ללכת לאיבוד בטאיוואן – חלק א'

נחשב אצלי: חו"ל

"אל תדאגי מאיה," הרגיע אוון, עורך המגזין האירי Travel Extra, "עד סוף השבוע יקרה לפחות משהו אחד שיגרום ללב שלך לרקוד". אוון שם לב לפרצוף התשעה באב שלי. כי במקום להסתובב ברחוב ולחקור את העיר המטריפה הזו, אנחנו בעיצומו של מרתון מוזיאונים. אני נמצאת בסיור קולינרי רשמי בטייפה מטעם ממשלת טייואן, ויחד איתי 23 עיתונאים מרחבי העולם. כולנו מסובים לשולחן במסעדת פירות ים גדולה ונטושה בפרבר Tamsui של טייפה, והפלטה המסתובבת שעל השולחן שלפנינו עמוסה לעייפה במטעמי ים טייואניים עלומי שם.

את הבוקר העברנו בסיור במוצב סנטו דומינגו. אל תשאלו אותי מה יש שם, כי מהר מאוד הבנו אני ולינדה, כתבת האוכל של ה-la times, שמוטב לנו לחמוק החוצה וללכת לשוק האוכל שראינו מהאוטובוס בדרך. לאור סופת הגשמים הגדולה שהחליטה לפקוד את האי, נראה כי היום הולך להיות ארוך. ותכל'ס, להגיד את האמת, הדברים המעניינים שראיתי ואכלתי בטייואן קרו רק כשהברזתי לפרקים מהטיול המאורגן של קבוצת העיתונאים, שסבב סביב מוזיאוני סקסופון, רהיטים עתיקים, חנויות מזכרות, ומסעדות בינוניות לרוב. את העיר התוססת, הטעימה ומסבירת הפנים הזו גיליתי דרך הרגליים כשנשארתי בעיר אחרי שהסיור הרשמי נגמר וכולם חזרו לארצותיהם.

למזלי הרב, הארכתי את השהות שלי בכמה ימים כדי שיהיה לי צ'אנס לחקור את העיר קצת בעצמי, בעצת גל ואורן הגאונים, שסייעו לי בבניית לו"ז מתוקתק ומהוקצע לארבעת הימים שנותרו (על בסיס הטיול המקיף שביצעו ותיעדו לעילא ולעילא בבלוג ייעודי משלהם. קריאת חובה!).

קשה לעשות סדר ברכבת ההרים הקולינרית המטריפה הזו (יש לי מספיק חומר לבלוג שלם), אז החלטתי לפצל את הפוסט לשני חלקים. השני יפורסם בעוד כמה ימים.

נתחיל בשלושת המנות הכי טעימות שאכלתי בכל הטיול, ללא סדר מסויים:

א
זו מנה של איזשהו חלק פנימי של חזיר (מהמרת על מעיים) ברוטב לימון חמוץ, שאפילו לא אנחנו הזמנו, אלא שולחן שישב לידנו.

זו הייתה מסעדה משפחתית קטנה שגיליתי ברחוב פצפון ליד קניון Qsquare הענק (אין לי מושג מה השם של המסעדה. הכתובת: רח' Huáyīn מס' 27 – מפה), ומיד סחבתי אליה את שני ידידיי מהמשלחת – כריסטינה (עורכת הגרסה המקומית של מגזין GoodFood ברומניה, ובלוגרית) ורודולף (עיתונאי מאוסטריה, וגם פרופסור לקולנוע), שעתיים לפני ששניהם היו צריכים לעלות על המטוס הביתה. התפריט היה רק בסינית והזמנו בהימור טוטאלי, בסיוע בחור סיני נחמד שישב בשולחן לידנו וידע קצת אנגלית. כמובן שהכל היה מעולה:

עוף ברוטב חמוץ מתוק עגבנייתי

מלפפון ים מוקפץ ברוטב עוף עם אפונת שלג וגזר, וגם מנה של חזיר מוקפץ עם טופו. אבל מנת החזיר המדהימה הנ"ל, שלא אנחנו הזמנו בכלל אלא הבחוריקו הנחמד שישב לידינו עם המשפחה שלו והציע לנו לטעום, גנבה את ההצגה עם הרוטב החמוץ-מלוח שלה והפריכות המטריפה של החזיר. הייתה עוד מנה מעולה, אגב, של כבד חזיר, שטעמתי בשתי הזדמנויות שונות בטיול אבל לא יצא לי לצלם: פילטים קטנים של כבד חזיר עטופים ברוטב מתקתק וסמיך, שממש גוזרים עם הצ'ופסטיק ובולעים בחתיכות קטנות. מדהים (למרות שאני מתעבת כבד!).

ב
דג שלם ענק (אין לי מושג איזה, כי ההסבר שקיבלנו כשביקשנו היה: "או. דיס איז פיש") מטוגן בציפוי סופר פריך ומוגש עם רוטב חמוץ מתוק חריף סמיך.

פיסות הבשר של הדג התפרקו בקלות מהגוף במגע קל של הצ'ופסטיקס, והיו רכות, עסיסיות ועדינות בטעמן. מה שהדהים אותי זה שלמרות הציפוי הפריך והרוטב הסופר דומיננטי, אפשר היה עדיין להרגיש את הטעם של הדג הרך והטרי. למי שראה את הפתיחה של הסרט היפהפה "אוכל שתייה גבר אישה" (שצולם בטייואן וחמש הדקות הראשונות שלו הן הפרסומת הכי טובה שיש למדינה הזו), זה נראה כמו מנת הדג שמכינים על ההתחלה.

ג
שניצל טייואני ענק כמו שבחיים שלכם לא אכלתם.

כל קשר בין השניצל הישראלי של אמא שלכם ליצירת האמנות המונוסודיומית המבריקה הזו מקרי בהחלט. אני יודעת שלא מומלץ לאכול דברים שיותר גדולים מהראש שלי, אבל במקרה הזה פשוט אי אפשר להפסיק – 5 שקלים המחיר, והפיסה העצומה הזו, פריכה ומתפצפצת מבחוץ, ורכה ועסיסית ורותחת מרוב אדים מבפנים, תישאב במהירות ותשביע לפחות שניים שלושה אנשים רעבים.

את המקור טעמתי בשוק הלילה שילין (הדוכן נקרא "hot star fried chicken" ויש לו שלט כחול), וקלייר סיפרה לי שיש להם סניף זהה בלב שימנדינג, השכונה הצעירה והתוססת בה התגוררתי. בדקתי גם את הסניף שם והמוצר זהה לחלוטין. מושלם כארוחת לילה לפני שעולים לחדר לישון.

טאיוואן, מסתבר, היא בית לקלאסיקות אסייתיות רבות שתפסו תאוצה בעולם כולו: הפורק באן, סנדוויץ' עסיסי של בצק שמרים מאודה עם פיסות חזיר מבושלות ברוטב מתובל עם שפע של בצל ירוק (ואבקת בוטנים, במקור)? המנה שפרסמה את דייויד צ'אנג ממומופוקו בניו יורק? זה מכאן. באבל טי, משקה ממכר של תה קר ממותק עם חלב וכדוריות ג'לי גדולות (שעשויות מפניני טפיוקה מבושלות בסירופ תה כהה ממותק), שמוגש עם קש אופייני רחב במיוחד, שיכול לשאוב גם את הכדוריות השחורות והממכרות. השרב הכבד והאופייני ששורר במדינה הטרופית הזו הופך את הבאבל טי, ובאופן כללי את משקאות התה והקפה המקוררים, לדרך האולטימטיבית לשמור על קור רוח. הם נמכרים בזיל הזול בכל פינה ובכל חור, וכל משקה חם אפשר לקנות גם בגרסה הקרה שלו, שמגיעה כבר ממותקת ומוכנה לשתייה בכוס אטומה בוואקום, ארוזה בשקית דקיקה ונוחה לנשיאה. זה מרווה, זה ממכר, וזה ממלא בטירוף, אז היזהרו לכם! שלא תתחרבש לכם ארוחת הצהריים חס ושלום!

