפוי שוקולד מריבועי הטוויקס (חובה להקפיא לפחות שלוש שעות לפני ההגשה, כדי שלא יתפרקו בפריסה)
מלית הדובדבנים מפאי הדובדבנים (אופים בחום נמוך יותר: 150 מעלות לזמן ארוך יותר, מאחר ואין בצק לכיסוי)
מלית הלימון מריבועי הלימון (מחליפים את רבע כוס הקמח במלית בקמח מצה - אופים כרגיל)
מלית קרם פודינג שוקולד (אין צורך באפייה - מוזגים את הפודינג על הבצק המוכן ומצננים היטב. מומלץ להקפיא שעה לתוספת יציבות)
עוד קינוחים כשרים לפסח בבצק אלים:
מוס התותים האלמותי - 10 דקות עבודה, פרווה, ללא שומן, וטעים טעים טעים. נשמר היטב במקרר ואפשר להקציף מחדש אם הוא קצת מאבד את הנפח.
אננס בגריל עם מסקרפונה - אם קניתם בטעות 5 חבילות של מסקרפונה.
מוס שוקולד - קלאסיקות תמיד עובדות.
גלידת שוקולד ללא מכונה - כנ”ל.
חג שמח!!