ברוכים הבאים לפרק ב' בהרפתקאות מאיה בטאיוואן. את פרק א' ניתן לקרוא כאן, אם לא הספקתם.

אז נמשיך מאיפה שהפסקנו?

דין טאי פונג (Din Tai Fung – 鼎泰豐) הפופולרית היא אחת ממסעדות הדים סם הכי מפורסמות בעולם, ונפתחו לה סניפים גם במקומות אחרים באסיה ואפילו בניו יורק.

כשהובילו את קבוצת העיתונאים שלנו לשולחן (בסניף שבתחתית מגדל ה-101 המפורסם, גם בו ביקרנו), אי אפשר היה לפספס את המטבח השקוף והמצוחצח דרך קיר הזכוכית, ובו עשרות עובדים עטויים בכיסוי פנים, מגלגלים במהירות שיא ויעילות רובוטית כמות אסטרונומית של כיסונים בשלל מילויים.

עוד משהו שקשה היה לפספס – הוא קיר ההפרדה של המטבח –

שפוצץ בתמונות של הסלבריטי (!) טום קרוז (!!) שהגיע לשיעור הכנת דים סאם כמה חודשים לפני כן. מרשים.

המנה הכי מפורסמת, שאו לונג באו (Xiao Long Bao) היא כיסון ממולא בחזיר ומרק חם, ומזהים אותו לפי הכפלים הנוזליים שנקווים בתחתית כל כיסון.

גם טכניקת האכילה קצת שונה כאן, אחרת עם הביס הראשון תקבלו שפריץ של נוזל רותח בפה וזה לא כל כך נעים. החוכמה היא לנקב עם הצ'ופסטיק את הבאו בתוך הכף הרחבה כך שחלק מהמרק יצא וקצת יתקרר לכמה שניות, ואז לדחוף את הכל לפה ולהנות מסימפוניית הטעמים הבלתי נשכחת.

עוד מנות מוצלחות: שומאי עם שרימפס וחזיר, ודאמפלינגס מטריפים שמגיעים מחוברים בשורה על עלה פריך ומתפצפץ של בצק.

עוד המלצות לדין טאי פונג אצל גל

עוד מקום נהדר ששלח אותי גל אליו הוא רחוב דיהואה (Dihua – 迪化街 – מפה. בסטריט וייו: משמאל קניון הבדים ומימין אוכלים צהריים) שהוא כמו השוק לוינסקי של הטייואנים.

מיד כשהגעתי ישבתי באחד מדוכני האוכל שבכיכר הגדולה וזללתי שרימפס פריך מטוגן ברוטב טעים עם הר של ג'ינג'ר טרי מגורר מעליו (4 שקלים).

ממש מול הכיכר היה מבנה גדול עם שלט ניאון בולט והסקרנות הרגה אותי. כשהתגנבתי פנימה יחד עם כל הסינים במדרגות העולות (וכמובן שהייתי המערבית היחידה שם, מה שגרר לא מעט מבטים סקרניים), גיליתי שוק ענק של בדים לפי מטר בשלל סוגים ובזיל הזול. מושלם למפיות בד ולשמלות, למי שבעניין. כל האיזור הזה מלא בחנויות בד וחנויות יצירה, אבל הקניון הזה הוא ממש גן עדן, ומומלץ מאוד למי שמחפש כאלה דברים.

רח' דיהואה מלא בפינות חמד קטנות.

כל האיזור שמסביב לרחוב, כולל הרחוב עצמו, מפוצץ בחנויות תבלינים וחומרי גלם –

שם המקום להצטייד באבקת תה ירוק (מאצ'ה), בפטריות מיובשות מעשרות סוגים, בשלל חטיפים מתועשים וטעימים, אגוזים, פירות מיובשים, נודלס, והמון הפתעות אחרות.

