איך הגעתי לראיין את מרת'ה סטיוארט, אתם שואלים. אז ככה: בגלל שמשרד התיירות הביא אותה לארץ (תותחים!), הם שלטו פחות או יותר על הלו"ז הצפוף שלה, שכלל חמישה ימים בלבד. ולכן פונו בו מעט מאוד "חורים" שהוקדשו לראיונות לתקשורת. אחד מהם היה לטלויזיה (כפי שראיתם בכתבה של דנה וייס באולפן שישי), ובאחד מהם זכו "זמנים מודרניים" – המוסף שבו אני כותבת את מדור האוכל שלי. קרינה העורכת, שיודעת על היחס האובססיבי שלי לכל מה שקשור למרת'ה, שלחה לי מייל ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לצח כהן בראיון. אחרי שנרגעתי מסבב היבבות, קריאות השמחה וריקודי הזומבה הסוערים ברחבי הבית, כתבתי לה שברור. מכאן לשם, בסוף קרה שהפכתי לשותפה בכתיבת השאלות ובראיון עצמו. את נוכחותי בראיון אישרו אנשי התקשורת של מרת'ה רק אחרי שקיבלו את קורות החיים שלי באנגלית.

הראיון התקיים ביום שני שעבר בלאונג' העסקים של הדיוויד אינטרקונטיננטל. והנה הוא מובא, לבקשת הקהל, בגרסתו הגולמית, הבלתי-ערוכה, והארוכה יותר מזו שפורסמה (אך בכל זאת מתוקצרת קלות, כי יש גבול לכמה אפשר לקרוא). הוספתי הערות וביאורים מידי פעם בסוגריים. תהנו!

———————————–

את הבעת שאט הנפש, שהתפשטה על פניה של מרת'ה, כשהכניסה לפיה כפית עם ממרח שוקולד השחר, קשה לתאר במילים. "אני לא מאמינה שבאמת אוכלים את זה", היא השתוממה. "זה מלא שמן. ממה זה עשוי בכלל?". ניסינו להסביר לה שזה מה שכל אם עבריה מורחת על פרוסת לחם עבור ילדה. "זה כמו נוטלה", ייפינו את המציאות קמעא. אבל על סטיוארט אי אפשר לעבוד. "זה ממש לא כמו נוטלה", פסקה. "אני לא אוהבת את הטעם של זה". היא הרחיקה מעצמה בגועל את הפנכה, שבה הונח הממרח, ואמרה: "מוטב להכין פאדג' שוקולד ביתי. אם כבר אני אוכלת שוקולד, מוטב שהוא יהיה האיכותי ביותר שיש".

כמה דקות קודם לכן, פסענו לטרקלין העסקים שבקומה ה-24 של הדיוויד אינטרקונטיננטל, בו כוהנת הלייף סטייל הגדולה התאכסנה בעת ביקורה בתל אביב, כשבידינו מנחה לתיירת: ארבעה מאכלים מקומיים. חוץ מהממרח המיתולוגי, היו בקופסה גם במבה של אסם, גבינת קוטג' של תנובה ושקדי מרק צהובים. כעת נתלו בהם כל התקוות הפטריוטיות של הנוכחים בחדר.

את גבינת הקוטג' זיהתה סטיוארט מארוחת הבוקר במלון. קופסת הקוטג' שרדה את תלאות הדרך באוטובוס של 'דן', אבל כבר לא הייתה בטמפרטורת המקרר כשהגיעה ללשונה למודת הניסיון של סטיוארט. "לא אכפת לי, כל עוד זה לא החמיץ", גילתה רוחב לב. "אבל זה אורגני?".

אין דבר כזה, קוטג' אורגני.

"אני אוהבת גבינת איכרים (farmer’s cheese – גבינה רכה ויבשושית, סוג של מיקס בין "טוב-טעם" לריקוטה -מאיה). יש להשיג אותה בישראל?".

לא.

