בצק אלים | רשימות ממטבחה של מעצבת



לחם גרעינים דרום אפריקני 

נחשב אצלי: קפה ומאפהיום שבת, 26 בנובמבר 2016

כל תל אביבי ממוצע מכיר את מאפיית "לחמנינה" ולכן גם מכיר את "לחם נלסון" האגדי שלה. מדובר בלחם דחוס, כהה, עוגתי, ומאוד שונה מלחמי השאור הנפוצים שכולנו רואים בכל פינה. הלחם הזה כל כך מוצלח, שהוא הפך להיות מנה בפני עצמה בבתי קפה ברחבי העיר, שמתגאים בכך שהם משתמשים ב"נלסון" בטוסט או בסנדוויץ' שלהם. אני כל כך מכורה ללחם הזה שהצד האובססיבי שבי קצת רצה לנסות לפצח את הסוד שלו ולהכין אותו בעצמי. כל ניסיון להשיג רשמית את המתכון, או אפילו רמזים להכנתו, עלה בתוהו, והלחמנינות לא נענו לחיזוריי הנמרצים. ועל כן, נאלצתי לסגת להליך נואש, אך טעים, של הינדוס לאחור. לאחר חודשים ארוכים וניסיונות רבים (בעיקר על בסיס מתכון פלאי יחסית דומה שמצאתי באינטרנט, ושינון רשימת המרכיבים מהאתר), אני שמחה לדווח שהגעתי לתוצאה שדומה ב-95% בטעם ובמרקם ללחם האגדי, ואני עוד יותר שמחה לדווח שמדובר באחד המתכונים הקלים והפשוטים ביותר שיש. עשרות טועמים (חלקם מעריצים שרופים של המאפייה) העידו שמדובר בחיקוי מוצלח ביותר. הידד! הכמות: כיכר לחם אחת (תבנית אינגליש קייק).

  • 1 כוס קמח לבן (מומלץ קמח מסוג "כפרי" של שטיבל או קמח לחם)
  • 1 כוס קמח מלא
  • 4 כפות גדושות סובין חיטה
  • 8 כפות תערובת גרעינים: שומשום, פשתן, דלעת, חמניה
  • 2 כפיות שמרים יבשים
  • 3 כפות שמן
  • 2 כפות גדושות דבש
  • 1 ושליש כוס מי ברז
  • 1 כפית מלח

עלות משוערת:

9 שקלים

עבודה נטו:

8 דקות

ההכנה

הכל התחיל במרשם מסקרן שמצאתי בעקבות גיגול המילים south african seed bread (אחרי חיפוש אינסופי בשלל ספרי אפייה ולחם, שהעלה חרס). עברתי על לשונית התמונות של גוגל כדי לראות איך נראים הכיכרות מהמתכונים שבתוצאות, ופניתי למתכון עם התמונה שנראית הכי דומה. הניסיון הראשוני די הזכיר את הנלסון (במיוחד במראה!), אבל היו בו כמה הפרשים מהותיים. הוא לא היה מספיק מתוק, היה לו טעם לוואי קשוח של שמרים, הרבה יותר מידי גרעינים, והוא השתמש אך ורק בקמח מלא, ובלחמנינה מציינים בפירוש שמדובר ב50% קמח מלא וקמח כהה (שזה בפועל די דומה לקמח לבן רגיל).

אחרי כמה ניסיונות, הלכתי וצמצמתי את הכמויות כך שיתאימו בול לתבנית אינגליש קייק אחת סטנדרטית, ושיניתי טיפונת את יחסי השמן (יותר, כדי שיצא יותר עסיסי) / דבש (יותר!) /שמרים (פחות!) / סיבים (פחות!) והגרעינים, מה שהביא לשיפור משמעותי.

ואז הגיע שלב ה-reverse engineering האמיתי.

לצמצום ההבדלים הקוסמטיים פניתי לשני ידידיי האופים המדופלמים נועם וליאור (אומג הידעתם שליאור כותבת ספר אפייה? אוצו רוצו לקיקסטארט שלה כדי לראות במה מדובר ולתמוך!), שעל בסיס ניתוח דקדקני של תמונות חיתוך השוואתיות (אוי גוועלד כמה נלסונים קניתי. אבל זה היה שווה את זה) הגיעו למסקנות הבאות:

מבנה הבועות (חלק גדולות וחלק קטנות) בלחם המקורי מעיד (אולי?) על התפחה מהירה (שנעשתה בתא התפחה? כן, מסתבר שיש כזה דבר במאפיות. זה כמו מיני סאונה ללחם שעושה לו נעימי והוא תופח ממש מהר). למרות שכשהתפחתי במקרר התוצאה הייתה יותר מוצלחת מבחינת מרקם (אך פחות דומה ויזואלית).

הקראסט העליון השטוח, הציעה ליאור, הוא אולי בעקבות הנחת מכסה צמוד לתבנית בזמן האפייה (בדומה לתבנית pan de mie למי שמכיר) וזה מונע מהלחם לתפוח מעבר לגבולות התבנית, וגם מהאדים לברוח בזמן האפייה והלחם יוצא יותר לח ועסיסי ודחוס.

לאחר מקצה שיפורים נוסף הגעתי לתוצאה עוד יותר קרובה:

הדבר היחיד שלא הצלחנו לפצח זה מאיפה מגיע הצבע הכהה המטריף הזה של הלחמנינות. קמח מיוחד? סילאן במקום הדבש המצויין ברשימת המרכיבים? בכמה מהנגלות אפילו הרחקתי לכת וטחנתי בעצמי קמח טרי מגרגרי חיטה רגילים שקניתי בסופר (מסתבר שהבלנדר שלי טוחן גם קמח), והתוצאה הייתה עוד יותר דומה וכהה. אבל לא הייתי מעיזה להורות למישהו שהוא לא פסיכי כמוני לטחון לעצמו קמח טרי ללחם.

ב-ק-י-צ-ו-ר. באיזשהו שלב נועם אמר לי – "יאללה, שחררי, פרסמי כבר!"

אז הנה, שחררתי. אם אגיע למסקנה שמשפרת את התוצאה (או שאולי אתם יכולים לעזור לי??), אעדכן את הפוסט. ומי יודע, אולי הלחמנינות המקוריות יסכימו לזרוק לנו כמה טיפים אם נבטיח שנמשיך לבוא לבקר? ולהתעלף גם מהפוקאצ'ות והסנדוויצ'ים והלחם בצל החדש והמטריף?

אז כמו שציינתי, המתכון מאוד סלחני לשינויים כל עוד לא אכפת לכם אם הוא יצא פחות דומה לנלסון המקורי. אם לא טעמתם אותו מעולם (מחדל!), אתם יכולים להרשות לעצמכם לעשות יותר שינויים מבלי שתתאכזבו. כל שינוי קצת מרחיק את הלחם מהמקור.

אני מצאתי שהתוצאה הכי טובה מגיעה משימוש בחצי קמח מלא (הסוג לא משנה) וחצי קמח לבן – או של שטיבל (המכונה "קמח לחם כהה" או "קמח כפרי", ובכנות אין לי שמץ מה זה תכל'ס אומר. אולי מישהו יאיר את עיני?), או "קמח לחם" עשיר בגלוטן. גם קמח לבן מביא תוצאה טובה, אבל הקראסט יוצא פחות מטריף (כן, זו מילה מדעית)

יש פה במתכון רק מרכיב מוזר אחד – שזה סובין חיטה. בתכל'ס מדובר בנסורת שמתחפשת למזון בריאות, ואפשר לרכוש בחנויות טבע, לכל מי שמחפש להוסיף סיבים לתפריט שלו.

יש כל מיני סוגים של סובין (יש חיטה, יש שיבולת שועל, ויש אפילו כוסמין) וכולם עובדים במתכון הזה.

שמרים יבשים ניתן להשיג באיזור האפייה של הסופר – או בשקיקים קטנים, או בשקית חסכון אחת גדולה שמגיעה כמו לבנת איטונג קטנה שארוזה בוואקום. אפשר לרוקן אותה לצנצנת ולשמור במקרר עד שנה (יש רומנים מסויימים ששומרים אותה שם גם שנתיים וגם שלוש. אני לא אנקוב בשמות #אני)

מתחילים בלערבב בקערה גדולה את שני סוגי הקמח יחד עם הסובין, השמרים,

וכל הגרעינים.

את המלח מודדים ושמים בצד בתוך תבנית האינגליש קייק, כי אנחנו רוצים להוסיף אותו בשלב מאוחר יותר, ולא לשכוח ממנו! אם לא תשימו את המלח בתבנית אתם תשכחו אותו ב-99% ואז תהיו עצובים ויהרס המתכון. אני אומרת את זה מניסיון. אני כמעט תמיד שוכחת להוסיף את המלח פנימה. וכן, זה חשוב ועושה הבדל להוסיף אותו לבצק המוכן אחר כך ולא עכשיו עם היבשים.

הכמות המדוייקת של הגרעינים לא מאוד קריטית. כל עוד אתם שמים סה"כ 8-9 כפות של גרעינים, כל מיקס או תערובת שלהם, תעבוד. אם אתם לא אוהבים או לא מצליחים למצוא או להשיג את אחד מהגרעינים (שזה אומר, גרעיני חמניה, גרעיני דלעת, גרעיני פשתן שלמים [לא טחונים], ושומשום) אפשר להחליף באחד האחרים. גם גרגרי פרג (לא טחונים!!) הולכים בלחם הזה מצויין, ולדעתי אפשר גם להחליף חלק באגוזים קצוצים דק (שעטנז! גוועלד! אבל טכנית, עובד)

עכשיו עושים גומה בחומרים היבשים ומוזגים פנימה את השמן, הדבש, ואת המים.

מערבבים עד שנוצר בצק דליל וכמעט אפילו נוזלי.

או בקיצור, בצק מאוד רך ודביק שלא הייתם מעלים בדעתכם ללוש בידיים.

מוודאים שלא נשארו חומרים יבשים בתחתית ובשולי הקערה והכל מעורבב טוב טוב ואחיד.

רק עכשיו מערבבים פנימה את המלח.

זהו. מוכן.
את הלחם מתפיחים ישירות בתבנית שבה תאפו אותו אח"כ.

הלחם נדבק בטירוף לתבנית במהלך האפייה.
חובה חובה חובה לשמן בנדיבות. או שתעשו מה שאני עושה ותרפדו בנייר אפייה. הכי נוח לקווצ'צ' ולקמט לגמרי את נייר האפייה, להדק אותו פנימה, ואז לגזור עם מספריים את השוליים העודפים.

מוזגים את הבצק לתוך התבנית המשומנת או המרופדת בנייר.

מדובר בתבנית אינגליש קייק רחבה (המימדים המדוייקים הם 8.5 על 4.5 על 2.5 אינצ')

הבצק אמור להגיע בערך עד חצי גובה התבנית, או טיפה יותר.

מכסים בניילון נצמד, ומתפיחים בטמפ' החדר עד שהבצק מגיע לגובה של התבנית עצמה.

זה לוקח בין שעה לשעתיים, תלוי כמה חם/קר בחוץ. אפשר להאיץ את ההתפחה אם התנור שלכם יכול לפעול על 50 מעלות בלבד, ואם לא, אפשר להדליק אותו לחמש דקות על 150 מעלות, לכבות, לוודא שלא חם מידי (צריך להיות נעים להשאיר בפנים את היד לשניות ארוכות), ולשים את הבצק המכוסה בפנים.

טכנית אפשר להתפיח גם במקרר ואז ההתפחה תהיה ארוכה יותר. כ-6 שעות, ולפעמים אפשר למרוח את זמן ההתפחה עד 8 שעות.

מחממים את התנור ל-200 מעלות. מיד כשהתנור סיים להתחמם (שזה אומר שנורת החימום נכבתה), מסירים את הניילון הנצמד ודוחפים לתנור.

(אגב, אם אתם משקיענים אתם יכולים בשלב זה לפזר קצת שומשום /או זרעי פשתן מלמעלה. זה מוסיף קראנצ' נהדר)

במתכון המקורי כל האפייה הייתה על 200 והתוצאה הייתה קריספית מידי. ולכן, ברגע שהלחם נכנס לתנור אני מורידה ל-180 מעלות, אופה ככה 20 דק', ואז מורידה ל-150 מעלות וממשיכה לאפות עוד כ50-55 דק' או עד שהלחם שחום מאוד מכל הצדדים, וככה מוודאים שהוא מוכן ועשוי מבפנים, מבלי לצאת שרוף מבחוץ.

