החום הקיצי הוא האויב המושבע של כל בצק פריך. ולכן, כאילו לא היו לנו מספיק סיבות לשנוא את הקיץ, לנסות להתעסק עם חמאה קרה בלי שהיא תימס לכם בין האצבעות, זה אחד העיסוקים הפחות מרנינים שתוכלו לעסוק בהם (ובחורף? יש קרמבו, תפוזים, וחמין. בקיץ אין. מש"ל. רסט מיי קייס). המתכון הזה שם סוף לכל ההתעסקויות המרגיזות הללו.

רשימת המצרכים פשוטה למדי:

עונת הדובדבנים אוטוטו נגמרת. זה אומר שבסופרים קשה להשיג אותם, אבל לרוב אצל הירקנים ובשוק עדיין יש, ודי בזול. אז אם אתם לא משיגים, השתמשו בפרוסות של אפרסקים / נקטרינות / שזיפים. כולם יעבדו כאן נהדר.

אם אין לכם גבינת שמנת, או אם יקר לכם, אפשר להחליף בכמות זהה של שמנת חמוצה (בערך 2/3 מיכל). אפשר גם להחליף בגבינת שמנת דלת שומן (כמו סימפוניה), אבל לא מומלץ להחליף בגבינה לבנה.

החומץ הבלסמי הוא אופציונלי לגמרי. לדעתי הוא שידוך מושלם לדובדבנים, וצריך רק ממש טיפה ממנו כדי להוסיף סוג של "וואו" חמקמק כזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זה מפתיע כמה הוא הולך טוב בדברים מתוקים לפעמים. אל תפחדו ממנו.

גם תמצית השקדים אופציונלית לגמרי – שקדים ודובדבנים זה שילוב קלאסי. כמו שאתם רואים, אני לא מתייפיפת ולא משתמשת בתמצית שקדים מאיכות טובה, אלא זאת שעולה שני גרוש בסופר. בעוגות ובבצקים אפויים ממש לא צריך תמצית איכותית. וכל מי שאומר לכם אחרת או משקר, או סתם פלצן.

לפני שבכלל מכינים את המתכון שימו את החמאה בפריזר. מההה?! כן. אני אסביר אח"כ. בשביל להכין את המתכון החמאה צריכה להיות קפואה וקשה לגמרי. זה לוקח בערך שעתיים של זמן בפריזר, אז תכננו מראש. לי יש תמיד חבילה או שתיים של חמאה בפריזר לעת צרה, כי היא מחזיקה שם המון זמן וככה אני אף פעם לא נתקעת בלי.

ההתעסקות היחידה שיש כאן (תמיד יש איזה CATCH במה שאני אומרת, הא?) היא גלעון הדובדבנים. אבל קחו בחשבון שזה שווה את העבודה, כי טעמם משובח פי כמה מונים מהדובדבנים המשומרים מהצנצנת. לשם המטלה הצטיידתי במגלען האהוב עלי – אותו קניתי בגראז' סייל בסן פרנסיסקו ב-50 סנט.

למי שאין מגלען דובדבנים בבית, אני לא ממליצה לקנות, כי צ'ופסטיקס עושים את העבודה לא פחות טוב. פשוט מחזיקים דובדבן עם האגודל והאצבע, ומשפדים אותו במרכזו עם צ'ופסטיק אחד. הוא אמור לדחוף את הגלעין ישר החוצה. בשניים שלושה הראשונים זה ייראה לכם קשה, אבל אחרי שתתרגלו לעבוד איתו תהפכו למהירים וזריזים.

אפשר בכיף לגלען חצי קילו דובדבנים ברבע שעה של עבודה. לא ביג דיל. גם פית זילוף צרה עובדת לא רע בתור מגלען מאולתר. לא מתחשק לכם? קנו דובדבנים משומרים (חמוצים בבקשה… המתוקים יותר מידי מתוקים).

אבל לפני שממשיכים עם הדובדבנים, קודם כל מכינים את הבצק.

מערבבים בקערה את הקמח יחד עם הסוכר והמלח (כן! יש פה מלח! הוא מאזן את המתיקות ואל תעיזו לוותר עליו. גם את, אמא).