"מוזר, כי מוכרים את זה בכל המעדניות היהודיות בניו יורק. היא מצוינת. טוב, אם לתת ציון לקוטג' שלכם, אז מתוך מאה אני נותנת לו 60. אני מציעה לכם להכין גבינת איכרים מקוטג'. רק צריך לנקז אותה מנוזלים, באמצעות בד חיתול, במשך הלילה. שימו את זה על פרוסת הלחם שהילד לוקח לבית הספר במקום הממרח שוקולד המזעזע הזה".

או אז הגיע תורה של הבמבה. סטיוארט סירבה בכל תוקף לטעום. "בחיים לא הייתי מגישה את זה לאף אחד", חרצה. "לא תמצאו דבר כזה בבית שלי. נכדתי לעולם לא תכניס דבר כזה לפיה. אני הייתי אוכלת את זה רק אם הברירה האחרת הייתה לגווע ברעב. אני חושבת שמעולם לא קניתי צ'יטוס".

סטיוארט התבוננה בהשתאות בשקית שקדי המרק. "וזה? מה עושים עם זה?", תהתה.

שמים במרק עוף.

"זה צף או שוקע?".

לא חשוב, קבלי פטור. אז מתי, נניח, בפעם האחרונה אכלת במקדונלדס?

"זה היה לפני הרבה-הרבה זמן. אני לא אוכלת מזון מהיר. אם בא לי לאכול נקניקיה, אלך ל'שייק שאק'. הם מכינים את הלחמניות שלהם בעצמם. אפילו כריכי לובסטר אני מעדיפה להכין בעצמי מאשר לאכול בחוץ".

למראה כל טוב הארץ הנישא אל אדוניתה בידי שני העיתונאים, ניסתה המאפרת הצמודה של סטיוארט, דייזי שוורצברג, להציל מעסיקתה. "אכלנו כבר יותר מדיי בביקורנו בארצכם", הכריזה, "אנחנו אוכלות נון-סטופ. אתם יודעים איך זה: כשמתחילים לאכול – לא מפסיקים". "באמת השמנתי כאן", העידה סטיוארט. "עלינו עשרה פאונד", התערב אחיינה של סטיוארט, כריסטופר הרברט (30), עלם חמודות שנישא לא מזמן לבחיר לבו, טים, בחוות הסוסים של הדודה העשירה. החתונה המתוקתקת והמפונפנת סוקרה בדיווחים נוטפי דבש הן במגזין החתונות והן באתר האינטרנט. שתי הנשים נעצו בהרברט מבטים מזרי אימה, עד שתיקן את עצמו: "כלומר, ביחד. עשרה פאונד ביחד".

מרתה, כריס עובד איתך הרבה?

"לא, רק מתלווה אליי. הוא בכלל זמר אופרה. הוא רוצה לכתוב אופרה בערבית. אין עדיין יצירות אופראיות בשפה הזאת. הוא גם מדבר עברית לא רע בכלל. הוא ובעלו, טים, נפגשו בעיירת הסקי אספן. טים, הוא מנצח האופרה היחיד ממוצא אינדיאני בעולם. הוא גם פסנתרן יוצא מן הכלל".

סטיוארט:  "טוב, רגע, אני חייבת להראות לכם תמונה של הנכדה שלי, ג'וד".

היא שולפת את הבלאקברי, מפשפשת בו עד שהיא מגיעה לתמונה של תינוקת ורדרדה, בת חצי שנה. ג'וד נולדה לאלקסיס (45), בתה היחידה של סטיוארט.

"יש לי מרגל קטן, שמצלם עבורי את ג'וד כשאני בחו"ל, ומשגר אליי את התמונות".

מי הוא?

"קוין שארקי (עורך מדור עיצוב הבית של המגזין של מרת'ה, ומי שדירתו שלו מהווה בפני עצמה מושא לכתבות רבות במגזין. במיוחד השיפוץ הגדול שביצע בה – מאיה). הוא גר קומה מתחת לבת שלי והוא כאילו נועד, בטבעיות, להיות הבייביסיטר שלה. עבור ג'וד, הוא דוד קוין. כמו שאתם רואים בתמונה שלה, היא לבושה ללכת לריוויירה".

הצרפתית?