מוציאים מהתנור, משחררים מיד מהתבנית (במיוחד אם אין נייר אפייה!), הופכים על רשת או משטח מורם כלשהו, מסירים את נייר האפייה, והופכים בחזרה לצינון כמעט מוחלט לפני שפורסים. באופן כללי בלחם מומלץ לא לפרוס אותו כשהוא חם (עד כמה שזה מפתה!!), כי כל הלחות בורחת.

בונוס למשקיענים!
הלחם עובד גם בלי זה, אבל משתפר בעשרות מונים אם משפצרים מכסה לתבנית שימנע מהלחם לתפוח במהלך האפייה.

אני פשוט מניחה עליה נייר אפייה (תזכרו, זה נדבק!), תבנית גדולה, ובתוכה משקל כלשהו (הלחם חזק וכשהוא רוצה ממש ממש לתפוח הוא יזלוג החוצה בין החריצים! ולכן צריך משקל ולא סתם תבנית ריקה)

בתפקיד המשקל, תבנית אינגליש קייק ישנה שבתוכה כל הקטניות שפגו תוקף מהארון ונאספו לצנצנת גדולה שעכשיו רשום עליה "משקולות אפייה".

הלחם הזה הולך ליטרלי עם הכל.

הפינוק הבסיסי ביותר (ובעיני גם הטעים ביותר), הוא לזרזף עליו תועפות של שמן זית ומלח גס ולזלול אותו כמו שהוא.

גם חמאה מלוחה (עם או בלי דבש) מצויינת

וכמובן אין כמו פרוסת לחם עם ריבה. והוא מעולה בטוסט!

פינת התכל'ס
מערבבים בקערה כוס קמח מלא וכוס קמח לבן (מומלץ קמח לחם או קמח כהה ["כפרי"] של שטיבל) יחד עם 4 כפות גדושות סובין חיטה (או סובין שיבולת שועל), 2 כפיות שמרים יבשים, ו-2 כפות כ"א של גרעיני שומשום, דלעת, חמניה ופשתן (אפשר להחליף חלק או הכל בכל גרעין שאוהבים, כולל אגוזים קצוצים דק וגם פרג, כל עוד יש סה"כ 8 כפות, או בערך 100 גר'). מערבבים פנימה 3 כפות שמן, 2 כפות גדושות דבש, ו-1 ושליש כוס מי ברז. מערבבים עד שנוצר בצק אחיד ורק אז מוסיפים כפית אחת מלח (לא לשכוח את המלח!). מוזגים את הבצק לתבנית אינגליש קייק עם נייר אפייה (הלחם מאוד נדבק לתבנית אחרת), כך שהלחם יגיע בערך עד חצי גובה תבנית, או טיפה יותר. מכסים בניילון נצמד ומתפיחים עד שהבצק מגיע לשולי התבנית (כשעה-שעתיים בטמפ' החדר, או 6-8 שעות במקרר). מסירים את הניילון ואם רוצים, מפזרים מלמעלה שומשום. אופים בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות וברגע שהלחם נכנס לתנור יורדים ל-180 ואופים 20 דק'. מורידים ל-150 ואופים 50-60 דק' נוספות או עד שהלחם שחום מאוד ויציב. מצננים לחלוטין לפני הפריסה. הלחם נשמר לכ-4-5 ימים בטמפ' החדר בקופסה אטומה ולאחר מכן תופס עובש. לטווח ארוך מומלץ להקפיא (נשמר מצויין בפריזר, ואפשר לזרוק לטוסטר ישירות משם).

שדרוג מומלץ (עובד גם בלי): אופים את הלחם עם מכסה משופצר לתבנית – מניחים עליה נייר אפייה ומעליו תבנית גדולה וכבדה, שאפשר למלא אותה במשקולות אפייה (נניח קטניות ישנות שפגו תוקף, או את אוסף המטבעות של סבתא שלכם). התוצאה יוצאת יותר עסיסית, דחוסה, ודומה למקור.

קיצורים והנחות (מרחיקות את התוצאה מהמקור, אבל עדיין יוצא טעים): אפשר להשתמש אך ורק בקמח לבן אם רוצים, או להחליף חלק ממנו (או את כולו) בקמח כוסמין. אפשר להשתמש בכל סוג שמן שרוצים. אפשר להחליף את הדבש בסילאן או מייפל או אפילו סוכר רגיל או חום.

ללמוד צרפתית ולזלול חודש בפריז 

נחשב אצלי: חו"ליום חמישי, 13 באוקטובר 2016

את חודש אוגוסט העברתי כולו בפריז: המטרה הרשמית הייתה לשפר את הצרפתית שלי, אבל המטרה הסודית והמשנית: פשוט לחרוש את העיר הזו מקצה לקצה באופניים ולטחון כמה שיותר פחמימות ריקות בכל הקונדיטוריות האהובות עלי, ואולי לגלות כמה נקודות חן חדשות. וכמובן לבקר בכל שווקי הפשפשים לעומק ולרוחב. וכך עשיתי. לקראת סוף אוגוסט גם נועם והדר הצטרפו, ועל כך תוכלו לקרוא בפירוט בפוסט אצלו – שאני מנדנדת לו כבר שנה לכתוב מאז הביקור הקודם שלנו, שתועד בפורטרוט במצלמתו דאז ונגנז הצידה מסיבות לא ברורות.

בסיס האם שלי היה הדירה של רוני ופרד, ששהו בווקאנס בדר' צרפת (אומג היש יותר ברת מזל ממני?!?!? mai non!!!), ואני השקיתי להם את העציצים, שמרתי שהכל נשאר כשורה, ושהשיש לא נשאר ריק ועצוב.

רצו באוזניי שמועות שב-CARREFOUR (רשת סופרמרקטים גדולה שיש לה סניפים עצומים בקצוות העיר, ובדיוק אחד ליד האמאוס [emmaus – רשת חנויות יד שנייה] האהוב עלי) מוכרים אופניים ממש בזול, וכך רכשתי לי זוג אופני מדבקה סופר פשוטים והתחלתי לפדל עליהן לכל עבר, בכל שעה ובלי חשבון.

לבית הספר בו למדתי, campus langues, הגעתי בעקבות המלצה חמה של רוני בעצמה. יש להם שני סניפים ואני למדתי בזה של הרובע ה-19 (הפלא ופלא, ליד עוד אמאוס מעולה!). הגעתי לפריז אחרי כבר שלושה סמסטרים שאני לומדת צרפתית בארץ בבית ספר "האמבטיה" שממוקם בנווה צדק (עליו אני ממליצה בחום רב), אז היה לי כבר בסיס לשפה ונכנסתי לכיתה ברמה A2 (שזה אומר מתחילים משודרגים).

כל בוקר פידלתי בתשע בבוקר מהרובע ה-12 בו לנתי ועד הרובע ה-19 שם התקיימו הלימודים עד 13:00, ואז היה לי רשמית את שאר היום לכל תעסוקה שעולה על רוחי (את כל הכתבות למדור שלי ב"זמנים" השכלתי להגיש עוד מראש לפני שנסעתי). בבית ספר למדו איתי אנשים מכל העולם. ספציפית בכיתה שלנו היו אנשים מרוסיה, סין, מולדובה, מצרים, איראן (היא הייתה ממש נחמדה ונעלמה באופן מסתורי יום אחד מבלי להודיע), איטליה, הודו ומקסיקו. הבית ספר בנוי ככה שאת לימודי הקיץ (summer intensif) אפשר ללמוד בצורה מודולרית, שבוע אחר שבוע, ולא צריך להתחייב מראש על כל התקופה. אז מידי פעם גם התחלפו אנשים והגיעו חדשים, ולפעמים היינו הולכים לאכול יחד אחרי הלימודים.

הקטע בלימודי צרפתית (לטוב ולרע) זה שליטרלי זורקים אתכם למים על ההתחלה. מדברים רק צרפתית בכיתה, גם אם לא מבינים מילה, ואסור לדבר אנגלית בכלל. ואיכשהו זה מתחיל לעבוד בסוף, ולאט לאט מתחילים לקלוט מילה פה ומילה שם (זה אותו דבר גם בלימודים בארץ).

ועכשיו מגיעה הנקודה בה חלקכם בטח תשאלו אם אני ממליצה על הבצפר הזה או לא. אז זהו, שזה מורכב. מבלי לחפור על זה יותר מידי (זה בכל זאת בלוג אוכל), אני קצת חלוקה בדעותיי. מצד אחד הצרפתית שלי (במיוחד ההבנה משמיעה) יצאה משודרגת מכל הנושא, אבל היו כמה דברים שפגמו בחווית הלמידה (אני מדגישה שלמדתי רק בבית ספר הזה ואין לי מושג אם זה המצב בבתי ספר אחרים בפריז, ובדיוק בגלל זה קשה לי לדעת אם להמליץ או לא). היה הרבה הפרש ברמה בין התלמידים בכיתה – חלק כבר ידעו צרפתית די טוב (אבל לא מספיק טוב בשביל רמה B1), וחלק ידעו רק כמה מילים, ועדיין שמו את כולנו באותה כיתה. וזה יצר מצבים שלפעמים חצי כיתה לא מבינה כלום, וחצי כיתה כבר הבינה מזמן ורוצה להתקדם, וזה מתסכל. היו ימים שיצאתי ממש מבואסת ורציתי לפרוש ולהפסיק לבזבז את הזמן שלי, והיו ימים מדהימים שלמדתי בהם המון.

החוויה מאוד מאוד תלויה במורה שעליו תיפלו – אני הרגשתי שהמורה שלי, CARLA (שכמובן לא אמרה מילה באנגלית לאורך כל הקורס) הייתה מאוד נחמדה וסבלנית, אבל לפעמים קצת נוצרו מצבים שהיא ניסתה להסביר מילה שלא הבנו, ואת ההסבר עצמו גם לא הבנו (כי הוא בצרפתית, דהה), ואז נוצרו שכבות על שכבות של תסכול וחוסר הבנה, כי אנחנו גם לא הצלחנו להסביר בצרפתית מה לא הבנו בהסבר. ההתעקשות הזו על רק-רק-צרפתית לפעמים רק פוגעת, ולדעתי צריך להיות מותר לפעמים לעשות טיים-אאוט על איזשהי נקודה לא ברורה, להסביר אותה באנגלית ב-10 שניות, ולא לשרוף רבע שעה על גמגומים. מצד שני, ראינו סרטונים מגניבים בצרפתית ביוטיוב ועצרנו אותם הרבה באמצע כדי להסביר ולנתח מה בדיוק אומרים, וזה היה מממממש מעולה. איך אחרת הייתי לומדת להגיד בצרפתית את הביטוי השימושי "עטלפים מוכי צרעת"????

אז על מה שרפתי את כל שאר הזמן?
את המקום השני, אחרי לימודי הצרפתית, תפסו הסופרמרקטים הפריזאים, אהובי ליבי, על שלל סניפיהם. המוביל בעיני היה ההוא בעל השם המפוקפק Casino (וספציפית הסניף הקרוב לבצפר שלי שנמצא ב-77 Avenue de Flandre. למרות שיש להם סניפים בשאר העיר. פחות טובים). לא הספקתי להעלות את הפוסט השלם שתכננתי על כל הדברים המוזרים שמצאתי שם בסופרים ולכן העליתי את הכל בגלריית תמונות פייסבוק. כי הפוסט הזה גם ככה מפלצתי בפני עצמו. אה, וכן, חנות הכלבו המפונפנת La Grande Epicerie היא לגמרי נחשבת סופר בעיני. וגם בניין האוכל/בית של גאלרי לאפייט. ואם חשבתם עד עכשיו שחמאת בורדייה (שניתן להשיג בשני סופרים אלה) זה הדבר הכי שוס שיש (וזה כן), עוד לא טעמתם את הגבינה הלבנה של בורדייה.

אילו הייתי גרה בקיבוץ והיו מכינים גבינה לבנה טרייה מחלב טרי והייתי אוכלת אותה עם כפית שנייה אחרי שהיא מוכנה, זה בדיוק היה הטעם. כמו שילוב של גבינת שמנת וגבינת סקי, עם חמצמצות עדינה ונגיסות רכה כזו ששמורה לכדור בוראטה טרי ונוטף.
מרהיב
משגע
מושלם
אין מילים.
פידור קל של מלח גס מהפק"ל הקבוע שבארנק שלי (אחד הטיפים הכי חשובים שיש לי לתת לכם – תסתובבו בפריז (או בכל מקום בעולם) עם פנכת מלח קטנה בכיס. זה משדרג כל מאכל רחוב וכל קינוח. במיוחד קינוחי שוקולד) וזה שוס היסטרי. אגב, גם במעדנייה של BREIZH CAFE במארה אפשר להשיג את החמאה ואת הגבינה של בורדייה, ועוד כל מיני מוצרים מסקרנים מחבל בראטן.