בטייפה רבתי, עיר הבירה של טייוואן, יש עשרות שווקי לילה גדולים, שנפתחים עם השקיעה ופועלים לרוב עד חצות.

חלקם מתויירים יותר ואת חלקם מכירים רק המקומיים, שעובדים שעות ארוכות במהלך היום וזה הבילוי שלהם – לצאת עם החבר'ה ולזלול המון המון מנות קטנות בזיל הזול. בארבעת הימים החופשיים שלי שבסוף הטיול ביקרתי בכל יום בשוק לילה אחר, וגם במהלך הטיול המאורגן חמקתי החוצה מהלו"ז הצפוף וביקרתי בשני שווקי לילה בערים Keelung וב-Taichung City שהיו חביבים, אך לא העיפו לי את הסכך (ועל הראשון עוד בורדיין המליץ).

אבל לי היה מזל גדול כי לי הייתה את העזרה המקומית הכי טובה שיכולתי לבקש: קלייר, חברה של קרוב משפחה שלי (האדון המכובד גיל קול, שעובד כבנקאי השקעות בסינגפור!), הבחורה הכי חמודה, מצחיקה, ומתוקתקת שיש. ובניגוד לרוב האנשים בטייפה, היא מדברת אנגלית מצויינת!

אז קלייר לקחה אותי לסיבוב בדוכנים האהובים עליה בשוק שילין (士林夜市 – Shilin Night Market), שנחשב אחד הגדולים והמתויירים ביותר, אבל אני וקלייר פשוט קפצנו בין הדוכנים הכי טובים ותקתקנו את כל מה שהיה חשוב לראות תוך פחות משעה! גולת הכותרת הייתה כמובן השניצל המטריף הנ"ל:

אבל זללנו המון דברים טעימים. וביניהם:

קרח מגולח!! (במקום שנקרא שין פה טינג, 辛發亭冰品店 ונמצא בתוך שוק שילין – מפה / מאמר מפורט)

לוקחים קובייה של קרח, דוחפים אותה למכשיר שנראה כמו מיקסר, שמסובב אותה במהירות שיא, וסכין סופר חדה מלמטה מגלחת אותה לשבבים דקיקים ואוויריים שנוחתים כמו פתיתי שלג לצלחת ונראים קצת כמו מקופלת. אותה הקובייה יכולה להיות קרח רגיל, וזה יכול להיות קרח שעשוי מחלב ממותק, או פודינג חמאת בוטנים, או כל טעם שתעלו על דעתכם.

מעל הר השלג הזה אתם בוחרים את הטופינגז, שחלקם נראים כאילו הגיעו מהחלל החיצון – קוביות פודינג וג'לי בטעמים שונים ומשונים, שעועית אדומה או שעועית מש מבושלת בסירופ (וזה טעים, תאמינו או לא), וקוביות גדולות של פירות טריים.

קלייר המליצה ללכת כאן דווקא על משהו בלי פרי, כי בהמשך היא תיקח אותי לאייס מונסטר, המקום הכי מפורסם לשייבד אייס עם מנגו. את הטעם והמרקם של הדבר הזה קשה לתאר – זה משהו שחייבים לטעום: כמו עשרות שכבות דקיקות של גלידת שמנת שנמסות בפה למעין קרוס בין גלידה לשרבט מהחלומות. טעים ברמות קיצוניות!!! אנחנו טעמנו את השייבד אייס בטעם חמאת בוטנים. יאמי.

עוד מעדן – חלב פפאיה. שזה בדיוק מה שזה נשמע:

חלב טרי ופפאיה טריה שטוחנים יחד בבלנדר (עם סוכר או בלי סוכר, לבקשתכם), למילקשייק טעים טעים. הפפאיה הטרייה בטיוואן לא דומה לשום פפאיה שטעמתם מימיכם.