"לא. זה סתם ביטוי שהמצאתי לפארק המקסים שהקימו בין רחוב 59 לפארק באטרי, בגלל שהוא על גדת ההדסון".

את מהסבתות האלה, שדוחפות אוכל?

"היא רק תחילה לאכול מזון מוצק. מה שהיא אוכלת מגיע הישר מהערוגות שלי".

סטיוארט (70) מתגוררת בחווה, המשתרעת על פני 620 דונם ליד העיירה בדפורד, הממוקמת כשעה נסיעה ממנהטן. היא מגדלת שם ירקות ופירות אורגניים מכל זן הידוע לאדם, וגם תרנגולות, סוסים, חמורים וציפורי נוי. יש לה שלושה כלבים. שניים מהם, שארקי ופרנצ'סקה, מתחזקים בלוג משותף, בו הם מספרים על מעלליהם היומיומיים. באחד הפוסטים האחרונים, עדכנו צמד הבולדוגים הצרפתיים: "אנחנו תמיד אוהבים לעזור. הכי אנחנו אוהבים ללמד את הקוראים שלנו דברים חדשים. לפני הוריקן איירין, עזרנו לקצור את הבצלים והשומים מהערוגה בגינה". סטיוארט גילתה לנו, שהכלבים לא באמת כותבים את הדיווחים. יש צוות ייעודי שגר בחווה, מתחקה אחריהם ומתעד כל פיפס. את הבלוג שלה, לעומת זאת, מרתה מתעקשת שהיא כותבת בעצמה. "אחותי לורה עוזרת לי לכתוב את חלק מהבלוגים לפעמים. אנחנו כותבות בול אותו דבר". (מרת'ה קוראת לכל פוסט שלה "בלוג", וזה משגע לי את השכל. כמעט תיקנתי אותה, אבל החלטתי להיות מנומסת –מאיה)

סטיוארט נדדה בארץ הקודש, כשהיא מצוידת בבלאקברי שלה. כל כמה שעות, צילמה דבר מה וצייצה אותו בטוויטר שלה, לרווחת מיליוני מעריציה, שעוקבים אחרי כל תנועה. בעת ביקורה במקום הנמוך ביותר בעולם, דיווחה: "קפצתי לטבילה בים המלח. מקווה שלא עלו עליי בקטריות חובבות מלח. נורא נעים. העור שלי כה רגוע". בין ביקורים בשכיות חמדה, היא נועדה עם ראש הממשלה ורעייתו. העילה למפגש הייתה התגייסותה של סטיוארט למען ים המלח, שנוטל חלק בתחרות לבחירת שבעת פלאי עולם הטבע. מתוך 400 אתרים עולמיים כמו איי גלפגוס והגרנד קניון לגמר הגיעו 28. ההצבעה, באמצעות סמסים, תימשך עד ה-11 בנובמבר.

בעת ביקורה במעונו של ראש הממשלה, הדגימה סטיוארט למצלמות כיצד היא מצביעה עבור ים המלח, כדי לסחוף אחריה את צאן מרעיתה לבחור כמוה. "הייתה לנו פגישה נהדרת", משחזרת סטיוארט. "דיברנו על האתגרים, שישראל מתמודדת איתם. למשל, איך אפשר לעודד תיירים להגיע לכאן. אמרתי לו שישראל היא מדינה מאוד מעניינת ושיש אתרים היסטוריים בגליל, שמאוד אהבתי. אני אוהבת אתרים ארכיאולוגיים, ואלה שביקרתי בהם כאן שמורים היטב ונמצאים במקומות יפהפיים. עם זאת, אפשר להקל על הגישה לכמה מהמקומות האלה. האוכל כאן טעים מאוד. מי שמבקר כאן צריך לדעת שהוא יכול לאכול כאן ארוחות נפלאות. אבל צריך לדעת איפה".

המקום שהכי הרשים את סטיוארט הוא מסעדת מחניודה בירושלים. "ממש כייף שם!", היא מתלהבת. "האוכל מצוין, הטוב ביותר שנתקלתי בו כאן. הוא טרי, טעים, צבעוני ומודרני. לא הזמנו מנות ספציפיות מהתפריט. השף הגיש לנו ארוחת טעימות. והמוזיקה שהתנגנה ברקע הייתה עונג צרוף! אמרתי לו שהם צריכים למכור את הפס קול הזה".