אז אם במקרה קפצתם לקפה עצמו לאכול איזה קרפ, אל תפספסו את המעדנייה השווה ליד. ותקנו מלא מלא גבינה. ותשמרו את הצנצנות הריקות.

הצרפתים האלה, יש להם קטע עם גבינות
ואני לא מדברת על גבינות מסריחות (שהן טוטאלי לא הכוס תה שלי), אלא גבינות לבנות רכות.
כמו שתראו בגלריית הפייסבוק, יש עשרות סוגים של גבינה לבנה (לה הם קוראים "גבינה טריה" – fromage fraiche), וחלק מהסוגים זולגים כבר לטריטוריית השמנת החמוצה (לה הם קוראים גבינה לבנה בסגנון "פייזל" – faisselle) שהיא כה מרהיבה וטעימה שאפשר לחסל גביע גדול שלה ככה עם כפית. במיוחד אם יש גספאצ'ו טעים ליד

SEPTIME
המסעדה הממושלנת (!) מגישה ארוחות צהריים עסקיות מידי יום במחיר שווה לכל נפש של 30 יורו (תאמינו לי, זה כולל ראשונה, עיקרית וקינוח וזה שווה כל סנט) וזה יהיה עוול לכתוב עליה בפסקה אחת, ולכן היא תקבל פוסט משלה בקרוב. מומלץ ברמות אחרות (אם מצליחים להשיג מקום. הם לא משהו בטלפון ואי אפשר להזמין שולחן במייל). אם לא מצליחים להשיג מקום, אחותה הקטנה CLAMATO נמצאת ממש ליד, מגישה גם היא עסקיות טעימות על טהרת פירות הים הטריים (ולרוב נאים!). חלופה נאה ביותר. ויש שם את אותו הלחם המטריף, שזה גם יתרון.

CYRIL LIGNAC
במרחק הליכה מספטים נמצא הקראש החדש שלי וכוכב עולה בפריז, הלוא הוא סיריל ליניאק. גיליתי אותו בביקור הקודם קודם במקרה לגמרי (או שלא) כשחיפשתי מאפיות קרובות לדירה שגרתי בה ממש ליד. קניתי שם פוקצ'ת בייקון וגבינה מטריפה מארץ המטריפות (שכבר הרבה זמן לא נמצאת בתפריט יותר), שבכלל התכוונתי לארוז בתיק ולהביא מתנה לדני, אבל לקחתי ביס ועוד ביס ופשוט חיסלתי את הכל.

בטיול לאחר מכן סחבתי לשם את נועם באף, מיד אחרי שנחתנו על הבוקר, ודידינו לשם ברגל בגשם למשך 20 דקות. אוי, כמה שזה היה שווה את זה. על ההתגלות הפלאית של טארט הלימון הליניאקי השמימי בוודאי קראתם כבר אצלו לאחר ששיחזר את המתכון

לאט לאט, ביקור אחר ביקור, עברנו על כל הויטרינה שלו, קינוח אחר קינוח, והכל היה מעולה (גשו לפוסט של נועם לפירוט תמונות מטורףף)

הדבר היחיד שהיה פחות מוצלח מכל השאר הוא דווקא קינוח הדגל שלו:

אקווינוקס, שמכיל מוס וניל, שכבת קרמל ושכבת לוטוס, שמבחוץ מצופה בריסוס אפור קצת לא קשור לכלום. טעים אבל דווקא מכל קינוחי הויטרינה שלו היה לי קצת סתמי.

בצמוד לסניף ברח' Paul Bert יש גם פטיסרי שוקולד חדש ויפהפה, שם הוא מוכר מגוון שונה של קינוחי ויטרינה ושאר מטעמים. מומלץ!

הארוחה השנייה הכי טובה בטיול הייתה בבר יין בשם CLOWN BAR (ברח' Amelot מס' 22)
כל כך טובה שחזרתי אליה שוב
שמעתי עליה מהאינסטגרם של עורכת בון אפטיט הפרנקופילית כריסטינה מולקה

המקום פתוח לארוחות צהריים וארוחות ערב
בהחלט לא זול, אבל אני ממליצה להגיע לצהריים ולקחת רק ראשונות, ואז אפשר לצאת במחיר סביר בהחלט

התענגתי על קרפצ'יו בקר שעשוי מנתחים עבים ועסיסיים, ברוטב (תחזיקו חזק) אנשובי, תותי בר קטנטנים, וציר דגים מצומצמם. בגרסה השנייה שלו, שאכלתי בפעם נוספת שביקרתי, הוא הוגש עם רוברב בנוסף לתותים, ואבקת יוגורט מיובש. משהו היסטרי ומפוצץ אוממי בצורה בלתי נתפסת כמעט. חובה!

עוד מנה ראשונה נהדרת היא מעין טרטר טונה, מנתח שנחתך לחתיכות גדולות וכרסתניות, שהוגשו על זביונה מלוחה (מעין קציפת חלמונים שקצת הזכירה הולנדייז אוורירי) ועלי גרגר נחלים. וואו.

AU PASSAGE
מסעדה נהדרת וסופר טרנדית שמגישה מנות קטנות ומיוחדות

זללנו גזרים צלויים בשלל טכניקות עם שום שחור ופרחי אכילאה (אל תשאלו אותי איזה פרח זה. זה טעים)

אכלנו זוקיני מטוגן עם מעין גרנולת כוסמין מזוגגת בדבש, ועלים ירוקים

חיסלנו מנה של יונה (?) עם שזיפים צלויים, חרדל דיז'ון, בצלים שרופים, ופירה סופר גבינתי

אחד הקינוחים שממש העיף לנו את הסכך היה סורבה מעלי לימון, שהוגש עם שוט קטן של ליקר כלשהו ששכחתי את שמו, ופרח קטן שלחשו לנו לאכול אותו "לאט, בזהירות, וממש בסוף". כשנגסתי בפרח הבנתי למה – הוא פשוט הרדים לי את הפה בקטע מאלחש-סופר-הזוי. לקח לי חמש דקות לחזור לעצמי. הם כתבו לנו על פתק באיזה פרח מדובר, אבל בכתב הכי לא ברור בעולם ומעולם לא גילינו מה זה היה.

בון אפטיט צילמו וידאו על המסעדה

WILD AND THE MOON

אם אתם מדלגים בין קונדיטוריות ויש לכם אוברלוד של סוכר ופחמימות זה המקום הקלאסי לשבת ולהרגע בו. מדובר בבית קפה טבעוני מעוצב וכיפי במיוחד ואני ממליצה עליו למרות שאין בו אפילו מטבח והוא בשירות עצמי. אז מה כל כך אטרקטיבי, תשאלו?

יש להם מבחר מתעתע של מיצי פירות וירקות מבוקבקים, שהם אפילו לא האטרקציה הגדולה בעיני (כי מיץ ששותים מבקבוק שישב במקרר שקול בעיני ללשתות קולה. כל הדברים הטובים בו מתו כבר). אבל יש חלבי אגוזים ביתיים ואפילו חלב-זהב (השילוש הקדוש של חלב עם כורכום, דבש וג'ינג'ר. הכנתי בפייסבוק לייב אם פספסתם) שאפשר להזמין גם חם, ומאצ'ה לאטה מוקצף ומהמם. והמון המון שייקים שמכינים על המקום, וכל מיני פודינגים ותערובות יוגורט ופרי.

במקרר אפשר למצוא שלל סלטים טעימים: קינואה עם אצות נורי, מלפפון ואבוקדו, סלט סובה וירוקים ברוטב ג'ינג'ר, גרנולת כוסמת ה-י-ס-ט-ר-י-ת (שאפשר גם לקנות הביתה), ומנת הדגל בעיני – גרסת הבית האובר-היפסטרית לטוסט אבוקדו: המנהל הסביר שהם לוקחים את כל הפאלפ שנשאר מסחיטת המיצים והכנת חלבי האגוזים, מערבבים אותו עם מיץ לימון ותבלינים, משטחים ואופים למעין קרקרים פריכים וממש ממש טעימים.

על כל זה הם מגישים ערימה של אבוקדו מעוך ומתובל. חגיגה לחיך. הזמנתי את המנה הזו בארבע הזדמנויות שונות ואם הייתי גרה בפריז לנצח הייתי באה לשם כל יום.

ובחזרה לסוכר ולפחמימות, כי אני יודעת שלא הספיק לכם:

את קלייר דמון ואת המקום שלה – Des Gâteaux et du Pain – כבר כולם מכירים, אז אני לא מחדשת פה יותר מידי. אבל הסניף שלה ושל סיריל על boulevard pasteur יוצר מעין שילוש קדוש שלהם יחד עם פייר הרמה, ומביא למצב שפחות או יותר שלושת הקונדיטוריות הכי שוות בפריז נמצאות במשולש ברמודה של 5 דק' הליכה. שבעיני זו סוג של התערבות אלוהית ולא פחות. זה אומר שבגיחה אחת אתם יכולים לשים וי על כולם, ואחר כך לדדות לכם להתאשפז במחלקה הקרדיולוגית שבבית החולים הסמוך.

על פייר הרמה יש לי וויכוח קבוע עם נועם לגבי האם הוא ירד מגדולתו או לא. אחרי כמה נפילות שהיו לי אצלו (הבולטת שבהן הייתה ה"הפתעת" פסיפלורה מנגו שארוזה בצלופן כמו סוכרייה והייתה פצצת סוכר וחנק שלא הייתה מביישת גן אירועים סוג ח', ועוגת מוס קפה חסרת טעם לחלוטין), קשה לי להמליץ עליו ולמעט הקלאסיקות שלו (קרואסון האיספהן, המילפיי פרלינה וטארט הוניל אינפיניטי) אני כבר לא ממש עפה עליו יותר.
אבל מה. לא אנסה את היצירה הלבנבנה החדשה והיפהפיה הזו?


בטח שאנסה – והיא הייתה גם טעימה! bayadere – עוגת מוס ליים עם ביסקוויט בסירופ, קומפוט תותים, ושכבת רוברב. אגב, כל אזכור אינטרנטי של הקינוח הזה נעלם מעל פני האדמה (לא ברור)

ובחזרה לקליירוש. רוב אוגוסט היא הייתה סגורה לרגל חופשה (כמו 70% מפריז, לטוב ולרע), ואיכשהו נפלתי עליה ביום שהיא חזרה לשגרה (ובלי מצלמה עלי, שמע ישראל!!!!). הבטחתי לנועם שאחכה להגעתו אבל לא יכולתי להתאפק ונכנסתי לעשות סיבוב ראשון מהקולקציה החדשה

הבוטיק והויטרינה (וגם המיתוג והקופסאות) של קלייר מתעלים על כל שאר הקונדיטוריות בפאר ובמינימליזם השחור.

זה נותן הרגשה כאילו אתם בחללית.

בסיבוב הראשון טעמתי טארט לימון בזיגוג של עגבניות ירוקות (כן, זה מוזר כמו שזה נשמע) עם אנג'ליקה מסוכרת (שזה מעין עשב דמוי סלרי, שלייבוביץ ממש חם עליו). החלק של הלימון היה טעים, אבל הזיגוג היה לי קצת הארדקור (שכחתי בכל הנוגע לזה שזה עגבניה ולי זה הרגיש מלפפוני ומוזר).

גם הפרייזיה, עוגת תותים על בסיס מוס, קומפוט ובישקוטים, הייתה בינונית ועדינה מידי בעיני (נועם, לעומת זאת, עף עליה). אבל היא הייתה כל כך יפהפיה שהיה בלתי אפשרי לסרב לה.

למזלי, אחרי שנועם הגיע העירה, הלכנו לסיבוב שני ואז הגעתי חמושה בתותחים הכבדים (=המצלמה)

המנצחים הגדולים היה הליפסטיק-אבריקוט – שהכיל מוס וניל וקומפוט משמשים חמוץ ומשגע, ותחתית פריכה ומטריפה של שקדים שפשוט אי אפשר היה להפסיק ליישר.