גם בשוק, כמו בכל מקום אחר שתלכו בו בטייפה לא תוכלו לברוח מהמלכים האמיתיים ששולטים ברחובות: הכלבים.

או יותר נכון –

הם הבעלים, ובני האדם הם הכלבים שלהם, שנושאים אותם במנשא, או עגלה של תינוק, רק כדי שכפות רגליהם הצמריריות לא יגעו ברצפה חס וחלילה.

(אל תפספסו פוסט היסטרי של גל בנושא)

עוד מטעמים נהדרים מהשוק:

לחמניה אפויה בטאבון עם חזיר וטונות של בצל ירוק. את הדוכן הזה, כמו רוב הדוכנים המוצלחים, מזהים לפי התור הארוך של הסינים שמחכים בסבלנות למנה שלהם. רוב הדוכנים עם התור הארוך מצדיקים את ההמתנה וזו דרך טובה להמר אם אתם לא יודעים מה לבחור.

שיפודים מטוגנים של חלקים פנימיים מעניינים ביותר. כל סועד מקבל סלסלה, זורק לתוכה את כל הזוועות שבא לו לאכול יחדיו על שיפוד (שזה אומר נקניקיית דם של חזיר, רגלי תרנגולת, סטינקי טופו [שזה אומר קוביות טופו שהותססו בציר דגים ושאר זוועות עד שהן מעלות ניחוחות שקשה לתאר] ושאר mystery meats), תוכן הסלסלה משופד ועובר טיגון ופידור של תבלינים חריפים.

קלייר התעקשה שאנסה, והאמת, זה לא רע בכלל!.
לשוק שילין מומלץ להגיע דרך תחנת המטרו Jiantan (בקו האדום) ולא תחנת שילין שאחריה, כי הדרך כך הרבה יותר קצרה.

למחרת נפגשנו אני וקלייר לצהריים בצמוד לאיזור דונג קיו (東區 – Dong Qu – מפה), שכונה של רחובות קטנים מלאים בחנויות בגדי מעצבים (זולות!) ופיצ'פקעס לבית וצעצועים. לילדים או למבוגרים שקצת נשארו ילדים. מומלץ!

מגיעים לאיזור דרך תחנת המטרו Zhongxiao dunhua (הקו הכחול) בצמוד ליציאה מס' 2 יש חנות זארה, וממנה פשוט ממשיכים ללכת קצת צפונה ותופרים את כל הרחובות ימינה ושמאלה ביסודיות. מומלץ לעצור באיזשהו בית קפה לגרין טי לאטה (שזה כמו קפוצ'ינו, רק על בסיס תה ירוק במקום קפה. אלוהי!).

צהריים אכלנו במזללה דרום טאיוואנית פופולרית בשם דו שאו יואה (度小月 – Du Hsiao Yueh – מפה), שיש לה שלושה סניפים בעיר.

נודלס עם חזיר קצוץ וקציצת דג (יש גם אורז עם אותו הטופינג! אחת ממנות הדגל של טייפה, מסתבר. וזה מעדן)

טופו ברוטב חמוץ מתוק

דג מאודה נהדר שנקרא בשם המוזר: milk fish.

לקינוח הלכנו למקדש הקרח המגולח, אייס מונסטר (冰館 – Ice Monster – מפה), שנמצא בסמוך.

המקום, שהוכתר ע"י CNN כזה שמגיש את אחד מעשרת הקינוחים הכי טובים בעולם, פופולרי מאוד והתמזל מזלנו הפעם כי התור היה קצר במיוחד. הקקות רצו מחיר מינימום לאדם, שזו התנהגות די חזירית ולא מאוד טיפוסית לטייפה, אבל זרמנו. ובנוסף לקרח המגולח עם מנגו, שגל השביע אותי שאתחייב לטעום ויהי מה, הימרנו גם על קרח מגולח בשם Bubble Milk Tea Sensation, שגנב לגמרי את ההצגה.