מוזיקה מזרחית אותנטית שכזאת?

"לא, לא. זה נשמע כמו מוזיקה ישראלית. היא הייתה פנטסטית, למרות שהיא הושמעה בווליום קצת חזק. בדרך כלל, אינני חובבת מוזיקה רועמת, אבל המקום מתאים לזה. החלק המוזיקלי הטוב ביותר היה כשהשף תופף על הסירים והמחבתות, התלויים מהתקרה, בעזרת כפות".

מה היית מגישה לבני הזוג נתניהו, לו היו קופצים לארוחה באחוזתך?

"יש לי ירקות שורש נהדרים. אז הייתי מגישה להם ארוחה על טהרת הגידולים שצומחים בגינה שלי. אני משתדלת לאכול אך ורק תוצרת עצמית. אני אפילו מגדלת תרנגולות ואוכלת רק את הביצים שלהן. למעשה, יש לי כל כך הרבה עודפי ביצים, שאני מביאה לעבודה קערה עצומה מלאה בביצים ושולחת לכל 600 העובדים שלי אימייל כדי שיבואו לקחת ביצים לקחת הביתה".

זה מספיק לכולם?

"כל אחד יכול לקחת רק ארבע. הביצים שלי כל כך משובחות, משום שהתרנגולות ניזונות רק משאריות של ירקות אורגניים. כשמכסחים את הדשא, כל העשבים הקצוצים מוגשים כאוכל לתרנגולות. גם העשבים השוטים, שמנוקשים מהגינה, הופכים לאוכל של דיירי הלול. סופת ההוריקן איירין, שפקדה אותנו, הפכה את רוב הגידולים שלי לפסולת. מערוגת התירס הגדולה שלי נותרו רק ארבעה קלחים ראויים למאכל אדם. אז התרנגולות קיבלו את כל התירס שהושחת. יש לנו שלושה מטבחים במשרדי החברה, שבהם בודקים את המתכונים שאנחנו מפתחים. כל הזבל האורגני מהמטבחים האלה נשלח ללולים. חסר לעובדים שיזרקו את השאריות הללו! הם מניחים את הכל בגיגיות ענקיות, שאני לוקחת איתי הביתה כל ערב. התרנגולות חוגגות על זה. בזכות זה, הביצים כל כך טובות. אני לא מסוגלת לאכול ביצים שאינן מהחווה שלי. אפשר להרגיש את ההבדל לא רק בטעם אלא גם במראה. בישראל, אכלתי ביצה רק פעם אחת וגם אז זאת הייתה חביתת חלבון".

וירקות?

"כמו לביצים, גם לירקות שגדלים אצלי בחווה, יש טעם שונה משל אלה התעשייתיים. הם פשוט מתפוצצים מטעם".

אצלנו קוראים לזה 'בלאדי'.

"הם אמנם קטנים, אך טעמם עז. לבני הזוג נתניהו, הייתי מגישה טארט אגסים בקרם שקדים. האגסים שלי ממש טובים השנה".

האם לדעתך אנשים שמשגיחים על כשרות מפסידים משהו מהחוויה הקולינרית?

"אני לא מומחית בדיני כשרות, אבל כשהייתה לי חברת קייטרינג נדרשתי להקים מטבח שלם ונפרד כדי לבשל בו אוכל כשר לחתונות. לא מצאתי הבדל גדול, חוץ מבבשר. היה צריך להמליח את הבשר. נכון שאי אפשר היה להכין קינוחים חלביים, אבל אני לא רואה בזה בעיה. אפשר להכין סורבה נפלא". כל האימפריה המשגשגת של מרת'ה החלה, למעשה, בהקמת חברת קייטרינג קטנה במטבח הביתי שלה בשנות ה-70 המאוחרות. הספר הראשון שלה, Entertaining, ראה אור בשנת 81', וכלל מתכונים וטיפים רבים לאירוח רב משתתפים. ולאחר מכן, קיבלה תכנית בישול בטלויזיה.