המנצח השני היה קינוח הרוברב שלמרות מראו הצנוע (קליירוש אוהבת קינוחים במראה צנוע, כפרה עליה), לגמרי גנב את ההופעה בשילוב של שכבת ריבת רוברב חמצמצה ומוס שוקולד לבן.

טארט האוכמניות (בניחוח חציר!!!!!!!) גם היה מאוד מוצלח ומרענן בעיני, למרות שחציר לא מאוד הרגשתי שם. וגם נועם והדר לא.

מהסיבוב הקודם בפריז (שם לא הבאתי את המצלמה בכלל), אני זוכרת לחיוב במיוחד את פחזניית האגסים שהייתה מטריפת-חושים, ואת החבר הקודם בקולקציית הליפסטיק: אננס וליים, שהיה חלומי.

גיליתי הפעם עוד מאפייה נהדרת וקצת פחות ידועה בגלל שהיה סניף ממש ליד הבית של רוני ופרד:

MAISON LANDEMAIN

יש להם את אחד הבגטים הכי משובחים בפריז, בעיני

וקרואסונים מעולים.

יש להם אפילו קרואסון היבריד שהם משטחים למלבן דק ומפזרים בתוכו קרם פטיסייר ושוקולד צ'יפס. הוי, זה טוב.

עוד הברקה שלהם היא בגאט שוקולד, שמגיע עם שבבי שוקולד מריר, ויש גם גרסה עם פטל. מדהיםםםם. גם הקוגלהוף מצויין. קינוחי הויטרינה פחות בולטים שם, אני ממליצה בעיקר על מאפי הבוקר.

YANN COUVREUR
על יאן צידרן צידרוני גיליתי בזכות אלה קוסטר, קונדיטורית מקסימה שגרה בפריז ולקחה אותי לסיבוב

על האקלר המפורסם שלו, שנאפה בתבניות מיוחדות ויוצא כמו קובייה, לא עפתי בלשון המעטה. הוא היה SOGGY וממש לא ראיתי את הערך של בצק רבוך בקינוח הזה.

את המילפיי שלו, לעומת זאת, חיבבתי ברמה שגרמה לי לחשוק בו כמעט כל יום בשאר השהות שלי בעיר.
את שכבות המילפיי, שהן ממש לא הבצק העלים המסורתי, אלא מעין היבריד בלתי ברור של בצק עלים ושכבות בצק פילו עם ניחוח ביסקוויטי חזק של לתת (malt), אופים לכדי פריכות ושומרים בנפרד עד ההגשה. ורק אז, מזלפים קרם וניל בין העלים הדקיקים ומפדרים באבקת סוכר. מדובר בלא פחות מיצירת אומנות, והיא האטרקציה העיקרית במקום הזה בעיני. יש שם גם גרסה פרלינאית ושוקולדית ל-merveilleux (מעין פבלובה קצפתית בשכבות) שהיא טובה, וטארט הלימון בסדר, אך לא מבריק. אם אתם בקטע של צ'יינהטאון, שכונת BELLEVILLE נמצאת במרחק הליכה מיאן ובעיני מאוד שווה ביקור.

LIBERTE
לקונדיטוריה הנחמדה הזו יש שני סניפים – הראשון ליד איזור הקנאל המגניב והשיקי, והשני בקומת האוכל של גאלרי לפייט (יחד עם אאוקי ועוד כמה חברי נבחרת לא רעים).

אכלתי שם מילפיי מצויין

וטארט קרם פיסטוק שהכיל בתוכו גם מוס פטל מרהיב

עוגת הגבינה שלהם שונה מעוגות הגבינה הנפוצות בפריז, והדעות היו חלוקות לגביה. היא קצת חמצמצה ודחוסה. אני חיבבתי (לדעתי היא צריכה קורט הגון של מלח), רוני ופרד אהבו ממש, ונועם לא התלהב.
הקרואסון שלהם היה מ-ע-ו-ל-ה, ויש להם עוד המון קינוחים נהדרים שלצערי נראים טוב בויטרינה אבל לא מצטלמים מי יודע מה. אז שווה ביקור!

LE MEURICE
אם אתם מחובבי ז'אנר הטי-טיים (שזה אומר לשים מלא מלא כסף על הזכות לשבת בחברת אוליגרכים ודוגמניות-על עם כלבלבים בתיק ולשתות תה ולנשנש כריכונים ופחזניות), המסעדה/קונדיטוריה של סדריק גרולה היא בחירה אפשרית. בביקור הקודם בפריז אני ונועם התחננו לרב-המלצרים שייתן לנו להוציא קינוחים החוצה בטייק-אווי, כי ראינו מהר מאוד שהתאורה המזוויעה באולם האוכל לא תעשה חסד לקינוחים היפים של סדריק (טארט הלימון שלו היה הכי טוב שטעמתי בכל פריז והצטלם כמו בובה. אז היה שווה את זה). הפעם לא היה לי כוח לנדנודים האלה אז ישבתי בפנים וקיוויתי לטוב.

קודם כל, הגיע טבח והושיט לי מדלן טרי מהתנור, ועוד בלי שלקחתי את ארוחת הטי-טיים היקרה, אז אני ומוריס התחלנו ברגל ימין.
הבעייה התחילה כשהמלצר (אותו אחד מהביקור הקודם שגרם לנו להרגיש כמו איכרים חוטבי עצים) הודיע לי בחגיגיות ובחיוך זחוח שאין היום את קינוח הלימון או אגוז הלוז המפורסם של סדריק, וגם לא יהיה בקרוב, ושהמיני טארטים הם למעשה מנה לשניים, שעולה 18 יורו לכל חצי טארט.

אאוץ'
אז החלטתי להתחרע על שני חצאי טארטים – הוניל היה נהדר, הדובדבנים היה סביר מינוס, בעיקר בגלל הנגיעה האניסית בקרם השקדים שקצת הפריעה לי, והדובדבנים שהיו קצת חסרי טעם כמו דובדבנים שישבו יותר מידי בסלסלה בסופר.
מסקנה – בררו מראש אם יש את הקינוחים המיוחדים, ותהיו מוכנים להשאיר שם חצי כליה.

הסיום החגיגי לפוסט הזה הוא סיכום היום החם בו הסתובבתי בכל העיר ורכשתי קרואסוני שוקולד מכל המאפיות החביבות עלי לשם צילום השוואתי. בשלב מאוחר מידי הבנתי שאולי הייתי צריכה לקנות דווקא קרואסון רגיל ולא שוקולד, כדי שאפשר יהיה לראות את הדיפוף יותר טוב, אבל ניחא – זו תהיה משימה לפעם הבאה. (לחצו על התמונה להגדלה)

כל הקרואסונים היו מעולים למעט הזה של pain des idees שהיה דחוס ויבשושי. באופן כללי המאפים שם סבלו ממרקם בעייתי ו-SOGGY, ושבלולי השמרים הדפופים שלהם, למרות שהמילויים שלהם מטריפים, סובלים מאוד מהמרקם הרכרוכי שלהם. כאילו הם לא טריים. ובדקתי את הנושא גם בבוקר וגם אחה"צ, והמרקם זהה.

הקרב היה מאוד צמוד, אבל ברמת הטעם מבחינתי היו שניים שהתעלו בטיפה על השאר וזה קלייר דמון וסיריל ליניאק – שבהם טעם החמאה היה הכי בולט וגם האיזון של מתוק/מלוח.
מבחינת המרקם בלט במיוחד הקרואסון של בלה סוכרה שהכיל שילוב מושלם בין פריכות מתפצפצת מבחוץ, ורכות עסיסית בחלק הפנימי.

חופן המלצות במשפט וחצי:
BHV – חנות הכלבו המהממת במארה פתוחה גם ביום ראשון (זה נדיר). בקומה השנייה יש מבחר מטריף של ספרי בישול ואפייה (וכמה כסאות לקריאה, סופר נדיר), ובקומה השלישית יש כלי מטבח מהממים. שווה רק כדי לשטוף את העיניים.
Deco Relief – כל הקרדיט לנועם הגאון שגילה את חנות כלי המטבח והקונדיטוריה ההיסטרית הזו, בלב רובע חנויות המטבח. ביקור חובה לחובבי הז'אנר.

LE BAL – עוד מסעדה שהגעתי אליה בזכות האינסטוש של כריסטינה מולקה. עסקיות הצהריים יחסית משתלמות וסופר טעימות, אבל לא מאוד מתוחכמות

(שזה אומר סלט טונה ועדשים שחורות עם לימון כבוש שזה טעים מאוד אבל לא מי יודע מה מרגש). אם במקרה אתם נמצאים במונמארט ומחפשים מקום נעים לשבת בו, המסעדה נמצאת בתוך מוזיאון תחת אותו השם

ועוד המלצה חשובה בהקשר זה וברובע זה – ב-BUVETTE אכלתי מנה מטריפה של טארטין אנשובי שזה פשוט לחם מרוח בחמאה שזרקו עליו כמה פיסות אנשובי וחצי צנונית. זה נשמע לא משהו, ונראה עוד יותר לא משהו, אבל אני פשוט התעלפתיייייייייייייייייייי מרוב שזה היה טעים. כמובן שביקשתי מהברמן לצלם את הקופסה של האנשובים ובהזדמנות הראשונה ארכוש מהם סטוק של שני טון. יא ראבי, מי ידע שאנשובי זה כזה דליקטס?!?!?! אכלתי גם עוף ברוטב יין (coq au vin) מצויין ואחזור למסעדה הזו ללא ספק.

LA VERRE VOLE – בר יין שמתפקד גם כמסעדה (מוטיב חוזר בעיר הזו), שמגיש עסקיות מצויינות באיזור הקנאל הסופר-טרנדי.
67 Rue de Lancry, רובע 10

UMAMI CAFE – בית קפה בסגנון יפני שמגיש סלטים מרעננים ושלל מנות צמחוניות טעימות. וכמובן מאצ'ה לאטה בשלל ווריאציות וסוגים. במקום יש גם מעדניה קטנה בה ניתן להשיג מוצרים יפניים קשים להשגה בפריז (כמו מירין, למשל), ומאצ'ה מאיכות מצויינת (תודה גילי על ההמלצה!)
22 Rue Béranger, רובע 3

DNOODLES – נודלייה מצויינת, זולה וממש חדשה שצצה ברובע האחד-עשר (כל כך חדשים שגוגל עדיין לא ידע עליהם בזמנו). יש להם שלוש מנות בלבד בתפריט: מרק בקר ואטריות, נודלס עם פיסות חזיר מוקפץ בסגנון סיני, ועוד מנה שאני לא זוכרת. את הכל אפשר להזמין עם ביצת עין מלמעלה (נו, אנחנו בפריז אחרי הכל). הנודלס, מנה תמימה למראה, היתה אחד הדברים הכי ממכרים שאכלתי, כמעט כאילו שמו בו קראק. מומלץ! (זללתי לפני שהספקתי לצלם ולכן מתנצלת על חוסר התמונה)
7 Rue Jean-Pierre Timbaud, רובע 11

קומת הקרקע בבניין ה-MAISON של GALLERY LAFAYETTE מכילה הרבה מהאול-סטארז בתחום הקונדיטוריות. הבולט הוא אאוקי סדהרו שאני מנהלת יחסי אהבה-שנאה איתו כבר כמה שנים.

הקינוחים שלו מושלמים למראה, אבל חלקם לא כל כך טעימים לי (במיוחד עוגות הפס בטעמי המאצ'ה, שגל תיאר אחת מהן כ"עוגת יש" כשטעמנו אותה בסניף בטוקיו).

הפעם טעמנו אצלו עוגת מוס לימון ופרלין שהייתה דווקא מוצלחת.

הדוכן השני המומלץ הוא של JEAN PAUL HEVIN שהיו לו כמה הברקות רציניות בתחום קינוחי השוקולד

כאן בתמונה קינוח מוס שוקולד ונוגט. נועם הלך גם לסניף הגדול שלו ברחוב סנט הונורה ומאוד התפעל.

את הבניין, שהוא חלק מקומפלקס עצום של בניינים של הכלבו, שמשתרע על פני כמה וכמה בלוקים, תמצאו לפי זה שתדעו שהוא נמצא ממש ליד חנות הבגדים המהממת UNIQLO. בקומת המרתף יש סופרמרקט מפונפן עם מבחר מתעתע של מוצרי מזווה (כמו-כן: שוקולד וולרונה באריזות של קילו, 4 מקררים של חמאות, וכו')
35 Boulevard Haussmann, רובע 9

אם יש לכם המלצות נוספות לפריז, אנא הוסיפו בתגובות!