שימנדינג, שכונת המדרחובים המוטרפת בה לנתי בהמשך הטיול שלי, דורשת הרבה יותר חרישה רגלית ממה שהיה לי סבלנות לעשות. כשהשמש שוקעת האיזור מתעורר לחיים והרחובות מתמלאים צעירים טייפאים עם תסרוקות ותלבושות הזויות, שמקרקרים סביב חנויות הפיצ'פקעס ודוכני האוכל העמוסים. גל שלח אותי לשם עם נ"צים מדויקים. הראשון הוא נודליית איי צ'ונג (Ay Chung – 阿宗麵線 – מפה).

מנה גדולה או קטנה. זו הבחירה היחידה שיש בתפריט. מרק אטריות אורז סמיך על בסיס חזיר, שאמא שלי הייתה חוטפת חררה מלראות איך הם מוזגים אותו לצלחות הירוקות בשלוכיות מלכלכת שלא הייתה מביישת את התכנית של צחי בוקששתר.

ניגוב מהיר והקערות נמסרות בזריזות וביעילות לסועדים הרעבים שבולעים את התבשיל מהר מהר, בעמידה או בישיבה על שרפרפי פלסטיק, עם חריף או רוטב שום שמוסיפים בצד. אפס יומרנות ואפס פוזה. נגעתם – נסעתם. טעים!!!

אם אתם בשימנדינג אל תפספסו את הסניף הנוסף של "בלו סטאר פרייד צ'יקן" שם תאכלו את השניצל הכי מטריף שטעמתם אי פעם, שכבר הרעפתי בשבחו בפוסט הקודם.

בשעות הלילה המאוחרות יותר, כשכל החנויות כבר סגורות, מגיעים לרחוב בהמוניהם רוכלים עם דוכני אוכל רנדומליים וזולים להחריד.

יש איזו גיברת אחת עם שקיות של פירות טרופיים קלופים, קצוצים, ומוכנים לאכילה. לידה יש איזה דוד שמכין רולים של פילה לבן שעוטף חופן שמנמן של פיסות בצל ירוק, קולה את השיפוד על גחלים רוחשות ומפדר מלמעלה גשם של תבלין חריף (אפשר גם בלי). המחיר – שקל לשיפוד.

אחת המנות הכי מפתיעות שנתקלתי בהן בדוכני הרחוב הוא "סלט מספריים":

כל סועד בוחר שלושה-ארבעה מרכיבים (פיסות עוף מבושל, מלפפון ים, בשר לבן, שעועית ירוקה, מלפפון, ברוקולי חלוט, גזר, וכד'), שנגזרים במהירות, כל אחד בתורו, לתוך קערה ענקית במספריים!

אחרי שהבחוריקו גוזר את כל המרכיבים שלכם במספריים לפיסות קטנות בגודל ביס, הוא לוקח בקבוק שפריצר ומרסס את הכל ברוטב על בסיס ציר עוף, מזליף כמה טיפות של שמן שומשום וחומץ, ומפדר בנדיבות בפלפל השחור המיוחד שלהם (שלא דומה בכלל לפלפל השחור הים תיכוני שאנחנו מכירים).

הסלט מקבל ערבוב מהיר ונמזג לשקית ניילון קטנה שמצויידת בכמה שיפודים – וארוחת הלילה שלכם מוכנה לאכילה. טעים, ממכר, ואפילו די בריא!

במרחק 10 דקות הליכה מהמלון שלי בשימנדינג (נחמד וזול, rainbow hotel), המליצו לי בקבלה על שוק אוכל בצהריים שהתברר כשיחוק אמיתי!

השוק הוא על סמטה קטנה שיוצאת צפונה מהרחוב השני צפונה ל-Emei (לא הצלחתי למצוא את השם שלו באנגלית) ויש בו מאות דוכני אוכל קטנים, זולים, וטעימים.

אם תעזו ותתגנבו לסמטאות העוד יותר קטנות שיוצאות מהשוק, שם יש גם מסעדות יותר רציניות עם שולחנות לקבוצות גדולות. התגנבתי לאחת כזו. לא ראיתי פה אף לא זוג אחד של עיניים מערביות ברדיוס של 500 מטר. כיף!

באחת הסמטאות נקלעתי לקצבייה גדולה ועמוסה, ושם שאלתי בגמגום את הביג צ'יף איפה קונים סכין יפה ומכובדת כזו כמו שלו.