איזה עוד דברים למדת בתקופת הקייטרינג שלך?

"משהו חשוב שלמדתי, זה שכדאי להכין את כל המרכיבים מראש, אבל לבשל את המנה רק ברגע האחרון. אם מבשלים את הירקות יום קודם, זה לא יכול לצאת טעים. זה מה שמבדיל בין קייטרינג גרוע לקייטרינג טוב".

מעניין אותנו לשמוע איך היית משדרגת משהו ישראלי. כמו פלאפל למשל.
"הייתי מגישה את כדורי הפלאפל כמתאבן, נעוץ על מקל. זה יילך נפלא עם צזיקי".

חשבנו שתמליצי לטבול אותו בטחינה.

"טחינה זה אמנם טוב, אבל זה דחוס וכבד. אני לא מתה על זה. אני מעדיפה יוגורט עם נענע קצוצה או מלפפון מגורר".

הרשי לנו לאתגר אותך: איך היית מכינה כריך לא משעמם עם חומוס?
"הייתי מורחת אותו על לחם שבע הדגנים ועורמת עליו ירקות מהגינה שלי פרוסים דק-דק: מלפפון ועגבנייה. הייתי זורה על הכול מלח בנדיבות. סנדוויצ'ים תפלים זה נורא. הייתי שמה גם פלפל. וחסה פריכה".

תוכנית הטלוויזיה הנוכחית של סטיוארט, הקרויה The Martha Show, משודרת ב-11:00 בבוקר מדי יום כבר חמש שנים. התוכנית פונה לקהל בורגני: נשים בעלות השכלה אקדמית, בין הגילאים 25 ל-54, שזמנן בידיהן. בתוכניתה, היא משלבת בישול, עבודות יד והמלצות מתחומי תחזוקת הבית והגינון. כדי לשלהב את הקהל, סטיוארט מקיימת תחרויות משונות כמו "האמא היהודייה שמכינה את הגפילטע פיש הטוב ביותר". הזוכה המאושרת, אגב, היתה אמו של רוברט מורטון, המפיק האגדי של התוכנית של דיוויד לטרמן . "הקציצה שלה הייתה הכי אוורירית, טעימה ויפה", מצדיקה סטיוארט. "היא הייתה מתוקה, אבל במידה. אני מוצאת שלפעמים עושים את הגפילטע מתוק מדיי, וזה לא לרוחי. אני חייבת לציין לזכותה של הזוכה, שהיא אפילו טחנה את הדג בעצמה. היא לא קנתה דג טחון!! החזרת שהיא הכינה הייתה מצוינת. אני חולה על חזרת תוצרת בית".

איזה מאכל יהודי כדאי, לדעתך, להכחיד?

"בטח שלא דג מעושן. כמובן שגם לא בייגל. אני אוהבת את טעמה של החלבה, אבל אני לא אוהבת את השומן שהיא מכילה".

אבל מדובר בשומן לא רווי.

"אני הייתי במפעל חלבה. אתם לא הייתם ממשיכים לאכול חלבה אחרי שהייתם רואים מה הולך שם. אבל טעמתי את החלבה בשוק מחנה יהודה. היו שם בלוקים עצומים, שנראו כל כך מזמינים".

מה את חושבת על אמהות, שלא מכינות בעצמן את עוגות יום ההולדת של ילדיהן?

"רחמיי על הילדים הללו. זה לא כזה קשה להכין עוגה וזה מה שאנחנו מנסים להראות בספרים ובתוכניות שלי. זה אפילו כיף. ואם את יכולה להכין את העוגה בעזרת הילדים זה עוד יותר טוב. ילדים אוהבים להביא דברים לבית הספר. בימינו, יש מגבלות. בבתי ספר רבים כבר לא מרשים להביא עוגות, מחשש לתגובות אלרגיות. זה ממש עצוב. כשאני הייתי ילדה, היינו מביאים עוגות לבית הספר כל הזמן. זה היה חלק מהחיים. אף אחד לא היה רגיש לגלוטן או לאגוזים. כיום, בניו יורק לכל ילד שני יש אלרגיה למשהו".