ועכשיו השוס. במקום להכין בצק פריך בדרך הקונבנציונלית (על ידי פירוק החמאה לגושים קטנים בתוך הקמח בידיים, או בפוד פרוססור), אנחנו ניצור פיסות קטנטנות של חמאה בדרך ערמומית אחרת. פשוט נגרר אותה לתוך הקמח! בגלל שהחמאה קפואה היא ממש קשה, ואפשר לגרר אותה ממש כמו גבינה צהובה. או גזר. או וואטאבר. בגלל זה הקפאנו את החמאה. שגעון!

קחו בחשבון שהכי נוח לגרר 100 גרם כשעובדים עם חבילה של 200, כי זה משאיר לכם מקום לאצבעות כשאתם מגיעים לסוף. לוקחים את החמאה הקפואה, מסדרים את העטיפה כך שתכסה היטב את החצי העליון (כדי שלא תצטרכו לגעת עם הידיים החמות שלכם בחמאה ישירות), ומסמנים עם סכין פס בדיוק על האמצע (ככה תדעו עד איפה לגרר כדי שיצא בדיוק 100 גר').

ואז, כל מה שנותר לעשות, זה פשוט לגרר את החמאה, שתיפול בתלתלים קטנטנים ומושלמים הישר לתוך הקמח.
אם חם בחוץ ממש, מומלץ להקפיא ליתר בטחון גם את הקערה עם כל מה שבתוכה, יחד עם המגררת והחמאה. אם הכל קר, הסבירות שילך חלק גבוהה יותר.

גם אם הידיים שלכם מחממות את החמאה בזמן הגירור, זה מחמם רק את ה-100 גרם ספייר ולא את החלק שאתם מגררים.

כל עוד החמאה קרה קרה, היא תישאר בתלתלים ולא תימס או תתרכך.

מיד כשמסיימים לגרר מערבבים טוב טוב עם מזלג ומפרידים בין תלתלי החמאה המגוררים. זה אמור ללכת חלק, כאמור, אם עובדים מהר. אם החמאה התרככה לכם ולא מתערבבת טוב עם הקמח, פשוט תקעו את הקערה כולה בפריזר לרבע שעה לפחות, ונסו שוב.

אל תנסו להמשיך עם הבצק אם החמאה רכה, כי כל האפקט שיצרנו עם הגירור ילך לאיבוד, הבצק יצא קוואטצ' אחד גדול, ולכם תהיה בעסה אחת גדולה.

כשתלתלי החמאה פרודים אחד מהשני ומצופים כולם בקמח לגמרי, מוסיפים את השלב הבא:

את גבינת השמנת, או את השמנת החמוצה (מה שבחרתם. שניהם מביאים לתוצאות מעולות). חשוב מאוד שהיא תהיה קרה מהמקרר.

מערבבים עם שני מזלגות את פירורי הקמח והחמאה יחד עם גבינת השמנת, ומועכים אותם אחד לתוך השני. משתמשים בדפנות הקערה בשביל קונטרה. מערבבים שוב כדי לפזר באחידות את פירורי הקמח היבשים שעדיין מתחבאים בתחתית. מועכים ומערבבים ככה בערך דקה או שתיים, רק עד שנוצרים גושים גסים של בצק. בשום פנים ואופן לא ממשיכים עד ליצירת גוש אחיד, הבצק אמור להיות גס, ועדיין אמורים להשאר פירורים יבשים של קמח פה ושם. היזהרו מעיבוד יתר, שיגרום לבצק לצאת קשה כמו אבן, ולא פריך ונמס בפה.

פורשים שקית נקייה של סופר על השיש, משטחים אותה, והופכים עליה את הקערה עם גושי הבצק. כן כן, אפשר להשתמש בניילון נצמד או בנייר אפייה במקום, אבל בעיני שקית הכי טובה כי א. היא לא נדבקת לבצק ב. היא חינמית. ג. היא מספקת תירוץ מצויין להיאנח בגאווה תוך מעבר על אוסף השקיות המפואר שלי שלא היה מבייש שום סבתא פולנייה ממוצעת.

מקפלים את שולי השקית מעל גושי הבצק ומועכים עם כף היד עד שנוצרת "פיתה" אחידה של בצק, בלי פירורי קמח יבשים.