אז הוא שלח אותי לרחוב קטן שנמצא קצת דרומה משימנדינג, מאחורי קניון הred theatre, שם מצאתי חנות שלמה של סכיני שף, ועוד חנות ענקית של חמש קומות לכלי מטבח.
חנות כלי מטבח וציוד למסעדות בת חמש קומות, קרובה לשימנדינג (מטריות נייר לקוקטייל? דגלוני עוגה של כל מדינה ביקום? משטחי אידוי מבמבוק? סירות במבוק מהודרות להגשת מתאבנים? מכונה להכנת קרח מגולח? וכל כלי מטבח, אסייתי או מערבי, שתעלו על דעתכם). החנות נמצאת ברח' Nèijiāng מס' 18 (מפה)

חנות שמתמחה בסכיני שף. לא לוותר על פלדת אל חלד. המנהל הוא הנינג'ה הזקן מקיל ביל (רח' Nèijiāng מס' 52. אפשר לראות אותה בגוגל סטריט וויו, שלט ירוק כהה)

אחד הדברים הכיפים בטייפה, מעבר למקומיים הנחמדים והמסבירי פנים, הוא העובדה שאפשר להסתובב בכיף עם מצלמה ולצלם את כל מה שמתחשק ומי שמתחשק, ולאף אחד לא אכפת. בניגוד לצרפת או במקסיקו, שם צריך לבקש רשות בנימוס ולרוב לקבל "לא" כתשובה. כל מי שצילמתי חייך בשמחה והמשיך בענייניו. תענוג!

עוד רחוב מומלץ הוא רח' יונג קאנג (永康街 – מפה), מעין מדרחוב צפוף שעמוס בחנויות עיצוב, בגדים, מתי קפה, ומאפיות. בצד הצפוני שלו שצמוד למטרו Dongmen (דרכו הכי נוח להגיע) יש אפילו סניף של דין טאי פונג!

מהרחוב יוצאות המון סמטאות קטנות שברובן מתחבאות חנויות עיצוב מהממות וזולות (אחת מהן נקראת X, ויש בה שתי קומות עם המון פיצ'פקעס מגניבים למטבח ולבית). וכמובן, סורפרייז סורפרייז, נפלתי אפילו על פטיסרי מגניב בשם Morita Bakery (מפה)

נשנשתי סקונס טעימים בטעם תה ירוק (המכונה מאצ'ה – טעם ששולט ביד רמה ברוב הקינוחים האסייתים שיצא לי לטעום, ואפילו מכינים ממנו קפוצ'ינו ירקרק וטעים בסטארבקס המקומי)

מקרון קרמל מלוח מפתיע באיכותו

ומעין פרעצל מתקתק ולימוני עם מרקם נגיס וממכר. במאפייה אפשר לטעום המון ממיני המאפה שמוצעים למכירה, ולקבל גם כוסית קטנה של חליטות תה מעניינות על חשבון הבית. מומלץ וטעים! עוד פטיסרי סמוכה ששמעתי עליה המון דברים טובים אך לא יצא לי להתקל: La Douceur.

עוד פטיסרי נהדר שגיליתי באחד הרחובות הראשיים הוא Le Bouquet (ששוכן בתוך מלון embassador – מפה)

שם, בנוסף לקינוחים בויטרינה אכלתי גם קרואסון פריך ומתפצפץ, ומצאתי גם בגאטים ומאפי שמרים מרהיבים.

קשה לבחור משהו אחד כשנכנסים לגן עדן שכזה, אז הסתפקתי בשלושה בלבד (!):

עוגת גבינה נהדרת עם קרם וניל וקרמל מלוח

טארט קרם שקדים עם מוס מנגו (שדווקא היה מתוק מידי ולא היה מבריק בעיני)

ומוס פירות יער על ביסקוויט אגוזי לוז פריך

מומלץ וטעים – אך יקר יחסית לטייפה, אז קחו בחשבון.