כלומר, כן, האייס מנגו היה חביב, אבל הוא היה הרבה יותר מידי מתוק, המנגו היה חתוך גדול מידי, האייס עצמו היה בטעם מנגו (בניגוד למנגו שייבד אייס קלאסי שאמור להיות על בסיס קרח לבן ועליו מנגו טרי!), ועוד זרקו על הכל סורבה מנגו שהיה פשוט מיותר. אבל האייס בטעם תה היה פשוט קינוח מארץ החלומות: פתיתים דקיקים של גלידת תה שמוגשים לצד פודינג סויה מלכותי (מעין פנה-קוטה שכזו), ומלמעלה, מפזרים פניני טפיוקה שחורה גדולות וחמימות (בדומה למשקה הבאבל טי), ומעל הכל מזרזפים רוטב טופי מייפל.

(ותסלחו לי על התמונה המזוויעה, כן? נשבעת שזה טעים). אני כבר בתהליכים של שחזור חגיגת הטעמים הזו בבית, אבל אני כבר יודעת לדווח שזה הולך להיות אתגר רציני. זה ללא ספק הקינוח הכי טעים שטעמתי בטיול, ויש מצב שאפילו בשנה האחרונה. ביררתי ודי קשה למצוא אותו במקומות אחרים, אז אני ממליצה להגיע לאייס מונסטר אך ורק בשבילו. פשוט epic. לא לפספס!!!

קלייר, כבר אמרתי כמה את תותחית??

שוק לילה נוסף שאני ממליצה עליו הוא הרבה יותר קטן וסימפטי מהשאר, ויש בו פחות תיירים. שמו טונג הואה (Tong Hua – 休閒/遊憩景點-觀光商圈市集 – מפה). שם שלח אותי גל לשני דוכנים ספציפיים – אחד של רול הזוי של כרוב, כוסברה, מלפפונים ומיונז יפני שלצערי לא היה שם באותו הלילה

והשני הוא רול עם גלידה בשלושה טעמים, שעליו מגלחים שבבים קטנים של פרלין קרמל בוטנים מבלוק ענק שעומד ליד.

מעל אבקת הבוטנים שמים שלושה כדורי גלידה, כאמור, ומלמעלה מפזרים עלי כוסברה (כן!!), מגלגלים, וזוללים. אין מילים לתאר כמה השילוב הפסיכי הזה מכה בבלוטות הטעם שלכם. מדובר בגאונות צרופה! בוריטו גלידה, אקרא לו.

עוד דברים שזללתי שם – שרימפס טמפורה על סלט כרוב קטן.

שכנעתי גם איזו סינית רנדומלית להתחלק איתי בשקית של סרטנים שלמים שדווקא לא היו מבריקים.

בנוסף לטונג הואה ושילין ביקרתי גם בעוד שניים מפורסמים: שידה (Shida), רוהו (Raohe) – אבל מאלה הרבה פחות נהניתי ואני פחות ממליצה.

את הטינופת שאני בדרך כלל מחפשת בחו"ל היה קשה למצוא בטיוואן כי הם פשוט לא בקטע של יד שנייה. אז יש רק שוק פשפשים אחד (והוא לא משהו, בדקתי), ואין חנויות יד שנייה כמו שיש באירופה ובאמריקה. אבל אורן שלח לי איזה קצה חוט שהייתי חייבת לבדוק – מעין ויצו בודהיסטי שכזה. אז כמובן כשהגעתי למיקום המדוייק היה שם האנגר קטן ונטוש. זקנה סינית חמודה ניגשה אלי להציע עזרה, ושאלתי אותה אם היא יודעת מתי החנות נסגרה. אז היא אמרה שהיא לא נסגרה, אלא עברה מקום, והנה הנה היא תיקח אותי לשם, אין בעייה. צעדנו יחד רבע שעה מזרחה בשמש הקופחת, ונפלנו על בניין אחר, גדוש פועלים, משאיות, וקופסאות קרטון עמוסות בבגדים וצעצועים. המממ, כבר סימן טוב.