בשלב זה אתם יכולים לזרוק את הבצק, כמו שהוא, למקרר (עד יומיים), או לפריזר (עד חודשיים) ולשכוח ממנו עד שתרצו לסיים את הטארט. או שאתם יכולים להמשיך הלאה עם המתכון
אתם צריכים גם להחליט אם אתם רוצים טארט אחד גדול, או כמה טארטים קטנים.
קחו בחשבון שטארט גדול נוטה לצאת קצת סמרטוטי ורך במרכז, לא משנה כמה אופים אותו. ולכן אני ממליצה לאפות מיני טארטים קטנים אישיים, מה שפותר את בעיית ה-SOGGYיות.

להכנת טארטים קטנים אישיים – מחלקים את פיתת הבצק ל-8 חלקים שווים ומפנים אותם מהשקית (נניח לתבנית עם נייר אפייה בצד).

שמים כל חלק, בתורו, על השקית ומפדרים בבערך כפית קמח. מגלגים את הגוש קלות בין הידיים עד שהוא הופך לכדור אחיד.

מקפלים מעליו חלק מהשקית ומועכים אותו לעיגול שטוח בעובי כחצי ס"מ, או טיפה פחות. אפשר למעוך עם היד (הכי קל, אבל יוצא פחות אסתטי ועגול), ואפשר למעוך עם משהו שטוח אחר – כמו ספר או תחתית של מחבת קטנה (או התחתית השטוחה של הקערה, במקרה שלי), ואז יוצא עגול, אחיד ויפה. הנה ככה:

מסירים את השוליים מעל עיגול הבצק הקטן שנוצר, ומטלטלים את שולי השקית כדי להעיף עליו את שאריות הקמח מהצדדים, מרימים אותו יחד עם השקית והופכים אל תבנית עם נייר אפייה.

חוזרים על התהליך עם שאר חתיכות הבצק. בכל שלב, אם הבצק רך או דביק מידי, וקימוח לא עוזר, פשוט דוחפים את הכל לפריזר ל-10 דקות וכל הבעיות ייפתרו. אפילו אם סיימתם לגלגל את כל חתיכות הבצק ולא נדבק לכם, מומלץ לדחוף את כולן לפריזר לפני האפייה, בזמן שאתם מכינים את הטופינג. הבצק הזה, בדומה לבצק פריך, אוהב להכנס לתנור כשהוא קר קר. הוא פשוט יוצא יותר טוב ככה.

אם רוצים טארט אחד גדול מניחים את פיתת הבצק על נייר אפייה ומפזרים מעליה כף או שתיים של קמח. שמים את אותה שקית הסופר מעל הבצק ומשתמשים בה כחוצץ שישמור על הידיים שלכם נקיות וימנע מהבצק להידבק אליהן. מועכים עם כפות הידיים את הבצק דרך השקית לעיגול אחד גדול בעובי כחצי ס"מ. טופחים על העיגול בחוזקה ומשתמשים בתנועות "מריחה" כדי לשטח היטב וכמה שיותר באחידות. העיגול לא צריך להיות מושלם (מול האורחים קוראים לזה "כפרי"), אבל חשוב שהעובי שלו יהיה יחסית אחיד כדי שהוא ייאפה באחידות. גם את עיגול הבצק מעבירים לפריזר בזמן שמכינים את הטופינג.

בזמן שהבצק המשוטח מתפנן לו בפריזר, אתם מכינים את הטופינג, ובינתיים גם מדליקים את התנור כדי שיתחמם לו ל-180 מעלות. לוקחים את הדובדבנים המגולענים שלכם, קוצצים אותם גס (או סתם חוצים אותם במרכזם) ואז מערבבים אותם בקערה עם הקורנפלור, הסוכר, ומיץ הלימון.

כמות הסוכר תלויה בכם ובדובדבנים שלכם. אם מדובר בדובדבנים טריים, הם מאוד מתוקים טבעית ולרוב צריכים כמות מינימלית ביותר של סוכר (אם בכלל). אם הם מגיעים מצנצנת, הם צריכים קצת יותר. בכל אופן לא לשכוח שהבצק מתוק בעצמו, ואתם לא רוצים להעיב על הטעם של הפרי עם מתיקות יתר. תמיד תוכלו לפדר אבקת סוכר בסוף אם יחסר לכם. מוסיפים גם טיפונת תמצית שקדים, אם יש (לא חובה, אבל מוסיף!).

כשהתנור חם ומזומן, הטופינג מוכן, ותחתיות הבצק קרות וקשות למגע, אפשר להמשיך הלאה.