אגב! גיליתי זאת בדיעבד, אבל יש פה איפשהו גם סניף של אאוקי סהדורו, הקונדיטור היפני המהולל מפריז (לא ניסיתי, ותיזהרו, זה יקר כמו בפריז)
ועוד אגב, לא קשור כל כך, אבל הבלוג בו מצאתי את ההמלצה שייך לבחורה טאיוואנית-קנדית אחת, והיא מספרת בו על הרפתקאותיה בסטאז' שעשתה בקונדיטוריה בפושון, אחרי שסיימה את לימודי הקונדיטוריה שלה בלנטורה (שגם הם מקבלים פירוט מצולם ומעלף) – בית ספר קולינרי יוקרתי ביותר. יש לה גם כמה פוסטים על טייפה! חבל שהפסיקה לעדכן…

המאפיות בטייפה הן עולם במלואו.

כבר בארץ, כשנפגשתי לארוחת ערב עם השגריר הטאיווני, הוא הכין אותי מראש שהמאפיות בטייפה פי אלף יותר שוות מהמאפיות בארץ. והאמת, יש משהו בדבריו. קודם כל, המבחר המטריף שיש בכל המאפיות האלה מספיק כדי לגרום סחרחורת. ואני לא מדברת על מבחר כמו שיש בויטרינת הקינוחים של פייר הרמה. מדובר בחיה אחרת לגמרי = דמיינו שני מעברי סופרמרקטים שכל המדפים שלהם מפוצצים בעשרות (אם לא מאות) זנים של לחמניות ומאפי שמרים למיניהם.קודם כל, יש איזה משהו בבצק השמרים שלהם שמניב מרקם הרבה יותר ספוגי ואוורירי ועוד לא הצלחתי לפצח אותו.

כשנוגסים בלחמניות שלהם זה כמו לנגוס בענן, והכל נמס בפה.

שנית, עולם הטעמים פה שונה מאשר במערב – פה זה לגיטימי למלא בצק עלים בשעועית אדומה מסוכרת. וזה לגיטימי גם לתקוע אותה על פנה קוטה!

זהו הממצא המעניין ביותר שהוצאתי ממוזיאון הארמון הלאומי של טאיוואן. יותר נכון, הממצא המעניין שהוצאתי מהקפיטריה שם. פנה קוטה שומשום שחור עם שעועית אדומה מסוכרת. והטעם? בלעכס. טוב ששאלתם.

עוד משהו שעפים עליו באופן כללי כאן בטאיוואן זה אבקת בוטנים (דוחפים אותה לכל דבר. ובצדק) – וגם על המאפים היא כיכבה:

אל תופתעו מהניסוחים שתיתקלו בהם כאן במאפיות.

קרום אננס? יס פליז!

בצל ירוק? גבינה צהובה? עוף? בשר לבן? בקר ברוטב חמוץ מתוק? הכל לגיטימי.

עוד זן ספציפי של מאפיות הן אלה שמוכרות את עוגות האננס המפורסמות. מעין גרסה אסייתית לערגליות, שהמלית שלהן מבוססת על ריבת אננס ביתית. האיכות משתנה בין מקום למקום (זו שקיבלנו לקינוח בדין טאי פונג הייתה מצויינת!), אבל דבר אחד אני יודעת להגיד – המון אנשים קונים את העוגות האלה כמזכרת, ואני לא כל כך ממליצה על זה. הן טובות רק כשהן ממש טריות. מספיק שהן יהיו זרוקות שבוע בארון והן תאבדנה את כל החן שלהם.

המלצה שלי היא בכל פעם שרואים מאפייה, לרוץ פנימה, לקחת מגש ומלקחיים (שירות עצמי, חבר'ה!), ולהעמיס 3-4 מאפים לפחות (שקל-שניים ליחידה), לקחת ביס או שניים מכל אחד, ואז לדחוף לתיק ולשכוח מהם לשאר היום. וזה טיפ של גל, אז תקשיבו לו טוב.