מה לעולם לא ייכנס למטבח שלך?

"זנים בסכנת הכחדה. אני בחיים לא אוכל כריש. לפחות לא ביודעין. אני גם לא אוכל מוח. אני לא מאמינה בלאכול מוח של חיות. כשהייתי במרוקו, הבחנתי בתור ארוך משתרך מחוץ למסעדה בשוק. עמדתי בתור ומה קיבלתי? ערימה מבהילה של חלקי פנים. אני שונאת חלקי פנים. זה נוראי. מאז שראיתי את הסרט food inc. (סרט תיעודי שחשף את סודותיה האפלים של תעשיית המזון האמריקאית -מאיה), אני אוכלת רק בשר אורגני. אני מתנגדת לגידול תעשייתי של בעלי חיים. זה ממש מטריד אותי".

את מצטיירת כעקרת בית למופת. האם אפילו לך קורים מדי פעם אסונות במטבח?

"הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, זה שאני שמה משהו על האש ויוצאת ללטף את הסוסים שלי. דעתי מוסחת ואני שוכחת שיש לי משהו על הגז. ואז אני צריכה לחזור ולהכין אותו מחדש. כדי לפתור את הבעיה הזאת עיצבתי שעון עצר, כחלק מליין המוצרים שלנו ב-Macy’s, ואת השעון אפשר לתלות על דש הבגד עם קליפס. לפעמים, אני תולה שניים ואפילו שלושה בבת אחת. זה לא שאני שכחנית, אני תמיד מנסה לעשות עוד דברים במקביל".

זה לא סוד שיש לך המון עזרה במטבח שלך. האם יש דברים שאת מכינה במו ידייך?

"בטח, כל הזמן! אני לא אוהבת לבשל עם עוד אנשים. זה מעצבן אותי. אבל כשאני מארחת קבוצה גדולה, אני משתמשת בשירותיו של השף פייר". פייר שיינדלין שימש כעוזרו של השף אלן דוקסה במסעדת לואי ה-15 במונטה קרלו. בתפקידו הנוכחי, שיינדלין הוא השף הפרטי של סטיוארט. היא מפעילה אותו בעיקר כשהיא מארחת באחוזתה במדינת מיין. האחוזה, סקיילנדס, משתרעת על פני 4500 דונם ומשמשת כבית הנופש של סטיוארט. לפני שסטיוארט הפכה לבעלי המקום, הוא היה שייך לבנו של הנרי פורד, נשיא חברת הרכב. שיינדלין עזר לסטיוארט לכתוב את ספרה החדש, Martha’s Entertaining, שעומד לצאת בסוף אוקטובר. "אתם הולכים למות עליו", היא מבטיחה לנו.

ברור.

"אבל כשאורחים מגיעים אליי, הם יושבים ליד הדלפק במטבח ואני מבשלת להם. כשאני מתארחת אצל חבריי, אני תמיד מביאה איתי ביצים. הם כבר בונים על זה. אני מביאה איתי גם צנצנת דבש, שמיוצרת בכוורת שבחווה שלי. לפעמים, אני יכולה להביא גם קונפיטורה תוצרת בית עשויה מפירות יער. יש לי המון פירות יער. אם יש לי משהו טוב, שצומח בגינה, אביא אותו. אני יכולה, לדוגמה, להביא סל מלא בארטישוקים או עגבניות".

ועכשיו שאלה קשה. כשמחפשים באתר שלך מתכון לעוגת שוקולד, נניח, מוצאים עשרות מתכונים שונים. איך אפשר לדעת מי המתכון הטוב מביניהם?

כל מתכון שמופיע באתר ויוצא מהמטבחים שלנו הוא מתכון באיכות עילאית, כמו כל המתכונים בספרים שלנו. יש לי וויכוח מתמיד עם העורכים שלי על זה שצריך להוסיף למתכונים דירוגים, כדי שאפשר יהיה להבדיל ביניהם. זה גם חשוב לגוגל. כולם מחפשים את זה. חשוב שנסביר על כל מתכון למה הוא טוב. וההקדמות האלה חסרות כרגע בכמה מהמתכונים".

