יש כמה אלפים של מסעדות בניו יורק. רובן הן מסעדות אמריקאיות רגילות שאפשר למצוא בכל מדינה ובכל עיר גדולה באמריקה, אבל יש כמה פנינים פה ושם שבאמת עושות משהו שונה ומגניב. אני אנסה לרכז פה את המוצלחות יותר שנתקלתי בהן בטיול שלי, וגם להזהיר ממלכודות שמשום מה הפכו להיות מפורסמות ומומלצות אבל לא שוות את הזמן שלכם.

סטייקים, או: פיטר לוגר

אמרתם סטייק, אמרתם Peter Luger Steak House - אחת הסטייקיות המפורסמות ביותר בעולם. הגעתי לשם גם בעקבות הפוסט המפורט של חמדה ואיה בבלוג של מתכונים.נט, וכמובן לאחר שהבטחתי לדיסוננס קוגניטיבי שלא נעזוב את ניו יורק מבלי לבקר שם לפחות פעם או פעמיים.

הסטייק היה בפירוש הטוב ביותר שאי פעם אכלתי. רך ונימוח ונמס בפה כמו חמאה. התפריט מאוד פשוט: סטייק לסועד אחד, סטייק לשניים, סטייק לשלושה ולארבעה. יש “סלט” עגבניות ובצל (שעשוי מפרוסות של עגבניה ובצל ומוגש עם רוטב הבית. תעשו טובה ותוותרו), יש צ’יפס, ויש תרד מוקרם (מ-ע-ו-ל-ה, גם לשונאי אוכל ירוק). האווירה מאוד נינוחה ו - laid back למרות שהמחירים מאוד גבוהים והם מקבלים רק מזומן (או כרטיס אשראי שהם מנפיקים בעצמם). יש את נתח הבית (סטייק פורטרהאוס עם העצם והפילה) והוא עולה $43 לסועד. התרד והצ’יפס שניהם $10 למנה כפולה. יש גם עוגת גבינה טובה מאוד לקינוח שמוגשת עם קצפת “שלאג” מסורתית ($10 - תמונה, למרות שהעוגה של סמית’ & וולנסקי יותר טובה). המלצרים נחמדים מאוד ומסבירי פנים. הארוחה מגיעה בלווית מבחר לחמים טעימים עם חמאה ורוטב הבית לניגוב. חובה להזמין מקום מראש כי המסעדה תמיד מפוצצת, עדיף להזמין לשעות הצהריים שהן פחות לחוצות.

סטייקים II, או: סמית’ & וולנסקי

Smith & Wollensky, בניגוד לפיטר לוגר, היא מסעדה סופר יוקרתית ופלצנית, מהסוג שמצמיד לכל סועד מלצר משלו (רצוי מגיל 80 ומעלה) ומהסוג שמחייב ז’קט מהודר וכמובן משכנתא לכל ארוחה. למי שמכיר את הסרט American Psycho אחת הסצינות בסרט צולמה און-לוקיישן במסעדה עצמה. אבל מה שרוב האנשים לא יודעים, זה שיש מאחורי המסעדה גרסת מיני סמית’ & וולנסקי עם מחירים נמוכים יותר שפתוחה בשעות היום ומגישה בדיוק את האוכל שמוגש באחות הגדולה והמעונבת. השם הרשמי הוא Wollensky’s Grill, ובמסעדה מכנים אותו The Back-Tire Room. האווירה היא נינוחה וחסרת גינונים, המלצרים חבר’המנים והקהל הוא בעיקר זוגות צעירים וחבורות של פטריק-בייטמנים שעצרו לנשנוש. זה לא זול כמו מקדונלדס, וזה אפילו די יקר, אבל הסטייקים מעולים ועוגת הגבינה היא פשוט פלא שמיימי.

תעשו לעצמכם טובה ופשוט תזמינו פילה מיניון ($36 כולל צ’יפס שווארמיות דקיק ופריך, שאני אישית אהבתי הרבה יותר מהצ’יפס בפיטר לוגר - ראו תמונה בראשית הפוסט). חבל לבזבז את הזמן על נתחי בשר אחרים שעולים בערך אותו דבר. רגע, כבר אמרתי שהעוגת גבינה היא הטובה ביותר בניו יורק?! טעמתי בארבעה מקומות שונים והעוגה הזו לוקחת בענק!!