אבל הביג צ'יף שם התעקש שאין לי מה לחפש פה ושאעוף מפה קישטה קישטה מהר. אז הזקנה קצת התווכחה איתו והסבירה לו שאני "עיתונאית חשובה מישראל!!!1", וברגע ששלפתי את כרטיס הביקור שהכנתי במיוחד לטיול (כי באסיה אם אין לך כרטיס ביקור אתה גורנישט), פתאום אורו עיניו והוא התעקש לעשות לי סיור במבנה, שהתברר כמרכז זמני למיון ומחזור של חפצים מתרומות. מרשים ביותר!

מפה לשם, בסוף יצאתי עם כתובת של חנות גדולה במחוז Dahu הצפון מזרחי של טייפה, שאותה ביקשתי שיסמנו לי על המפה ואליה נסעתי מיד, כמובן! מאיה לא פוסקת בחיפושייה אחר הטינופת המקומית!!!1 טייואנים, כל הזבל שלכם בילונגז טו מי! היר איי קאם!

אעצור לאתנחתא קלה בסיפור כדי לספר לכם על נסיעת המטרו המרהיבה שעשיתי כדי להגיע לחור התחת ששמו Dahu Park, בדרך לחנות הויצו הבודהיסטית המיוחלת.

מדובר בתחנה הרביעית בקו החום של מטרו טייפה (הכיוון שנגמר בגן החיות). הקו הוא ברובו רכבת עילית והנופים שרואים בו דרך חלון הקרון כל כך מדהימים שאני ממליצה פשוט לנסוע את כל החלק הצפוני של הקו הזה רק כדי לראות את הנוף. זה כמו לנסוע ברכבת הרים מהירה דרך העיר, והנופים מתחלפים במהירות: תחילה פארק הייטק עתידני ומצוחצח, אחר כך עוברים בספרינט מהפנט דרך סבך בניינים צפופים ומטונפים א לה בלייד ראנר, ואחר כך יש ג'ונגל עם חוות אורז וטראסות, ובסוף יש אגם גדול ובוהק שמוקף ביער עבות שמגיע עד ראש ההר. ואת כל הדברים האלה רואים תוך נסיעה אחת של 3 דקות. פשוט מדהים. הייתי כל כך בשוק שלא הספקתי לצלם כלום. צילמתי לכם רק את הגשר שעליו נוסעת הרכבת (אחרי שירדתי והגעתי לויצו שלי).אה, והנה האגם שליד, אגב.

החנות פה (לינק לסטריט וויו לכניסה למתחם. אם תסתובבו אחורה תראו את האגם המדהים).

לא שזה מעניין מישהו שנפלתי על גן העדן שלי והעמסתי 5 קילו של כלי מטבח תמורת 10 שקלים חדשים. נו שוין.

על המשך הרפתקאותיי בטייפה, ניתן לקרוא כאן בחלק ב'.
בינתיים חג שמח לכולם!



תגובות משמחות אותי מאוד, אז אל תתביישו!




26 תגובות בינתיים:

  1. וואו, וואו, וואו!
    כמה שזה עושה חשק!
    פוסט מעולה וכל כך כיפי, תודה על המסע!
    וההתחלה של אוכל, שתייה, גבר, אישה היא בהחלט אחד הקטעים הכי מגניבים אי פעם בקולנוע.

  2. וואו. אני רוצה ברגע זה להגיע לטייוואן בשביל השניצל והרול גלידה והצעצועים.

    אני יודעת שקשה להסיק מטיול מאורגן שכזה, אבל יקר שם או זול, פלוס-מינוס? וכמה אפשר בכלל להסתדר באנגלית?