שמים במרכז כל מיני-טארט כף אחת של דובדבנים מבריקים ונוטפי עסיס. לא צריך לסנן יותר מידי את הדובדבנים מהנוזל שהפרישו, אבל גם לא להגזים איתו, כי מהנוזל שנשאר בתחתית הקערה אנחנו נכין רוטב מטריף לזיגוג הטארטים.

מסדרים את הדובדבנים כך שישבו בשכבה אחידה ומשאירים ס"מ אחד בשולי הטארט שיהיה נקי. כמו פיצה. על השוליים האלה מפזרים סוכר, כי בזמן האפייה הם הופכים פריכים ומטריפים והסוכר מוסיף קראנצ' נהדר.

לי יש סוכר גבישי של מאגניבים – הוא בא בגבישים גדולים שלא נמסים באפייה. אפשר להשיג בחנויות למוצרי אפייה וזה מחזיק לנצח. אם אין לכם, שימו סוכר רגיל. תקבלו את אותו אפקט, רק עם פחות דרמה. אין כמויות מדוייקות, פשוט פזרו על השוליים כמה שתופס.

ולטאצ' הסופי, מפזרים מלמעלה קצת שקדים פרוסים. זה כמובן לא חובה, זה פשוט מוסיף עוד קראנצ', ונראה מהמם. אפשר גם סתם שקדים קצוצים דק, אם אין. אפשר אפילו פיסטוקים קצוצים במקום.

את החיבור של הדובדבנים לבצק חייבים לעשות ברגע האחרון לפני האפייה, אחרת הדובדבנים הופכים את הבצק לסמרטוטי. אבל קחו בחשבון שאפשר להכין את הבצק מראש ולשמור במקרר או במקפיא, וגם המלית נשמרת היטב במקרר לשבוע, כל עוד היא מכוסה טוב.

אם לא משתמשים בדובדבנים אין צורך לערבב את הפרי בקערה. פשוט פורסים את הפרי (כאמור: אפרסק / נקטרינה / שזיף / תפוח ירוק) לפרוסות דקות, מסדרים במניפה יפה על הבצק (גם כאן משאירים שוליים כמו בפיצה), וזורים מלמעלה את הסוכר והלימון, ישירות על הטארט, לפני האפייה. שימו סוכר לפי הכמויות שציינתי – וקחו בחשבון שככל שהפרי חמוץ יותר (כמו שזיף או תפוח ירוק), צריך יותר סוכר. קחו גם בחשבון ששזיפים מגירים ה-מ-ו-ן מיץ באפייה ואותם כן צריך לערבב בקערה עם קורנפלור, אחרת כל התבנית תתמלא לכם במרק שזיפים והבצק לא יצא פריך. אפרסקים / נקטרינות / תפוחים לא צריכים קורנפלור. על תפוחים אתם יכולים להוסיף גם קינמון אם בא לכם.

אופים את הטארטים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-20 דק עד 30 דק', או עד שהטארטים שחומים מאוד בשוליים.

ההשחמה חשובה מאוד כדי שהתחתית לא תצא רכה, אלא תהיה קריספית כמו שצריך. אם אופים טארט גדול (כ-30 עד 35 דקות), מומלץ לאפות אותו על השלב הכי נמוך של התנור, כדי לתת לתחתית צ'אנס להיאפות היטב. קחו בחשבון שהמרכז של הטארט יצא קצת פחות קריספי.

בזמן שהטארטים בתנור, לוקחים את המיץ שנותר בקערה של הדובדבנים, מוסיפים לו כפית אחת של חומץ בלסמי וכפית אחת של סוכר (אם לא נשאר הרבה מיץ, תשלימו עם מים עד שיש לכם 4 כפות לפחות), ומרתיחים בסיר קטן על אש גבוהה ל10-15 שניות בלבד, עד שמסמיך.

אם סמיך מידי, מוסיפים טיפונת מים. אם השתמשתם בדובדבנים מקופסה, אתם יכולים להוסיף קצת סירופ מהצנצנת – הוא טעים.

מזרזפים את הסירופ המטריף על הטארטים אחרי שהצטננו. מגישים אותם ככה כמו שהם, או עם גלידה או עם שמנת חמוצה.