קורה שבא לך להכין משהו ואת פשוט מחפשת מתכון בגוגל?
"לא, אני מחפשת רק באתר שלי. אלא אם כן יש משהו ממש מוזר שמעולם לא הכנו. המגזין שלנו קיים כבר 20 שנה, כך שכיסינו פחות או יותר את כל המתכונים שאפשר לכסות".

מה ה-COMFORT FOOD האולטימטיבי שלך?

"זה יישמע לכם מוזר, אבל אומלט טוב. עם עשבי תיבול. ואולי איזו גבינה מעניינת שיש לי במקרר. אני אוהבת לחמים ובגטים טובים, קלויים ומרוחים בריבה ביתית. אני אוהבת גם יוגורט. אני אוהבת אוכל פשוט, אוכל נקי. ככל שאני מתבגרת, יותר קשה לי לשמור על המשקל. אני צריכה לשים לב למה שאני אוכלת. העבודה שלי מציבה סכנה, כי באולפן כל הזמן יש אוכל. אני חייבת לטעום מהאוכל כל הזמן, ולא רק מהמנות שאני מדגימה. למשל, כשערכתי בתכנית תחרות קאפקייקס, הייתי צריכה לטעום מנות של 44 מתחרים, אחת אחרי השנייה".

איזה כלי מטבח בודד היית לוקחת עמך לאי בודד?

"אללי, רק אחד? סכין מצוין. אוי, נזכרתי בעוד מאכל שאני מתעבת: שמן פטריות כמהין. הוא מעובד בצורה מחרידה. ותמיד יש לו ריח מעופש. אני ממליצה לא להשתמש בזה. תכתבו את זה בעיתון שלכם".

יש מטלה, בתחום אחזקת הבית, שאת לא מניחה לאף אחד חוץ ממך לעשות?

"לנקות את אהילי המנורות העתיקים, שתלויים על קירות ביתי. אני חייבת לעשות את זה בעצמי. הם ממש עדינים ואסור להרוס אותם".

לסיום, מהו המאכל שבהכנתו את הכי מצטיינת?

"פאי מרנג לימון. אני אוהבת את המלית חמוצה, ואת ציפוי המרנג מתוק. אני אוהבת את הבצק בצבע חום כהה ופריך מאוד".

————————————————

הסלסלה שהכנתי למרת'ה

לראיון הזה הגעתי עם כובע ה-"עיתונאית" שלי, אותו לא יוצא לי לחבוש לעיתים קרובות. ולכן, כדי לא להיות סתם עוד אחת, רציתי להביא לה משהו מיוחד כדי להראות לה שאני באמת מעריצה שרופה, רק בצורה לא קריפית. בנוגע למה להביא, ההתלבטות הייתה קשה– מצד אחד, זה צריך היה להיות דברים ישראלים, אבל מושקעים ו-HOME MADE, מצד שני, כל היום היא אוכלת וטוחנת, כך שזה צריך להיות משהו קליל ולא כבד, שאפשר לקחת ממנו ביס בקלות, ולא משהו שתיאלץ לסחוב הביתה. בסופו של דבר החלטתי על שילוש מושלם: משהו חמוץ, משהו מלוח, ומשהו מתוק.

בתפקיד הצלע החמוצה: מקרונים רימון.

מקרון זה אמנם צרפתי, אבל רציתי להכין משהו מושקע ומיוחד, אז נתתי להם טוויסט מקומי: מלית קרם רימונים (רימון זה הכי ישראלי אסלי). מרת'ה כבר הספיקה לפרסם בטוויטר תמונה של מיץ רימונים מעולה ששתתה בעיר העתיקה בירושלים, וידוע לכל שהיא מתה על קינוחים חמוצים – אז היה מדובר בהצלחה מובטחת. ניסיתי להתחכם ולהכין מקרונים בצורת רימונים, אבל הם לא יצאו מספיק מושלמים, אז גנזתי אותם מהסלסלה ושמתי את המקרונים הרגילים למראה.