אז עד הפעם הבאה… à bientôt!

עוגיות אנרגיה ביתיות 

נחשב אצלי: להכין ולשמוריום ראשון, 02 באוקטובר 2016

בתור אחת שמבלה הרבה זמן כל שבוע בסופרמרקטים וצריכה גם לעמוד בתור (מתי כבר ימציאו תור אקספרס לאלה המבשלים למחייתם??), מצאתי כל מיני דרכים יצירתיות להעסיק את עצמי בתור הזה – המובילה שבהן היא להסתכל על רשימות מרכיבים וערכים תזונתיים של החטיפים בקופה. מה שמפתיע אותי לאחרונה הוא התרבות מותגי ה"בריאות" גם לענף החטיפים (פאק, השבוע ראיתי אפילו גלידה בשם "פיטנס". איזה פיטנס מפתחת הגלידה הזו חוץ מאת שרירי הלסת??), ורשימות המרכיבים של חטיפי הבריאות-לכאורה ממש מעלות לי את הסעיף. רוב החטיפים מכילים מרכיבים ממש דומים לכל הג'אנק השוקולדי והערך התזונתי שלהם בהתאם. ואנשים מלפני ומאחורי מעמיסים אותם לעגלה כאילו מדובר במינימום לביבות קייל וכוסמת מונבטת. as if.

אם אתם רוצים קצת לחתוך את כמויות החטיפים המתועשים שאתם מכניסים הביתה, המתכון הזה הוא בול בשבילכם. העוגיות האלה מזכירות קצת במרקם שלהם את חטיפי ה-CHEWY אליהם הייתי מכורה בתיכון, רק קצת פחות מתוקים, הרבה פחות דביקים, והכי חשוב, פחות יסתמו לכם את העורקים. המרשם מגיע מספרה המושלם של שרה בריטון, כותבת הבלוג העוד יותר מושלם My New Roots. המתכון המקורי הכיל הרבה יותר מרכיבים, ואחרי שהכנתי אותו המון המון פעמים בחודשים האחרונים, התחלתי לעגל פינות ולשפץ פה ושם. אני מכינה את העוגיות הרבה יותר קטנות ממה שרה אומרת, שומרת אותן בשקית בפריזר, וכל פעם שאני ממהרת החוצה ולא הספקתי לאכול, הן סוגרות לי את הפינה בול (במיוחד לפני אימון!!) הכמות: 21 עוגיות גדולות או 40 קטנות.

  • 3 ורבע כוסות שיבולת שועל גסה (אפשר להחליף 125 גר' בקמח שיבולת שועל כדי לחסוך טררם)
  • 1 כף זרעי צ'יה
  • פחית קטנה שעועית לבנה (לא ברוטב עגבניות)
  • רבע כוס סוכר (או דבש / מייפל / סילאן / וכו)
  • רבע כוס שמן
  • רבע כוס רסק תפוחים לא ממותק
  • 2 כפיות קינמון (לא חובה)
  • 1 כפית אבקת סודה לשתייה
  • 1 כפית אבקת אפייה
  • 1 כוס צימוקים או חמוציות

עלות משוערת:

20 שקלים

עבודה נטו:

23 דקות

ההכנה

וכמו שאתם מכירים אותי, חייב להיות פה קאצ', אז הנה זה בא –
העוגיות מבוססות על שעועית לבנה.
הא?
כן.
מדובר בבלילה ש, על הדרך, אינה מכילה מוצרים מן החי, ומה שמחזיק אותה יחד, במקום חמאה וביצים, זה מחית חלקה שמכינים משעועית לבנה (מקופסת שימורים), רסק תפוחים, וזרעי צ'יה!!!!! אעעעאא
מאיה, השתגעת?? מה נהיה ממך?
אז קודם כל, זו בכלל לא אני, זו שרה שהשתגעה, אז תאשימו אותה. איך היא חשבה על הרעיון הזה, אין לי מושג.

שנית, זה טעים. ממש. זה כמו שילוב של חטיף גרנולה ועוגיית שיבולת שועל מהזן הרך (במיוחד אם אוכלים את זה ישירות מהמקפיא!! יאםםם). העובדה שיש בהן הרבה סיבים תזונתיים הופכת אותן לממש משביעות גם. ואין זכר לטעם או למרקם של שעועית. נאדה.
שלישית, כל המרכיבים הם מוצרי מזווה שנשמרים לנצח, ולכן אם תקנו את מספיק מהחומרים כאן, תוכלו להכין את העוגיות האלה שוב ושוב עד שהם תצאנה לכם מהאוזניים.

בקיצור, מקווה ששכנעתי אתכם לתת להן צ'אנס.
הן שוות את זה בטירוף, באמא'שלי.

לעבודה!

כעקרון את העוגיות מומלץ להכין בבלנדר או בפוד פרוססור (כי צריך לטחון את השעועית למחית רכה וחלקה. יש סיכוי שאפשרי לעשות את זה גם במכתש ועלי, ללא מכשירי חשמל. קצת גושים פה ושם לא יהיו סוף העולם לדעתי), אבל כדי למקסם נגישות החלטתי לעשות ניסוי ולהכין עם בלנדר מוט. עבד פגז (תצטרכו לסלוח לי על הכיעור שלו, הוא קצת ישן ומצ'וקמק אבל אני אוהבת אותו כי הוא היה מתנה מסבתא!)

קודם כל, רשימת המרכיבים, רובם נגישים ופשוטים וניתנים לרכישה בכל סופר.
שימו לב שמדובר בשעועית לבנה ולא בשעועית ברוטב עגבניות. לאחרונה התחילו לצוץ גם פחיות חדשות של "יכין" של שעועית לבנה רגילה בלי רוטב עגבניות, גאד בלס דם. למרות שהמוח הרומני שלי זומם לנסות לשטוף את השעועית הנפוצה עם הרוטב עגבניות ולהשרות אותה בקצת מים עם לימון ולהכין כרגיל ולדווח לכם בהקדם אם היה לזה טעם של שעועית של פתיליות או לא. כי יש עכשיו חופש של שלושה ימים ויש לי זמן פנוי על הידיים. אפשר להשתמש כאן בשעועית לבנה קפואה, אם יש לכם. הפשירו במיקרוגל ומדדו כוס וחצי נטו לאחר סינון.

המתכון עושה שימוש בקמח שיבולת שועל, שטכנית אפשר להשיג בכל חנות טבע, אבל שרה התותחית פשוט מציעה להכין אותו לבד באמצעות הבלנדר (פשוט טוחנים שיבולת שועל רגילה ומכינים ממנה ככה קמח ביתי) ואז לא צריך לקנות שני מוצרים שונים. לא ניסיתי, אבל לדעתי המתכון יעבוד גם עם קמח רגיל במקום קמח שיבולת השועל, אבל אז העוגיות תצאנה פחות בריאות (אם אתם מנסים, דווחו בתגובות!)

שיבולת השועל עצמה היא שלמה, כלומר, לא אינסטנט (אינסטנט זה הסוג הגרוס דק שנראה כמו נסורת). ליתר בטחון ניסיתי את המתכון גם עם שיבולת אינסטנט והוא עובד, רק צריך להוסיף עוד 3-4 כפות מים לתערובת, אחרת היא יציקתית מידי.

רסק התפוחים כאן אינו ממותק, למרות שאם אתם מוצאים רק ממותק אז אין בעיה, פשוט העוגיות תצאנה יותר מתוקות (אפשר להפחית כף-שתיים מהסוכר אם רוצים). אני אוהבת לקנות את הסוג הקצת יקר יותר, שמגיע בקופסאות פלסטיק קטנות וארוזות בנפרד. ככה לא נתקעים עם פחית גדולה (למרות שזה ממש טעים עם כפית ועל כך תעיד ויקטוריה בקהם, ולא, אני לא אפסיק לחפש תירוצים לקשר לוידאו הזה)

אם אין, סביר מאוד להניח שאפשר להחליף את רסק התפוחים כאן בבננה בשלה מעוכה בנפח זהה (רבע כוס).

וכן, זו לא טעות, אתם רואים בתמונה את השטן הלבן: סוכר לבן נפוץ רגיל ועממי. מה מקומו כאן בעוגיות הבריאות האלה בכלל?? אז הגיע הזמן שכולנו נבין שסוכר זה סוכר זה סוכר. ולמרות שבמקור שרה הכינה אותן עם סירופ מייפל, שמכיל קצת יותר וויטמינים ודברים מזינים מסתם סוכר, בסופו של דבר רמות הסוכר שלכם בדם קופצות באותה מידה כמעט (אני לא אכנס לענייני אינדקס גליקמי כדי לא לאכול לכם את הראש מעבר למה שאתם רגילים, כי זה לא בלוג תזונה), אז למה לשלם פי 20 על המרכיב שמשיג את אותה המטרה? אבל אם במקרה יש לכם בבית, אפשר להחליף את רבע כוס הסוכר הזו (כמות שפויה למדי, שמתחלקת בין הרבה עוגיות) בכמות זהה של סירופ מייפל, דבש, סירופ אגבה, סילאן, או כל ממתיק אחר, נוזלי או יבש, שתרצו. בעיני סירופ מייפל ודבש יוצאים הכי טעימים, אבל הם יקרים, ולכן רציתי להראות שאפשר להשתמש גם בסוכר רגיל וזול בלי בעיה, וזה לא משפיע על הבריאות מי יודע מה, אלא רק טיפה על הטעם. אז כל אחד והשיקול שלו.

את זרעי הצ'יה, שהם גרגרים שחורים קטנים שסופחים מים כמו ספוג, אפשר להשיג בחנויות טבע. אני מערבבת אותם גם לתוך יוגורט הבוקר שלי ולועסת בהנאה. הם מוסיפים בוסט של בריאות (חלבון, אומגה 3, שומנים בריאים, וכו), בלי להשפיע יותר מידי על הטעם. אפשר גם להכין מהם מעין פודינג טעים על בסיס חלב רגיל או חלב קוקוס (חפשו בגוגל chia pudding ותמצאו אלפי ווריאציות).

אני השתמשתי בשמן חמניות אבל אפשר להשתמש בכל שמן צמחי שאתם מוצאים בסופר. שמן זית אני פחות ממליצה כי הטעם שלו מאוד דומיננטי. למרות שטכנית, הוא יעבוד כאן.

במקור שרה השתמשה בתערובת של משמשים מיובשים, צימוקים, וגרעיני חמניה. בשם הפשטות, החלפתי את הכל בכוס אחת של צימוקים או חמוציות, שאותם אפשר להחליף בכל תערובת של פירות יבשים אתם אוהבים, כל עוד הם קצוצים לפיסות קטנות (אם אתם מקפידים, אני ממליצה להשתמש בכאלה ללא תוספת סוכר): תמרים, משמשים, דובדבנים מיובשים, אננס, ג'ינג'ר, תות מיובש, אוכמניות, ואפילו אגוזים קצוצים או שקדים או פיסטוקים או גרעיני חמניה או דלעת. כל עוד הכמות הכללית היא כוס אחת.

קדימה, יוצאים לדרך!

מודדים כוס ורבע משיבולת השועל (שזה 125 גר') וטוחנים אותה עד שהיא הופכת לאבקה דקה, כמעט כמו קמח.

אפשר בבלנדר מוט ואפשר בבלנדר או בפוד פרוססור או במטחנת תבלינים אפילו. אם לא בא לכם על זה, קנו קמח שיבולת שועל מוכן בחנות הטבע.

עושים את זה לפני שמתחילים עם השאר כי אחר כך הבלנדר נרטב וזה לא יהיה חכם להיזכר לעשות את זה אז.

עכשיו עוברים לטפל בזרעי הצ'יה (הם קצת מסריחים וזה בסדר, ככה זה. אחר כך זה מתפוגג). מערבבים אותם בקערית קטנה עם 3 כפות מים מהברז ומניחים בצד לכמה דקות.

הגרגרים לאט לאט יספגו את המים והתערובת תהפוך למעין ג'לי מגעילולי וצמיגי, שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

בינתיים מסננים את השעועית ושוטפים היטב

(המים מלוחים בטירוף ויש להם לפעמים גם קצת טעם לוואי של הפחית).

שמים בקערה גדולה ומוסיפים את השמן

מחזיקים חזק וטוחנים את השעועית והשמן ביחד עד שהם הופכים למחית חלקה ונראים קצת כמו חומוס

ותכלס מדובר בחומוס.