כפי שציינתי, לוולנסקי’ז גריל לא צריך להזמין מקום כל עוד אתם מגיעים בשעות שהן פחות לחוצות כמו אחר הצהריים ושעות הערב המאוחרות (הם פתוחים עד 2 בלילה. מישהו צריך למכור להם את הקונספט של “מוזס לייט נייט” - זה יהיה להיט בניו יורק). אם אתם רוצים להגיע בשעות לחוצות יותר מומלץ להזמין מקום ליתר בטחון.

מאפיות
עברתי בהרבה מאפיות (הודות למפות של גוגל) והנה שתיים טובות במיוחד. אני חייבת לציין שבזירת ה - Cinnamon Rolls (שבלולי שמרים עם קינמון וציפוי גבינת שמנת, מאפה אמריקאי מסורתי והקינוח הכי האהוב עלי ביקום כולו), התאכזבתי מאוד מהרמה והסינמון רול הטוב ביותר שמצאתי היה בקניון, תאמינו או לא. אבל לחובבי הקרואסונים והדנישים צפוייה כאן הנאה צרופה (יש מאמר די פסיכי אבל מפורט מאוד על קרואסונים בניו-יורק שמדרג את כל המאפיות באיזור - מומלץ מאוד: חלק א’, חלק ב’). שתי המאפיות שלנו נמצאות בחלק הדרומי של מנהטן ברח’ ספרינג בסוהו. הרחוב מקסים ומומלץ לטייל לכל אורכו, יש שם המון חנויות מגניבות ואווירה שינקינאית במיוחד.

Balthazar (רח’ ספרינג מס’ 80) מציעה מבחר נאה של מאפים טריים ומגוונים (גם מלוחים). מוצלח במיוחד ה - Apricot Side Up שמורכב מבצק עלים פריך וחמאתי עם קרם פטיסייר ומשמש רך באמצע. ה - Cinnamon Bun הרבה פחות מוצלח והיה פריך מידי לטעמי. בסמוך למאפייה ניצבת המסעדה שמגישה ארוחות בוקר צרפתיות קלאסיות שנראו מצויין (קליק לתפריט בוקר, קובץ PDF).

Ceci Cela (רח’ ספרינג מס’ 55) היא מאפייה קטנטנה שעל השלט שלה כתוב, ולא בכדי: la patisserie des connaiseurs, מומחי האפייה. בריוש תפוז עם גבישי סוכר וקרם רך וחמצמץ של תפוז היה מעולה.

גם ה-Raisin Roll היה טעים מאוד ועשיר (אפילו קצת יותר מידי) בצימוקים שבושלו בסירופ, עם ציפוי עבה של גלייז דביק וטעים.

סנדוויצ’ים ולחמים טובים

Le Pain Quotidien הא מאפייה מצויינת עם המון סוגים של לחמים, וכמובן מאפים כמו קרואסונים, מאפינס ולחמניות מתוקות. בתוך המאפייה העסוקה יש איזור ישיבה גדול שם אפשר לשבת ולהזמין ארוחות בוקר, סלטים וסנדוויצ’ים (המבחר מתעתע - ראו תפריט). האפשרויות מרובות וכך גם ההתלבטויות: סנדוויץ שרימפס ואבוקדו (!) או סנדוויץ עוף מעושן עם סלסה ורדה, או אולי סנדוויץ צמחוני של ירקות צלויים עם מוצרלת בפאלו, עגבניות מיובשות ושמן בזיליקום? או האם עם גבינת גרוייר ושלושה סוגי חרדל? יש גם מי שמסתפק בביצה רכה עם מבחר לחמי הבית, או אפילו פלטה נדיבה של גבינות מקומיות עם פרוסות של לחם שעור טרי ומתפצץ.

חובבי המתוק יהנו ממגוון של עוגות ומאפים מתוקים. טארט הלימון היה מוצלח מאוד.