עוד מנה שאני ממליצה לנסות בכל מקום שרואים אותה היא אורז עם תבשיל חזיר מטוגן (Braised Pork Rice – 滷肉飯). זו פחות או יותר מנת הדגל של טייפה (אם שמים את הפורק באן ואת מרק הביף נודלס בצד) והיא פשוט מטריפה. מה שכן, הרמה שלה מאוד השתנתה ממקום למקום. בחלק מהמקומות תבשיל הבשר שהוגש מעל האורז היה תוקפני ומונוסודיומי מאוד בטעמו, כמעט כאילו פשוט שפכו בקבוק רוטב הויסין על קצת בשר מטוגן וזהו (טעמתי מנה רעה כזו בשוק הצהריים שליד שימנדינג).

אבל במקום הכי טעים שאכלתי את זה בו (עליו קראתי המלצה ספציפית – ושמו ג'ין פן לו רואו פאן – 金峰滷肉飯 – מפה) – הוא היה עשיר בטעמים כמעט כאילו התבשל לו ל-10 שעות עם עשרות תבלינים עלומי שם

ביצה חומה סינית, מבושלת בתבלינים, השלימה את הארוחה. בשולחנות הנמוכים מצטופפים עשרות אנשי עסקים וסתם אנשים ממהרים לשאוב ארוחה מהירה, זולה וטעימה תוך דקות ספורות. כמו בחומוס טעמי בירושלים. לבלוע, לא ללעוס! רק חסר רס"ר שיעבור בין השולחנות ויתזז. 5 שקלים, הבטן מלאה, וקדימה לדרך.

שתי תופעות מעניינות ששמתי לב אליהן:

הסדר המופתי בסאבווי לא היה מבייש דיקטטורה בולשביקית משנות החמישים. גם בשעות העומס וגם מחוצה להן, אף אחד לא יידחף כדי לעלות על קרון הרכבת התחתית, אלא ייעמד בתור מסודר לפי הסימון על הרצפה ויחכה בסבלנות עד שכל הנוסעים יוצאים, לפני שיתחילו לעלות פנימה, אחד אחד, לאט ובשקט.

גם במדרגות העולות, כמו באנגליה, מי שממהר הולך מצד שמאל, ומי שלא, ייצמד לימין כדי לעשות מקום לכל הממהרים. אולי נתחיל קטע כזה בישראל?!? אתם איתי?

התופעה השנייה – מסיכות מנתחים. על כולם. בכל מקום. נאף סייד.

עוד המלצות בקצרה:
חנות שלמה של שתי קומות של מוצרי wilton לקישוט עוגות. גן עדן לחובבי קונדיטוריה (נקראת Bake it Yourself – מפה)

רחוב צ'אנגאן (Cháng'ān West Rd) במקטע שבין צ'ונגקינג לזונגשאן ממש מגניב ומעניין ומלא חנויות נחמדות לכלי בית ומזללות טעימות. מומלץ להליכה רגלית! המקטע מסומן עי הקו כאן

כריסטינה מזילו, ידידתי הרומנייה מהמשלחת, פירטה על המון מקומות שאכלנו בהם עם המשלחת בבלוג שלה (השתמשו בגוגל טרנסלייט אם אתם לא רומנים אסליים, יס?)

סינית שימושית בסיסית (טוב שהייתי בסין חודשיים בטיול אחרי צבא)
ני האו = שלום
שה שה = תודה
האו = טוב / כן
בו האו = לא טוב
האו צ'ה = אוכל טעים!
דאן ביי = לחיים!
לה = חריף. (יענו "בו לה" זה "לא חריף")
דג'י יה = רחוב. נשמע כמו dji ye, אבל הסוף של ה-יה ממש מודגש גרונית כך שכמעט אומרים יעעעע.
צאי נה לי = "איפה זה?". בדרך כלל אומרים את שם המקום קודם, ואז שואלים איפה הוא. לדוגמה רחוב יונג קאנג: יונג קאנג דג'י יה, צאי נה לי?
מינג? שי קוואי = צ'ופסטיקס חד פעמיים, שפי אלף יותר נוחים לאכילה מצ'ופסטיקס מפלסטיק שנותנים בכל מקום. הסימן שאלה שם בגלל שההגייה של מינג נשמעת כאילו שואלים אותה.