אבל תשתדלו להדחיק את העובדה הזו בינתיים

עכשיו מוסיפים את הגוד סטאף

סוכר (אפשר כל ממתיק אחר, כאמור, אבל אני רציתי לשמור על זה כמה שיותר עמח'ה וזול), וניל.

עכשיו אפשר להוסיף את תערובת הצ'יה שהפכה בינתיים לג'לי סמיך, וגם את רסק התפוחים.

מערבבים טוב טוב עד שנוצרת בלילה אחידה ומאוד לא פוטוגנית

מוסיפים פנימה גם קינמון (לא חובה אם לא אוהבים. שרה במקור הוסיפה גם טיפונת גרידת תפוזים, שהיא נחמדה אבל בעיני לא קריטית כאן), אבקת אפייה ואבקת סודה לשתייה. וגם מלח. אל דאגה, זה לא יוצא מלוח.

מערבבים שוב עד שחלק

אל דאגה, זה יצא ממש ממש טעים בסוף.

עכשיו מוסיפים את אבקת שיבולת השועל שטחנתם (או קמח שיבולת שועל, אם קניתם)

ואת שיבולת השועל השלמה

ומערבבים

עד שנוצר בצק אחיד. בשלב זה מערבבים פנימה גם את הפירות היבשים (כאן בתמונה זה דובדבנים מיובשים).

זה אמנם נראה כאילו יש פה מעט סוכר, אגב, אבל הפירות היבשים בעצמם מוסיפים בדיוק את המתיקות החסרה. גם אם משתמשים בפירות יבשים ללא תוספת סוכר, התוצאה בעלת מתיקות עדינה ומוצלחת מאוד.

בשלב זה הבצק מוכן לאפייה. ככל שהוא ישב בטמפ' החדר יותר זמן הוא יותר יתמצק (הצ'יה ממשיכה לספוח נוזלים). אם הוא ישב קצת יותר מידי זמן (הוא יכול להחזיק במקרר יומיים ככה, אגב) והגיע למצב שהוא יציקתי מידי, בצורה בלתי נסבלת, אפשר לערבב פנימה כמה כפות מים עד שהוא חוזר לסורו

מניחים תלוליות גדושות בנפח של כף אחת על תבנית מצופה בנייר אפייה. אני אוהבת להשתמש בכף גלידה קפיצית. לרוב אני משתמשת בזאתי הקטנה שיש לי, של ליליפוטים, כדי לעשות עוגיות קטנות (בנפח כפית גדושה).

בניגוד לעוגיות מבוססות חמאה, אלה לא משתטחות באפייה וצריך לשטח אותן ידנית לפני שהן נכנסות לתנור.

בגלל שהבצק קצת דביק אני דוחפת את היד לשקית סנדוויץ' ומשטחת דרכה. יותר נוח. עוברים על כל העוגיות ומועכים אותן קלות לעובי של כ-1 ס"מ.

אופים את העוגיות כ-11 עד 14 דק' על 180 מעלות או עד שהן תפוחות ושחומות בשוליים (זה לעוגיות גדולות בנפח כף גדושה. עוגיות קטנות לוקחות 7 עד 9 דק' בערך).

מצננים וטורפים מיד, או מאכסנים בפריזר בשקית אטומה לנצח. כאן בתמונה מימין אתם רואים את ווריאציית השוקולד המעולה שעשיתי. פירוט מיד.

אני רק אניח פה את החישוב הקלורי שעשיתי לי במחשבון האינטרנטי הקבוע שלי, בהנחה שיוצאות 21 עוגיות מהכמות הזו (קחו בערבון מוגבל כי אני לא תזונאית. עדיין. מוהאהא), כל אחת מכילה: 20 גר' פחמימות, 4.5 גר' חלבון, 3.7 גר' שומן, ו-3.5 גר' סיבים. לא רע בכלל יחסית לחטיף!

טיפ!
אם אתם בשגרת אימונים ורוצים לשדרג את תכולת החלבון בחטיפים האלה, אתם יכולים להוסיף לבלילה סקופ או שניים של אבקת החלבון החביבה עליכם ולאפות כרגיל.

ללא-גלוטן
העוגיות האלה אינן מכילות קמח ותיאורטית יכולות להיות ללא גלוטן (כלומר, טובות לחולי צליאק), כל עוד תוודאו ששיבולת השועל שאתם משתמשים בה מגיעה בשקית אטומה הרמטית שכתוב עליה בפירוש שאינה מכילה גלוטן. אחרת יש חשש לכמות מזערית של גלוטן שעלולה מאוד להזיק לחולי צליאק. אם אתם סתם נמנעים מגלוטן כהעדפה, ואין צליאקים בסביבתכם, לא קריטי להקפיד על הקטע הזה, ואפשר לקנות שיבולת בתפזורת, שהיא משמעותית יותר זולה.

ווריאציית שוקולד (כי למה לא!)

מוסיפים לבלילה 2 כפות גדושות של אבקת קקאו, 2 כפות נוספות של סוכר [הקקאו קצת מר אז צריך לאזן אותו], ומחליפים את הפירות היבשים בכמות זהה של שוקולד צ'יפס. לי היו במקרה קצת פולי קקאו גרוסים (להשיג בחנויות טבע. כמו-כן זה סופר-פוד או משו, אז למה לא!) אז דחפתי קצת פנימה. אופים כרגיל. יוצא שוקולדי ויאמי!

חג שמח שיהיה לכם! (ותתכוננו כי יש פה אוברלוד של פוסטי חו"ל בדרך. וזה לגיטימי כי אתם כולכם בחו"ל עכשיו גם ככה)

פינת התכל'ס
טוחנים כוס ורבע שיבולת שועל (125 גר') שלמה לאבקה דקה בבלנדר. מניחים בצד. מערבבים כף זרעי צ'יה יחד עם 3 כפות מים ומניחים בצד. טוחנים פחית קטנה של שעועית לבנה (לא ברוטב עגבניות. 230 גר' לאחר סינון, בערך כוס וחצי) יחד עם רבע כוס שמן, עד שנוצרת מחית חלקה. מוסיפים רבע כוס סוכר (או מייפל / דבש / סילאן / וכו), רבע כוס רסק תפוחים (כ-100 גר'), ואת תערובת הצ'יה שהפכה לג'ל בינתיים. מערבבים היטב ומוסיפים 2 כפיות קינמון (לא חובה), חצי כפית מלח (כן!), וכפית אחת מכל אחת: אבקת אפייה וסודה לשתייה. מערבבים פנימה את אבקת שיבולת השועל שטחנו בהתחלה, ועוד 2 כוסות (200 גר') שיבולת שועל גסה, ו-1 כוס צימוקים או חמוציות או כל פרי יבש קצוץ דק. משטחים תלוליות בנפח כף גדושה בצורה מרווחת בתבנית גדולה עם נייר אפייה (התלוליות לא משתטחות באפייה אז חשוב למעוך אותן לפני-כן) ואופים על 180 מעלות כ-11 עד 14 דק' או עד שתפוח ושחום בשוליים.

קיצורים והנחות
אפשר לנסות להשתמש בקמח רגיל במקום לטחון אבקת שיבולת שועל. משתמשים ב-125 גר' קמח, ובשאר ה-200 גר' שיבולת (2 כוסות) כרגיל. אפשר להחליף את רסק התפוחים בבננה מעוכה בכמות זהה. סביר להניח שאפשר להחליף את תערובת הצ'יה והמים בביצה רגילה (המרקם יצא קצת שונה).

גלויה מצפון אירלנד 

נחשב אצלי: חו"ליום שלישי, 20 בספטמבר 2016

אחרי הפוגה ארוכה אני חייבת לכם כמה פוסטי חו"ל (פריז ויפן בתור התחלה), אבל החלטתי להתחיל דווקא מהסוף. את חודש אוגוסט השנה העברתי בפריז בלימוד צרפתית, וכשהוא נגמר עליתי על רכבת (כן, תאמינו או לא יש אשכרה רכבת שחוצה את הים בין צרפת לאנגליה, הזוי) ובסוף התהליך הגענו אני ודני לצפון אירלנד.

הא? מה איבדנו שם, תשאלו?

אז צ'מעו, התירוץ הרשמי היה ללכת לראות הופעה חיה של להקת רוק פסיכדלי מעולה בשם exmagician ששנינו התחלנו לחבב באובססיביות די קיצונית לאחרונה. זה התחיל מזה שאני שמעתי שיר שלהם בתכנית המעולה של ירדן אלבוחר ברדיו "הקצה" האינטרנטי (המומלץ בפני עצמו). בהתחלה חשבתי שזה בכלל משהו של הסטון רוזס, ואז שמעתי את האלבום כולו, התמכרתי, והדבקתי גם את דני.

איכשהו קרה שדיברנו איתם ישירות בצ'ט של פייסבוק, והם אמרו שהם מופיעים בפסטיבל Moira Calling ליד בלפסט ושנבוא ושיהיה סבבה. ואז תפרנו טיול של כמה ימים סביב זה, שלא היה קשה במיוחד, כי אירלנד. למרות שטכנית צפון אירלנד בכלל לא שייכת לאירלנד אלא לאנגליה והיו צרות שלמות סביב זה, כולל פיגועים ופיצוצים.

אני אתחיל בקריאה נואשת לציבור הבריטי לגבי היציר החלבי החייזרי הקרוי Clotted Cream (תדמיינו את נייג'לה אומרת את זה כדי לקבל מושג) שהוא מעין שמנת סופר שמנה וסופר סמיכה שהם מורחים על הסקונס שלהם בשעת התה. מה. לעזאזל. חשבתם. לעצמכם. חבר'ה. הדבר הזה ראוי להקרא חמאה, ולהמרח בשכבות דקות בהתאם. לא הבנתי את הקטע, בקיצור!

בלפסט, למרות היותה העיר הגדולה ביותר בצפון אירלנד, התגלתה כמשהו שיותר דומה לנס ציונה או משהו בסגנון. לוקח בערך 20 דקות ללכת את כל החלק המעניין שלה ברגל, ועם שירות השכרת האופניים היא בכלל כולה נמצאת בקצה אצבעותיכם. מצאנו סניף של סטייקיית Tony Roma's האמריקאית והתלהבנו כמו ילדות קטנות עם קוקיות (יש לנו קטע עם ריבס, עזבו, בואו לא נדבר על זה), ומצאנו כל מיני מסעדות ממש נחמדות.

וכשאני אומרת ממש נחמדות אני מתכוונת מסעדות שמעיזות לחרוג מהקלישאות הבריטיות הכבדות שמוצאים שם בכל מקום, כמו: פיש אנד צ'יפס, המבורגר, צלי בקר, עוף בקארי (כן, זו מנה בריטית לכל דבר והיא בכל מקום) ושאר דברים מטוגנים ו/או שוחים ברוטב חום שהם נחמדים בפני עצמם אבל אחרי ארוחה וחצי מהם מתחיל להמאס והבטן כבר צועקת הצילו.

ולכן אין לי המלצה סופר ספציפית שכרוכה באוכל אירי, כי בכל מקום שתנחתו תמצאו אותו במלוא הדרו, ולא חסרים מקומות שעושים אותו טוב (טוב נו, יש המלצה אחת, על השוק השבועי בבלפסט, והיא תגיע בסוף)

במסעדת Hollohans on the Barge נחתנו בשעת צהריים והגישו לנו מרק דלורית וערמונים, עם לחם סודה מדהים (שהם מכנים wheaten bread, ומכינים במסעדה עם גינס) וממרח חמאה חומה. שמעתם נכון. הם מקרמלים את החמאה האירית, הגם ככה מטריפה שלהם, עד שהיא שחומה ואגוזית, מצננים, פורסים לפרוסות, ואז נותנים לסועדים לחגוג עם זה. התעלפתי, בקיצור.

היה גם טוסט אבוקדו עם שרימפס, וסלט כרובית עם מלא דברים טובים, ועוד סלט ירקות שכל כך התגעגעתי אליהם בשלב זה שדי נמסתי.

חזרנו לשם שוב גם לארוחת יום ראשון שהייתה מהממת בפני עצמה.

פילה דג צרוב עם תירס טרי, בצלים ירוקים בגריל, ורוטב טרטר.

פנה קוטת שוקולד לבן עם ג'לי סמבוק (elderflower) פטל, ותפוח מקורמל.