ולגולת הכותרת מבחינתי: Cinnamon Rolls

כפי שציינתי למעלה, די התאכזבתי מהרמה הכללית של הסינמון רולז שנתקלתי בהם. רובם היו עשויים מבצק שמרים דפוף שמייצר מאפה שהוא פשוט פריך מידי (עניין של טעם, כנראה). אבל יש נחמה - קוראים למקום הזה Cinnabon, והוא רשת פאסט-פוד שמתבססת על מאפה בסיסי ומושלם שהוא עולם שלם. שבלולים חמימים ושמנים של בצק שמרים רך, עם המון קינמון וסוכר חום, ומלמעלה - כאילו שזה לא היה מספיק, מוזגים גלייז מתקתק ומבריק של גבינת שמנת, שנמס לאיטו אל תוך הקפלים. קצת מבייש אותי להגיד את זה, כי Cinnabon הוא מקום מאוד תעשייתי, ויש לו סניפים בכל חור. אבל פשוט אין עליהם.

אחרי שטרפתי את השבלול שלי נעמדתי בשקט בפינת הדוכן ובהיתי בעיניים זגוגיות באדם עם הג’וב הטוב ביותר בעולם: הוא אחראי על מריחת המאפים החמים בקרם השמנת ישר כשהם יוצאים מהתנור. שאלתי אותו אם הוא מרגיש מאושר. שאלתי אותו גם אם הוא יודע מה יש בקרם המטריף הזה. מסתבר שאחרי כמה שעות של לעשות את זה הקסם קצת מתפוגג. הקרם, אגב, מגיע מוכן בקופסאות אטומות ומקוררות והמתכון שלו סודי ביותר (אבל סביר להניח שיש בו הרבה שומן טרנס והוא לא בריא במיוחד).

ככה-ככה

לא כל המקומות מוצלחים. על Magnolia Bakery שמעתי המלצות מפה ועד הודעה חדשה. המקום מפורסם בכל רחבי ארה”ב בזכות הקאפקייקס שלו (עוגות קטנות ואישיות שנראות כמו מאפינס אבל יותר אווריריות). הקאפקייקס עצמן הן לא אלא עוגות ספוג יבשות ומשעממות, שמצופות בקרם חמאה מתוק להחריד, שבעיקר עושה בחילה (תסלחו לי על המילים, אבל זה באמת מה שהרגשתי, ואני עוד אוהבת מתוק). כשישבתי לי על הספסל וצילמתי את המאפה המפורסם, לא פחות מחמישה אנשים שונים שאלו אותי בהתרגשות מאיפה השגתי את הקאפקייק היפהפה הזה ואצו-רצו מעבר לכביש כדי לקנות לעצמם גם. כנראה שלאמריקאים זה עושה את זה. הרחוב של מגנוליה, אגב, Bleeker St הוא רחוב יפהפה ששווה לבקר בו בלי שום קשר. אם יש לכם כמה דקות פנויות אפשר גם לעמוד ולבהות בבחורה שמצפה את העוגות בחלון הצדדי של המאפייה, זה מגניב לאללה.

עוד מקום שהיה סביר מינוס הוא Momofuku - נודלייה טרנדית באיסט ווילג’ שקצת מזכירה את ג’ירף רק עם מבחר מצומצם יותר, וכל מיני מנות מאוד מוזרות (לשון פרה, סלט תמנונים, עוגות אורז ברוטב זנב שור, ושאר מחזות מרנינים). מנות בסיסיות יותר של נודלז במרק עם חתיכות עוף איכזבו (לעוף היה טעם כאילו קנו אותו מוכן בסופר - תמונה), אם כי הקינוח היה מוצלח ולעניין (גלידה אמריקאית עם פאדג’, שוקולד צ’יפס, ורוטב דובדבנים). המנה הראשונה של הכיסונים המאודים הייתה דווקא טובה (הכיסונים מוגשים כמעיין סנדוויצ’ים, שינוי מרענן לכופתאות העגלגלות הקלאסיות - תמונה). המחירים משתלמים מאוד.