קחו בחשבון שרוב הסיכויים שלא יבינו למה אתם מתכוונים גם אם אמרתם בול את מה שכתבתי. בסינית יש להם ארבעה טונים שונים בהם אפשר להגיד כל מילה, ולכל אחד יכולה להיות משמעות אחרת לגמרי.

עוד מידע שימושי
לטייואן מגיעים לרוב דרך טיסה קצרה מהונג קונג, שאליה מגיעים מכל שד"ת בינלאומי. הטיסות הן תכופות וזולות.
המטבע הוא דולר טייואני (TWD), ואחד ממנו שווה כ-12 ש"ח. אני הסתפקתי בלחלק את הכל ב-10 וזה היה מספיק קרוב. ארוחת צהריים בדוכן רחוב ממוצע תעלה בערך שישה שקלים, כוס ענקית של באבל טי תעלה 5 שקלים, נסיעה באוטובוס או במטרו עולה 2.5 שקלים, ונסיעת מונית תעלה כ-10 שקלים (המוניות ממש זולות שם!). רוב האנשים בטאיוואן (במיוחד המבוגרים) לא מדברים אנגלית בכלל. הצעירים קצת יותר מדברים, אבל האנגלית שלהם לרוב מאוד מוגבלת. מומלץ מאוד להצטייד בשיחון. הסינית המקרטעת שלי (שנשארה לי קצת מהטיול אחרי הצבא, כאמור) הספיקה לי כדי לשרוד.

ומילה אחרונה למארגני המשלחת (של הטיול הזה, או בכלל) –
כמה דברים שמאוד ישמחו את האורחים שלכם:
א. זמן פנוי, בחיאת. לו"ז צפוף מ-8 בבוקר עד 10 בלילה לא מאפשר לצאת לחקור ולגלות דברים מגניבים לבד – לכל אחד יש תחומי עניין משלו ושילוב של אפילו קצת זמן פנוי משדרג את החוויה
ב. בזמן הנסיעה לנקודת עניין מסויימת, הקדישו כמה דקות והסבירו למשלחת לאן נוסעים, למה זה שווה את הזמן שלנו, ונקודת בונוס אם תראו איפה נמצא המקום על המפה. כשמסיירים במשלחת על אוטובוס שרק נוסע ממקום למקום הולכת לאיבוד תחושת ההיכרות שמקבלים עם העיר כשמטיילים לבד ברגל או בתחבורה ציבורית.
ג. הזמינו לארוחות פודיז מקומיים שיקשקשו איתנו ויעשירו לנו את החוויה
ובנימה חיובית זו אני רוצה להודות לשגרירות טאיוואן בישראל שהזמינה אותי לטיול הנהדר הזה, ובמיוחד למרים שקימבצה את הכל ברגע האחרון. תודה!
סעו גם אתם. לא תצטערו.
אם יש מדינות זרות נוספות עם אוכל טעים שרוצות להזמין אותי לסיור, אתן יודעות איפה למצוא אותי.

אוף טופיק – עדכונים וחדשות:
1. בשבוע הקרוב אני מתחילה ללמד קורס בשנקר בשם "מבוא לעיצוב אינטרקאטיבי" לתלמידי שנה ב'. אם אתם לומדים תקשורת חזותית בשנקר – בואו להגיד שלום! אשמור לכם עוגיה (ראשון ב-9 בבוקר)
2. נשברתי בטאיוואן וקניתי סמארטפון. כן, כן. ועכשיו גם יש לי אינסטו'ש.
3. חנוני המחשבים של שנות ה-90, לא יודעת מה איתכם, אבל אנחנו גילינו מחדש את red alert (טניה! טסלה קויל!) ואני חייבת לציין שזה יותר ממכר מאי פעם. את גרסת האונליין של המשחק אפשר להוריד ולהתקין בקלות מכאן. ואם אתם רואים על השרת משתמש בשם 2niteUdie, תדעו שזה אני ותבואו שאבעט לכם קצת בתחת.