איזור הקתדרלה בבלפסט ממש כיפי ומלא בפאבים מסורתיים (exmagician המליצו לנו ללכת ספציפית על Duke of York שהיה סופר מגניב ושמח בלילה). יש באיזור גם כמה בתי קפה נחמדים –

אחד מהם, Established Coffee היה טעים, כיפי ומואר, וכאילו הונדס כדי להצטלם טוב לאינסטוש.

היו לנו כמה ימים ספייר עד הפסטיבל כדי לחקור את האיזור, ולכן לקחנו אוטו ויצאנו צפונה לכיוון ה-Causeway.

הקוזווי הוא אתר תיירות מפורסם שיושב על פלח חוף יפהפה, ובו, מתישהו לפני אי אלו שנים, נשבר צוק סלע ויצר דוגמה מהפנטת גיאומטרית של שברי אבנים מסודרות.

כל רצועת החוף של צפון מזרח אירלנד היא בעצם מסלול נסיעה מסומן שסובב סביב כל מיני עתיקות ואטרקציות מקומיות.

חובבי משחקי הכס יתרגשו במיוחד לזהות אתרי צילום לסצינות מפתח רבות. שכמובן חלפו לנו מעל הראש כי לא ראינו עדיין (אנחנו לא רואים סדרות שעוד לא הסתיימו!). יש סיורים ייעודיים למעריצי הסדרה שעולים ויורדים על אוטובוסים ומתזזים כל היום בין כל מיני נקודות מפורסמות מהסדרה.

מסלול הנסיעה עובר בין אי אלו טירות עתיקות, חלקן מעניינות יותר, חלקן פחות. ה-Torr Head היא אחת מנקודות התצפית היותר יפות.

מקדש Mussenden היה אפילו עוד יותר יפה. כמעט לא אמיתי אפילו. וההליכה ההזויה אליו, דרך משטח עצום ואינסופי של דשא רך ומתנפנף שבסוף נשפך לצוק תלול היישר אל תוך הים, נותנת הרגשה כאילו אתם באיזו סצינה מסרט של טרסם סינג.

הדרך שמחברת בין כל האתרים היפים האלה מגניבה וירקרקה בפני עצמה, וכל הכבשים והפרות ששרועות בכל מקום יארחו לכם חברה באדישות חמודה למדי.

ireland29.jpg (509×619)

ובכל עיירה קטנה אפשר לעצור במסעדה הרנדומלית היחידה שפתוחה ולזלול הרבה אוכל

העיקריות די סטנדרטיות, כאמור. אבל קשה לפספס עם התוספות המסורתיות: הפירה המקומי, המכונה CHAMP, שמתוחזק בשמנת ובצל ירוק, או שבבי בצל מטוגן טעים המכונים Tabacco Onions.

או מרק קרם דגים (Clam Chowder) שבניגוד למקבילו הצפון-מזרח-ארה"בי, לרוב לא מכיל צדפות בכלל אלא המון דגים מקומיים, בדגש על סלמון. בן הלוויה התקני הוא כאמור ה-Wheaten Bread הממכר.

גשר החבלים המפורסם היה חביב, אך עמוס לעייפה בתיירים סינים. שביל ההליכה שהוביל אליו היה מרשים בהרבה

וגם הקוזווי עצמו דווקא בלט בשביל ההליכה העליון לשם (שזו דרך חלופית שכרוכה בקצת טיפוס. אפשר להגיע לאתר עצמו גם בשביל התחתון מבלי לטפס, אבל הנוף משמעותית פחות יפה)

ה-Dark Hedges יושבים על כביש קטן שמכוסה בעצים עבים ומאוד מאוד יפים

בבושמילס עצרנו במבשלת הוויסקי המפורסמת לסיור אולטרה-זריז (40 דק' על השעון כולל הטעימות בבר!), בו הצילום אסור :(
המדריכה הסבירה שפס הייצור שלהם כ"כ יעיל, שבחלק מהזמן הפנוי שלו הם מבקבקים גם את הוויסקי הנחות של ג'יימסון ("שהם בכלל לא משתמשים בלתת אמיתית אלא בגרגרי שעורה רגילים, כדי לחסוך כסף, וזה יוצא פשוט מגעיל!" היא פירטה)

את הנסיעה סיימנו בעיר Londonderry, בה דני עשה סיור הליכה מעניין שעבר בין כל מיני תחנות גרפיטי בעיר, וקיבל הסבר מפורט על כל תולדות הצרות (והפיגועים!) שעברו על העיר בתקופת המחלוקת. בזמן שדני עשה את הסיור הזה, אני כמו רומניה טובה עשיתי לי סיור בסופר הכי גדול בעיר

חזרנו לבלפסט בדיוק כדי להספיק לעשות סיבוב בשוק St. George's שפתוח כל סופ"ש ויש בו דוכנים של כל מיני אמנים / בשלנים / מפעלי אוכל מקומיים, ומוסיקה חיה ואפילו כמה דוכני פשפשים נחמדים ביותר.

ועכשיו סוף סוף הגיעה הסיבה שלשמה התכנסנו, הפסטיבל!! עלינו על רכבת לכיוון העיירה Moira, כ-20 דק' דרום מערבה מבלפסט. אני מניחה שלא אגזים אם אעריך שאנחנו היינו בין היחידים מבין 150-200 באי הפסטיבל שהגיעו מחוץ לצפון אירלנד.

כשדיברנו עם הנהלת הפסטיבל מראש לגבי רכישת הכרטיסים, אי אפשר שלא היה לשמוע נימה קלה של שעשוע למראה שני הישראלים המצחיקוליים האלה שאשכרה רוצים לקנות כרטיס מראש מחו"ל. אולי המקבילה של זה היא ששני פנסיונרים חביבים מתימן יגיעו לפסטיבל בומבמלה ויהיו לחוצים על לברר מראש איפה "מסתדרים".

למעשה, נראה שההגדרה שלנו של פסטיבל מוסיקה (במיוחד אחרי NOS ALIVE בליסבון) וההגדרה של המקומיים הן לא בדיוק אותו דבר. כשהגענו מה שראינו היה יותר דומה לState Fair באיזו מדינה ישנונית בדרום ארה"ב, כולל קוביות קש כספסלים, קוסמים ופינות יצירה, ומליון ילדים שרצים הלוך ושוב. האווירה השכונתית דווקא הייתה שינוי מרענן, והיה הרבה מקום לעמוד ולראות את כל ההופעות בנחת.

הלהקה עלתה להופיע מול, בלי הגזמה, 25 איש. אנחנו היינו היחידים שהכירו את כל השירים ואשכרה נהנו, ולכן הם זיהו אותנו מהבמה (בתור שני המטורללים שהגיעו במיוחד מישראל וחפרו להם בפייסבוק) והקדישו לנו שיר!!

עוד שתי הופעות מצויינות מהפסטיבל היו של PORTS ושל מייקל מורמיצ'ה, שעלה עם שני נגנים עטויי כיסוי ראש, והרביץ בשואו כסאחיסטי משובח

חלק מהיתרונות של פסטיבל מוסיקה שכונתי שכזה הוא שכל האמנים, לא משנה כמה מפורסמים הם, יורדים אחרי ההופעה ומסתובבים בין הדוכני אוכל. אז כך יצא, שפשוט ניגשנו ל-exmagician, הלוא הם דני וג'יימס, ופשוט קשקשנו איתם על בירה והם היו סופר קול! מיותר לציין שהיו מאוד מאוד סקרנים לדעת איך לעזאזל שמענו עליהם.

היה שוס!

כמה קטנות על לונדון

הספקנו להיות שם יומיים וחצי לפני המעבר לאירלנד אז הנה שתי המלצות בקטנה:

התעלפתי מחנות הטבע planet organic (יש שלושה סניפים בלונדון, אני הייתי ברח' טורינגטון). החנות הזו היא סיבה בפני עצמה לגור בלונדון. איזה אריזות. איזה מבחר. איזה כיף!!! יש אפילו מיץ ירוק. לא שזה מצרך נדיר בלונדון (בפריז, דווקא כן)

זללנו ארוחה הודית מרהיבה במסעדת dishoom (תודה לשי מקובר על ההמלצה), וקצת לפניה הסתובבנו בשכונת שורדיצ' הכה-מגניבה

במצעד הסופרמרקטים השווים (שהם לא חנויות טבע) זכתה Waitrose. מקום שני אחריה מרקס אנד ספנסר. באופן כללי הסופרים בלונדון מרהיבים למדי!!

בשבוע הבא הבלוג חוזר למתכונת רגילה (יחסית) עם מתכון חדש: חטיפי אנרגיה ביתיים מהממים. הפוסטים על יפן ופריז יגיעו בהמשך.

קציצות טופו ברוטב חמוץ מתוק 

נחשב אצלי: ארוחה זריזהיום ראשון, 19 ביוני 2016

אם תהיתם פעם מה עושים עם הטופו הזה שמבצבץ במדפי המקררים בסופר, אז הנה משהו מוי טעים להכין איתו, בלי טעם של עונש בכלל!! (זה לא כולל את הכרובית והטופו ברוטב תפוזים שלי, אחת המנות הכי המושלמות אוור) היתרון של הקציצות האלה על קציצות מבשר/עוף: הן זולות יותר, לא צריך לעמוד בתור לקצב בשבילן, ולא צריך לחטא ידיים וחצי מטבח אחרי שלשים את התערובת. הרוטב ההיסטרי הופך אותן לחגיגה של ממש (ולא, אל תחשבו אפילו על לטעום אותן בלי רוטב), ובאופן כללי יהיה לכם קשה לא לעמוד ולזלול את כולן אחת אחת ישירות מהסיר. המתכון, שפורסם השבוע במדור שלי בזמנים מודרניים, הוא עיבוד רופף למרשם שמצאתי בפורום בישול טבעוני בפייסבוק והוא במקור נכתב על ידי יעל מנור, שהיא השפית/בעלים של מסעדת יולי'ס לאנצ' בוקס בחיפה (עוד לא ביקרתי, אבל נראה שווה ממש). אה ואם אתם תוהים לכם, אז לא, לא הפכתי לטבעונית פתאום. אבל בהחלט נהנית להשתעשע במתכונים מהתחום!!1 הכמות: 20 קציצות, או 3-4 מנות.

  • לקציצות:
  • 300 גר' טופו (חב' אחת)
  • 1 גזר ענק
  • חצי כוס קמח עדשים אדומות (להשיג בחנויות טבע)
  • חצי כוס פירורי לחם
  • 1 כף אבקת שמרי בירה (לא חובה)
  • לרוטב:
  • 3 כפות ריבה (מומלץ משמש)
  • 1 כף חומץ
  • 3 שיני שום
  • 3 ס"מ שורש ג'ינג'ר
  • 1 כוס מים

עלות משוערת:

21 שקלים

עבודה נטו:

18 דקות

ההכנה

למה עיבוד רופף? כי ראיתי מתכון לקציצות עם טופו, קמח שיבולת שועל, בצל, ושאר ירקות, ופשוט הכנתי אותו עם מה שהיה לי במקרר או במקפיא באותו הרגע. במקום הרטבים שהציעה יעל במקור, אילתרתי רוטב חמוץ מתוק שמזכיר קצת גרסאות אמריקאיות לעוף סיני חמוץ מתוק, על בסיס ריבה (כן!!! זה יוצא מדהים), שבצירוף קצת שום, ג'ינג'ר, מלח וחומץ, מניבה רוטב סמיך, מתובל, וממכר ברמות בינלאומיות.

בקציצות עצמן יש ארבעה מרכיבים בלבד (הידד! למרות שיש עוד מרכיב אופציונלי), ובגרסה שהתפרסמה בכתבה התבססתי על תיבוליות ביתיות גם בקציצות וגם ברוטב (מכירים את התיבוליות של "דורות"? אז כאלה, רק זולות! סקרנים? אתם יכולים לקרוא את הכתבה המקורית כאן בגרסת האונליין שעלתה בידיעות אמריקה. דפדפו עם החיצים לעמ' 28. זה הזמן להזכיר שכמעט כל שבוע עולות הכתבות שלי מ"זמנים מודרניים" לידיעות אמריקה ("חוף מערבי") של אותו השבוע ונמצאות באותו טווח עמודים).