Lupa היא המסעדה החדשה של המגה-שף מריו בטאלי. התפריט מגוון אך כתוב באיטלקית. מי שלא דובר את השפה יאלץ לדפדף בין הקדימה לאחורה (שם יש מילון מונחים אלפביתי לכל מילה בנפרד. בטאלי חי בסרט, כנראה). מנה ראשונה של כרוב ניצנים עם פקורינו (תמונה) הייתה טעימה ופיקנטית, מנה עיקרית של פסטה ביתית טרייה עם ראגו כרובית ורוזמרין (תמונה) היתה אף היא מוצלחת. לקינוח טעמתי פנה-קוטה זעירה בטעם תפוז ושקדים מרים שהייתה חביבה ומעניינת. המסעדה יקרה יחסית, מומלץ לעיין בתפריט מראש וללכת רק אם מצאתם מה לאכול ויש לכם סבלנות לכל הגינונים.

כתובות וטלפונים
Peter Luger Steak House, רחוב Broadway מס’ 178 בברוקלין (שימו לב, זה לא אותו Broadway של מנהטן)
טלפון: (718) 387-7400 / תמונה / מפה

Smith & Wollensky, רחוב 49th על 3rd Avenue
טלפון: (212) 753-1530 / תמונה / מפה

Balthazar, רחוב Spring מס’ 80
טלפון: (212) 965-1414 / תמונה / מפה

Ceci Cela, רחוב Spring מס’ 55
טלפון: (212) 274-9179 / תמונה / מפה

Le Pain Quotidien, רחוב 7th מס’ 922 על רחוב 58th
טלפון: (212) 757-0775 / תמונה / מפה

Cinnabon, רחוב 6th מס’ 901 (בתוך Manhattan Mall, קומה 2-)
מפה של כל הסניפים של סינבון במנהטן

כל השאר
Magnolia Bakery, רח’ Bleeker מס’ 401 / מפה
Momofuku, רח’ 1st Ave מס’ 171 (בין 10th ל - 11th) / מפה
Lupa, רחוב Thompson מס’ 170 / מפה

רגע, אבל מה עם אוסטין טקסס?
כן, לפני ניו יורק נסעתי לכנס SXSW בטקסס, והיה מצויין, והיה גם אוכל מצויין וגם צילמתי ורשמתי המלצות, הכל יתפרסם בקרוב בפוסט נפרד. נגמר לי המקום, פשוט.

יש לכם גם המלצות על אוכל בניו יורק? טקבקו את זה!

אז מה עובר עלי עם סערת השוקולד הזו, אתם תוהים? גם אני. לא בנאדם של שוקולד בדרך כלל - רגע אחד אני מתכננת פוסט מושקע על כרובית צלויה וברגע הבא אני מריירת על הגלידה הזו כאילו לא היה כלום מעולם. במקום המקורי בו מצאתי אותה (אחלה בלוג שבעולם, אגב) היא לא מכונה בכלל גלידה אלא ג’לטו - המילה האיטלקית המקורית לגלידה (Gelato). ג’לטו, מסתבר, הוא הזן המקורי המשוכלל יותר של גלידה “רגילה”, ובמקור מכינים אותו באיטליה מחלב וללא שמץ של שמנת. ותאמינו או לא, אין שום צורך במכונת גלידה, אפילו לא צריך לערבב את התערובת שקופאת לה לאיטה בלילה במקפיא. המרקם שלה נשאר רך ומושלם ונימוח (בניגוד לגלידות אחרות, אם ניסיתם אי פעם להכין - אני ניסיתי - שהפכו מקרם רך ונימוח לגושים קפואים מלאי קרח ובעסה). היא קרמית ופאדג’ית ושוקולדית ומתוקה בדיוק במידה הנכונה, והיא אפילו לא נמסה לשלולית כשהיא מחוץ למקפיא. היא שומרת על צורתה החתיכית ועל מרקמה הפאדג’י בגאווה רבה. ומבחינת הטעם? היא לא תבייש שום דלי של האגן דאז או בן אנד ג’ריס ובשליש מן הקלוריות. אני גאה להציג את גלידת השוקולד היחידה שהסכמתי לטעום בחיי. אין לכם שום תירוץ. קדימה לעבודה.