ככה נראה הטארט בגרסה הגדולה:

ככה נראה הטארט עם תפוחים במקום דובדבנים (מוברש במעט סירופ סוכר – מים וסוכר לבן בכמות שווה מורתחים לכמה דקות בסיר קטן):

פינת התכל'ס

מקפיאים 100 גר' חמאה עד שהיא מתאבנת לגמרי (מומלץ להקפיא חבילה של 200 גר' – יותר נוח לעבודה, ומומלץ להקפיא גם את הקערה ואת המגררת). מערבבים בקערה 1 כוס קמח יחד עם 3 כפות סוכר וחצי כפית מלח. מגררים את החמאה הקפואה לתוך הקמח במגררת גסה, ממש כמו גבינה צהובה. מערבבים עם מזלג עד שתלתלי החמאה מצופים בקמח. מוסיפים חצי חבילת גבינת שמנת או 2/3 גביע שמנת חמוצה (קר מהמקרר!) ומערבבים עם שני מזלגות עד שנוצרים גושי בצק גסים. בכל שלב אם הבצק רך או דביק מידי – דוחפים לפריזר לרבע שעה. הופכים את גושי הבצק על שקית ניילון ומועכים לפיתת בצק אחידה. מחלקים ל-8, מגלגלים לכדורים ומועכים לעיגולים שטוחים. שמים בפריזר בזמן שמערבבים 2.5 כוסות דובדבנים מגולענים וחצויים (או פירות פרוסים דק: 2 נקטרינות/אפרסקים/תפוחים או 3-4 שזיפים) עם 1 כפית עד 2 כפות סוכר (תלוי במתיקות הפרי), מיץ מחצי לימון, וכפית גדושה (לא מידי) של קורנפלור. מניחים כף של מלית על כל טארט ומשאירים שוליים כמו פיצה. מפזרים על השוליים סוכר, ואופים על 180 מעלות ל-20-30 דק' (30-35 דק לטארט גדול) עד שהשוליים שחומים מאוד.

הצעת כמויות סוכר: תפוח ירוק – 2 כפות סוכר. שזיף – 2 כפות סוכר + כפית גדושה קורנפלור. נקטרינה – 1 כף סוכר. דובדבנים מצנצנת – 1 כף סוכר. דובדבנים טריים – 1 כפית סוכר.

אוף טופיק – על הליבוביציאדה והדברים הקטנים שמסביב
למי שעדיין לא שמע, לפני שבועיים ביקרה פה משלחת בלוגרים די מכובדת, שבראשה דיוויד ליבוביץ בכבודו ובעצמו. הבלוגרים בילו כאן 5 ימים עמוסים מלאים באוכל טעים מפה ועד הודעה חדשה. זכיתי לפגוש אותם בארוחת הערב הראשונה שלהם בארץ, במסעדת "ארקדיה" היוקרתית הירושלמית. אפילו הספקתי להכין תשורות לאורחים הפורחים – קופסה ובה 5 צנצנות: זעתר, סומק, בהרט, רכז רימונים, ותמצית מי זהר.

את כולם קניתי טרי טרי בשוק לוינסקי (אצל "חבשוש"), ועיצבתי גם דף הסבר נלווה, עם קישור למפת ההמלצות של תל אביב שהכנתי להם.