כדי לחסוך פצ'קריי השארתי רק שום וג'ינג'ר קצוץ ברוטב. הקציצות הרבה יותר פשוטות להכנה ככה, והרוטב נותן מספיק טעם לפיצוי.
אני כן רוצה להזהיר אתכם שלא לצפות ליותר מידי אם אתם מעיזים לטעום את הקציצות לבד. זה לא מומלץ. הן טעימות מאוד בתוך הרוטב. לבדן, ככה בלי כלום, הן קצת נחנחיות. ראו הוזהרתם (הגרסה מהכתבה, לעומת זאת, שכרוכה ביותר עבודה, עומדת בזכות עצמה גם בלי רוטב).

טופו אפשר להשיג היום בכל סופר או מכולת. אני ממליצה מאוד להשתמש בטופו תוך יום-יומיים מתאריך רכישתו, כי הוא מהר מאוד מקבל ריחות לא נעימים. קצת כמו בשר! הכוונה הכאן היא כמובן לטופו רגיל, ולא לטופו "משי" מהסוג הרך שנמכר בקרטונית (ולאחרונה קצת קשה למצוא גם), אלא לטופו הדחוס המאט שקצת דומה במרקם שלו לגבינת פטה ובמראה שלו ליציקת גבס.

קמח עדשים אדומות אפשר להשיג בחנויות טבע (ניצת הדובדבן, עדן טבע מרקט, וכו'). הוא עשוי, למעשה, מעדשים אדומות שנטחנו דק דק עד שהפכו לקמח (וזה אומר שאם יש לכם מטחנת תבלינים או בלנדר מסוג ויטמיקס, אתם יכולים לטחון עדשים אדומות ולהכין קמח ביתי לבד! זה חומר גלם מעולה. שימו לב, בלנדר רגיל לא עובד כאן כי הוא סתם יגרוס את העדשים גס ולא יתקבל קמח דק כדרוש). סביר להניח שגם קמח חומוס יעבוד במקומו, או אפילו קמח שיבולת שועל, כמו במתכון המקורי.

בתפקיד הריבה השתמשתי בסוג האהוב עלי – סאן דאלפור, שהוא לכאורה בלי סוכר (שזה די בולשיט, כי רכז פרי הוא די שם מכובס לסוכר טהור, אבל זה טעיםםםםםם!). אפשר בהחלט להשתמש בריבה מהזן הפשוט והזול ביותר, ללא חשש. הריבה היא על תקן הסוכר בתוך החמוץ מתוק כאן. היא פשוט נותנת טעם יותר מורכב ומעניין מסתם סוכר (אני יודעת מה אתם הולכים לשאול – כן, אפשר להשתמש בסוכר במקום, או אפילו בדבש, אבל חצי כמות – כלומר כף וחצי).

אני לא מחבבת פירורי לחם דקים מהזן הנסורתי, למרות שטכנית הם יעבדו כאן. אני מעדיפה להשתמש בפירורי לחם עבים מסוג "פאנקו", שיש להם מרקם יותר טוב, וזה לרוב מה שיש לי בבית.

חומץ תמצאו בסופר באיזור של השמנים, בבקבוקים דמויי מיץפטל (הממממממממממ!! הנה רעיון! אולי סירופ מיצפטל במקום ריבה, הא?? טוב אולי הגזמתי). החומץ נשמר לנצח במזווה ומעולה לשלל שימושים, במיוחד במתכונים אסיתיים. אפשר להחליף אותו בכמות זהה של מיץ לימון, אם רוצים.

שנתחיל? יעללה
מתחילים עם הקציצות

לוקחים פומפיה, מניחים אותה מעל קערה, ומגררים את הטופו גס פנימה.
זה הזמן לזעקה גדולה בשם כל צרכני הטופו – למה, בשם האלוהים, עושים את האריזה שלו כל כך קשה לקילוף??
אז בקיצור, אחרי שקילפתם את הפלסטיק המעצבן וגיררתם את הטופו גס

את כל השאריות שלא גוררו עד הסוף פשוט מועכים או מפוררים פנימה

באותה הפומפיה מגררים את הגזרים.

אני לא טורחת לקלף.

הקליפה זה סיבים! לא מרגישים אותה.

מודדים חצי כוס קמח עדשים אדומות

זורקים פנימה

מודדים פירורי לחם

זורקים פנימה

מתבלים בנדיבות במלח ופלפל. ועכשיו, אם אתם מטיבי לכת, אתם יכולים להוסיף פנימה כף אחת של שמרי בירה

הכצעקתה?
אוקי, אז מדובר במעין אבקה פודרתית צהבהבה עם טעם שמזכיר קצת פרינגלז בטעם שמנת בצל, וריח שעדיף שלא תריחו. היא עולה כ-25 ש"ח בחנויות הטבע (שגם ככה אתם צריכים לבקר בשביל קמח העדשים, לא?) ומחזיקה לנצח במזווה. והיא מהווה תחליף לא רע לפרמזן מגוררת בהקשרים הנכונים. אה, והבונוס, היא לא תופסת מקום במקרר ולא צריך לגרר אותה. אה ויש עוד בונוס – היא בריאה ועשירה בחלבון!

היא מוסיפה המון טעם לקציצות, אבל היא ממש לא חובה.

מערבבים את הכל עד שהתערובת אחידה,

ואז עוברים ללוש בידיים. זה בלתי נמנע. התערובת מעט לחה, אך לא מאוד דביקה, ואחרי כמה לישות תהפוך להיות גושית ויציבה מספיק ליצירת קציצות.

אפשר בהחלט ליצור קציצות בשתי ידיים או בכף גלידה קפיצית, אבל אני מצאתי ששימוש בכף רגילה כעזר ליצירת הקציצות מאוד מקצר את התהליך. קצת כמו שמכינים פלאפל.

מועכים כמה תערובת שנכנסת על כף אחת עם היד, מקווצ'צ'ים עם כף היד ואז מחליקים את הקציצה שנוצרה מהכף לתבנית מצופה בנייר אפייה, ששימנתם בנדיבות.

חוזרים על התהליך עם שאר התערובת וכמה קציצות שתצליחו לדחוף על התבנית.

אבל קחו בחשבון שככל שתצופפו אותה יותר, ככה הקציצות פחות ישחימו. מניסיון, אין מקום לכולן על תבנית אחת וצריך 2 תבניות כדי לאפות את הכל. שארית הבלילה של הקציצות נשמרת במקרר כמה ימים, אם אתם רוצים לאפות חלק במועד מאוחר יותר.

אופים את הקציצות על 180 מעלות כ-15 עד 20 דקות, או עד שהן שחומות מאוד בשוליים.

בינתיים עוברים להכנת הרוטב.

הרוטב הזה יעבוד גם עם אחד מהשניים (כלומר רק שום או רק ג'ינג'ר) אבל הרבה יותר טעים עם שניהם.
לפעמים כשאני מרגישה עצלנית (זה קורה יותר ויותר לאחרונה. זה החום אשם, אני אומרת!) אני משתמשת ב…. (רחמנא ניצלן) קוביות שום וג'ינג'ר קפואות מוכנות קנויות! אללי!

כף גדושה של שום קפוא (קונים בצנצנות פלסטיק במקפיאי הסופר וזה מחזיק לנצח. הטעם קצת יותר חלש אז צריך יותר כמות משום טרי), וכמה קוביות של "תיבוליות" גינג'ר קפואות, וסגרתי את הבסטה. בלי קיצוציאדה.

אם יש לי קצת מרץ, אני מגררת במיקרופליין א לה נייג'לה.

במקרים אלה אין צורך לקלף את הג'ינג'ר. הקליפה שלו דקה מאוד ולא מורגשת כאן.

רוצים טיפים על איך לקצוץ ג'ינג'ר דק דק? גללו קצת למטה בפוסט הזה

ברגע שהסתדרתם על שום וג'ינג'ר קצוצים דק, מכל מקור מפוקפק באשר הוא, מחממים את המחבת הכי רחבה וכבדה שיש לכם עם קצת שמן על אש נמוכה

מוסיפים את השום והג'ינג'ר הקצוצים ומטגנים על להבה נמוכה למשך כחצי דקה-דקה או עד שניחוחם עולה לאוויר.
שימו לב, הם לא אמורים להשחים או לתפוס צבע, סתם שהצ'קרות שלהם תיפתחנה.

ברגע שזה קורה, מחזיקים חזק ומוסיפים פנימה את הריבה. מערבבים טוב טוב.

ברגע שהריבה קצת נמסה ומבעבעת בטירוף, אפשר להוסיף את המים

(בזהירות, זה יעלה המון אדים רותחים ואולי קצת ישפריץ) ואת החומץ (או מיץ הלימון)

עוברים לאש גבוהה ומגרדים טוב טוב את תחתית המחבת עם כף העץ, כדי לשחרר את כל השום והג'ינג'ר שאולי נדבקו קצת לתחתית

מביאים את העסק לרתיחה. ומתבלים במלח ופלפל.

ברגע שהוא רותח, מתחילים להוסיף את הקציצות האפויות פנימה אחת אחת.

אם במקרה הקציצות עדיין לא מוכנות מכבים את האש ומביאים לרתיחה שוב כשהן מוכנות להכנס לרוטב.

ברגע שהקציצות ברוטב מרתיחים שוב והופכים את הקציצות כדי שיצופו מכל הצדדים.

מבשלים עוד 30 שניות

או עד שהרוטב מסמיך קצת וטיפונת נספג בקציצות.

מסירים מהאש ומגישים מיד. אפשר לסחוט טיפה לימון מלמעלה.

גורפים על הקציצות את כל גושי השום-ג'ינג'ר שהצטברו במחבת, שם נמצא כל הטעם!

זה גם נותן לכל העסק קצת מראה של נאגטס עוף מטוגנים כאלה…

פינת התכלס
מגררים 300 גר' טופו בפומפיה גסה לתוך קערה גדולה. מגררים פנימה באותה פומפיה גם גזר ענק (או שניים בינוניים). מוסיפים חצי כוס קמח עדשים אדומות (להשיג בחנויות טבע) וחצי כוס פירורי לחם, או קמח שיבולת שועל (בונוס למטיבי לכת: מוסיפים כף אחת של שמרי בירה). מתבלים במלח ופלפל ולשים היטב עד שנוצר גוש יציקתי ואחיד. יוצרים קציצות בנפח כף, מסדרים על תבנית עם נייר אפייה, משומנת בנדיבות, ואופים על 180 מעלות כ-15 עד 20 דק', או עד שמשחים.

במחבת רחבה, מטגנים 3 שיני שום קצוצות דק יחד עם 3 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ דק (אפשר להחליף את שניהם בגרסאות הקפואות המוכנות לשימוש: כף שום מגורר קפוא, ו-3 תיבוליות ג'ינג'ר) במעט שמן על אש נמוכה. מוסיפים 3 כפות ריבה מכל סוג (משמש או אפרסק מומלצים במיוחד), ובוחשים עד שנמס ומבעבע. מוסיפים כוס מים וכף חומץ (או מיץ לימון) ומביאים לרתיחה. מוסיפים את הקציצות לרוטב הרותח והופכים. מבשלים עד שהרוטב מסמיך וטיפה נספג והקציצות מזוגגות מכל הצדדים.

אוף טופיק 1
ערן שוורצברד הוא אחד הקונדיטורים הכי מוכשרים בארץ, והיה לי העונג לעבוד איתו על שתי כתבות למדור שלי בעיתון. סתם להמחשה, הנה התמונות, כדי שתבינו עד כמה הבנאדם הזה יצירתי וסופר-גרפי בהגשה שלו:

כתבת סוכריות קנדי קראש (נובמבר 2013) – לחצו כאן לקריאת הכתבה אונליין (דפדפו עם החיצים לעמ' 24)

כתבת מוס השוקולד המושלם (פברואר 2015) – לחצו כאן לקריאת הכתבה אונליין (דפדפו עם החיצים לעמ' 28)

בקיצור! השבוע נודע לי שערן עובד על ספר חדש, שנתמך במקביל בפרוייקט גיוס המונים. רוצו לראות את הסרטון המהמם, ולתמוך! אני די בטוחה שזה הולך להיות ספר מדהים.

אוף טופיק 2
בצק אלים מתרחב! אני מחפשת לשכור חלל עבודה/סטודיו לעבוד ולבשל ולצלם בו פול טיים, בתל אביב, עם עדיפות חזקה לצפון תל אביב. אם אתם מכירים סטודיו כזה, או נניח, חלל גדול שכבר עובדים בו מעצבים או אנשי קריאייטיב ויש בו מטבח גדול ומואר (מואר זה אומר מוצף באור טבעי מחלונות גדולים!), אשמח לשמוע ממכם.