ומה עוד בסלסלה? בורקסים מבצק עלים ביתי שהכנתי בעצמי (המתכון המצויין לקוח מתוך ה-BAKING HANDBOOK הכתום שלה, והיא התלהבה מאוד לשמוע על כך, כמובן). ושערות חלווה קנויות שארזתי מחדש בשקית מרשרשת דקורטיבית. מרת'ה, כאמור, הייתה כבר מפוצצת, ולקחה רק ביס אחד מכל דבר. על הבורקס היא אמרה שהוא טעים ומאוד פריך, ועל המקרון היא התענגה בקולי קולות. MISSION ACCOMPLISHED.

והנה מה שלמרת'ה היה להגיד בבלוג שלה:

לסדרת הפוסטים המלאה שמרת'ה כתבה על הביקור בישראל (עם שפע של תמונות, כולל תמונות שלה מרוחה בבוץ בים המלח :)
– היום הראשון
– היום השני
– היום השלישי
– היום הרביעי
– היום החמישי (שם מופיעה התמונה שלי, מס' 63 במצגת התמונות)

אז כאמור, תודה לצח כהן, לקרינה שטוטלנד, לאנשי משרד התיירות (נטע, את שולטתתת!), וכמובן לגברת מרת'ה שזרמה איתנו כל כך.

עדכון: לבקשת הקהל – מתכון למקרון רימונים

את דוקטורט המקרונים שלי אני מניחה שכבר קראתם. אם לא, יאללה אודרופ!
לבלילה הוספתי כמות קטנה של צבע מאכל ורוד, מה שנתן לעוגיות עצמן צבע מהמם.

שימו לב לזילוף השונה. זה ממש לא חובה, אבל רציתי לעשות משהו יוצא דופן.

בעיני הם לא היו מספיק אחידים ומושלמים כדי להציג למרת'ה, אבל אני הייתי מאוד בלחץ בזמן ההכנה, ויכול להיות שאם תכינו את זה כמה ימים מראש, ברוגע ובשאנטי, היד שלכם תהיה יותר יציבה ויצא לכם יותר טוב.

בכל אופן, אני ממליצה להכין רק חצי מהמקרונים בצורת רימון, כדי שאם לא ילך, לפחות יהיו לכם כמה עגולים נורמליים.

לגבי המלית – היא מאוד דומה לקרם הלימון שמופיע בתחתית הפוסט המקורי – רק במקום מיץ לימון משתמשים במיץ רימונים (אפשר סחוט טרי, ואפשר קנוי), מצמצמים את הסוכר ל-3 כפות בלבד, ובסוף מוסיפים 2 כפות של רכז רימונים. הרכז לא חובה, הוא פשוט מוסיף בחזרה חלק מהטעם הרימוני שהולך לאיבוד במהלך הבישול. אפשר להכין רכז רימונים ביתי אם מצמצמים קצת מיץ וסוכר עד שהוא סירופי. הגרנדין של גל הוא גם חלופה נאה. שימו לב, חשוב מאוד שהקרם יהיה סמיך ולא נוזלי, אחרת המקרונים יהפכו לקוואטצ' במהרה, והמלית תיזל מהצדדים.

אני, כאמור, מרוב לחץ, התקמצנתי בקורנפלור ויצא לי מלית מאוד גבולית מבחינת סמיכות. למזלי הכל עבר והמקרונים לא התפרקו בדרך.

אוף-טופיק
קוראים יקרים! לרוב אני לא אוהבת להתנצל על תדירות הפוסטים הנמוכה בבלוג, אבל הפעם קורה משהו יוצא דופן. אני לקראת סיומו של פרוייקט גדול ומרגש, עליו אוכל לספר לכם בשאיפה עוד כמה ימים. בינתיים תחזיקו לי כמה אצבעות (גם בידיים וגם ברגליים, אם אפשר) שכל הביורוקרטיה תלך חלק ושכל הקצוות ייסגרו כמו שצריך. בשורות משמחות בקרוב!

• פורסם ביום שבת, 17 בספטמבר 2011
• » רסס תגובות
• » הוספת טראקבק