הארוחה הייתה אמורה להתחיל ב-20:00 ובדיוק באותו היום, למי שזוכר, החליט לו יער ירושלמי לעלות באש ולחסום את כביש 1. מרוב לחץ ועצבים עליתי על אוטובוס שעתיים לפני הזמן, ובסופו של דבר הכביש הספיק להתפנות לגמרי והגעתי למסעדה שעה לפני הזמן. כשפתחו לי את השער לחצר של ארקדיה, שעמוסה בעצים ושיחי תבלין ריחניים, קלטתי פתאום את השף עזרא קדם, בכבודו ובעצמו, יושב מתחת לעץ עם סיגריות וקפה. התיישבתי לידו והצגתי את עצמי. הבטן קרקרה (כל מה שאכלתי באותו היום היה פסק זמן שקניתי מהמכונה בתחנה), והמוח טחן – כי קלטתי כמה טמבלית אני שמרוב התכוננויות, תכנונים ולחץ, לא חשבתי לרגע לגגל ולקרוא קצת על המקום והבנאדם שהולך לארח אותנו הערב. אז אני קלולס לגמרי, ועזרא מסתכל עלי במבט נוקב, מעשן ושותה לו. שתיקה מביכה. וזה שנינו לבד בגינה, ויש עוד שעה עד לארוחה. המוח מתחיל שוב לקדוח – "וואו, הוא בטח חושב שאני כזו noob, צעירונת שלא מבינה מחייה, לא בילתה שנייה מהחיים שלה במטבח מקצועי". ואז, בניסיון נואש לסמול טוק, שאלתי אותו מאיפה מגיעה ההשראה שלו בבישול. "איזו מין שאלה זו? מה זאת אומרת?" ענה. -"אתה יודע, אנשים מקבלים רעיונות והשראה לבישול בכל מיני מקומות – אנשים אחרים, ספרי בישול, אינטרנט…". -"אינטרנט?!" הוא הפטיר. "כל האינטרנט הזה… תרבות אינסטנט. אנשים צריכים לחזור למקורות שלהם! אני לא מתקרב למחשב בכלל!". טוב, לפחות התחילה שיחה! אז עניתי לו, והוא ענה בחזרה. השיחה התעוררה ופתאום היה לעזרא המון מה להגיד, והמון מה לענות לי לכל דבר. אבל אז נכנסתי למוד של מ'כפת-לי-לא-צריכה-להוכיח-את-עצמי, ולאט לאט הוא הבין שהוא לא מדבר עם טומטומית מוחלטת, ושאני דווקא מבינה דבר או שניים בנושא או שניים. אז המשכנו לקשקש ולדבר על אוכל, על הבישול של סבתא שלו, על איפה יש עגבניות ואיפה אין עגבניות טובות באיטליה, ותוך כדי שנשנשתי פוקצ'ה מטריפה ומרק יוגורט מעולה, גם נרגעתי קצת מכל הלחץ שעלה לי לראש. בסוף יצאנו סחבקים. כדי להבין קצת את הלך הרוח של עזרא – צפו בוידאו של הביקור של יותם אוטולנגי אצלו:

ובאיחור אופנתי של חצי שעה, הגיעו גם הבלוגרים יחד עם צוות ערוץ 2 שליווה אותם לצורך כתבה ב"אולפן שישי" , והתחילה הארוחה (את הכתבה אפשר לראות כאן, אני אפילו מופיעה שם בשמלה ורודה ברקע לכמה שניות). האוכל היה מעולה, וגם החברה (במיוחד בהתחשב בזה שרובם היו אחרי יום שלם של התרוצצויות וטיסה ארוכה בלי רגע של מנוחה).

את ליבוביץ אירחתי במטבח שלי בבית יומיים לאחר מכן. את המבט שלי בתמונה המשותפת שלנו אפשר להגדיר כך: ^_^

בסופו של דבר המפגש התאחר, וגם הקדימו להם את ארוחת הצהריים שהייתה ביפו אח"כ, כך שלא היה לנו זמן לא להכין מלבי ולא את הכנאפה שתכננתי וקניתי גג'יליון בג'יליון סוגים של גבינות לכבודה. אבל כן קצצתי לו סלט טעים שטעמתי בבית קפה קטן בשוק מחנה יהודה (שנקרא "5 במאי" – חפשו אותו – אוכל מעולה, והעובדים נחמדים לאללה). המון המון ירקות טריים, וכמה אגוזים וגרעינים קלויים.

את המתכון לסלט תוכלו לקרוא בפוסט האורח שכתבתי בבלוג של דיוויד. אגב, לכל מי ששאל או התבלבל, אני כתבתי את הפוסט. דיוויד כתב את ההקדמה. אחרי הסלט עשיתי לו סיור מודרך במזווה שלי (למי שלא מכיר, יש לי מדף עצום במטבח עם טונות של צנצנות ודברים טעימים), נתתי לו לטעום כל מיני מטעמים שהיו לי מוכנים במקרר. פיטפטנו, צחקנו, דיברנו על וורדפרס, על טוקבקיסטים, על ספרי בישול שאנחנו אוהבים, על יח"צנים, ועוד. הוא חמוד לאללה, וממש נהניתי לארח אותו. דיוויד, אם אתה קורא את זה – אתה שולט לגמרי. ואני סולחת לך על זה ששפכת טונות של מלח לתוך הסלט היפהפה שלי. אגב, גם עוגיונט לקחה את ליבוביץ לסיבוב בעיר! קראו את הדיווח שלה כאן.

מחפשים את פינת התכל'ס? הנה כאן.

• פורסם ביום שישי, 20 ביולי 2012
• » רסס תגובות
• » הוספת טראקבק