    מאיה עונה: די זול. הדבר היחיד שיקר זה הטיסה, נראה לי. לילה במלון סביר עולה כ-70 דולר, ומלון מהודר עולה 200 דולר (את הקבוצה שלנו שיכנו במלון מדהים: Palais de Chine, סמוך לתחנת האוטובוסים הגדולה במרכז). אפשר לחסוך המון כסף (ובעיני גם להנות הרבה יותר!) אם אוכלים בעיקר מדוכני רחוב ומתניידים בתחבורה ציבורית. הם לא כל כך מדברים אנגלית (כל מי שלא צעיר לא יודע בכלל, וחלק מהצעירים מדברים אנגלית קלוקלת במקצת) אבל הם סופר נחמדים ומסבירי פנים, ועם סמארטפון אפשר להסתדר בלי בעייה כל עוד יש מפה. אפליקציית תרגום גם תעזור, ובאוכל קשה לטעות (במיוחד כשכל מנה בדוכן רחוב עולה 4-5 שקלים בלבד). הדבר היחיד שחובה לדעת זה איך לבקש שהאוכל לא יהיה חריף: "בו לה". כשנסענו לסין ב-2005 לחודשיים טיול אחרי צבא, הבאנו איתנו שיחון מיושן שכזה (שסיפק גם לא מעט צחוקים) והוא הספיק לרוב המקרים.

  3. התמונות של האוכל גרמו לי קנאה. התמונות של הכלבים גרמו ל-much rejoicing.
    כמו כן, זה שהם מגלחים קרח לעלים כמו מקופלת זה די mind blowing. מה הסיכוי שאפשר לחקות את זה ע"י מריחת שכבה דקה של גלידה על תבנית, הקפאה וגירוד עם שפכטל? (נו, כמו שמכינים מקופלת!).

    מאיה עונה: בינתיים ניסיתי את זה בצורת גרניטה ויצא מוצלח חלקית. הרעיון שלך נשמע טוב, הבעייה היא שצריך להכין המון המון תבניות כדי להגיע לכמות נורמלית… הממ… אולי דיסקית הפריסה של הפוד פרוססור? אם מקפיאים אותה לשעתיים קודם? המממ!!!

  4. פוסט מעולה – קראתי בלי נשימה – את פשוט כותבת כ ל כ ך ט ו ב!
    מחכה לבאות

  5. מדהים לקרוא את החומרים שלך! תודה

  6. מדהים מאיה, מדהים. קשה להסביר כמה שהמדינה הזו היא גן עדן לחובבי אוכל אסייתי.
    סעו לטייפה!

    ולגבי הקרח המגולח – אני כמעט בטוח שלא מדובר בקרח שעשוי רק ממים, יש משהו בתערובת שגורם לו להיות חלקלק וחלבי, כמעט יוגורטי. אין לי מושג איך לשחזר אותו, אבל הוא מעדן שלא יתואר. שמישהו יביא את זה כבר לארץ.

  7. אם לא אוהבים מישהו אפשר לאחל לו: "שיגישו אוכל טאיווני בחתונה שלך"

    הייתי בטאיוון לנסיעות עסקים,וזה מקום די זוועתי מבחינה קולינרית. אני חושב שזה הקונצנזוס בקרב אנשי העסקים המערביים שמבקרים בטאיוון.

    התפריטים לא תמיד באנגלית, וגם אם כן, לא ברור מה תקבל כי המאכלים שונים מאוד מהמערב.
    רוב הארוחות זה רולטה רוסית, יש סיכוי טוב שמה שתזמין יהיה שונה מדיי ממשהו שתהיה מוכן להכניס לפה.
    אפשר בקלות לצאת ממסעדה ולהיות רעב אם לא הזמנת נכון.
    שיטת ההזמנה הנכונה: הפצצה סטטיסטית. צריך להזמין הרבה מנות ולקוות שאחת מהם תהיה בסדר (המחיר דיי זול וזה על חשבון הוצאות בלאו הכי)

    והריח. אומנם על טעם וריח אין על מה להתווכח, אבל לא ברור לי איך ריח של דגים מיובשים ובשלבי ריקבון שונים מגרים למישהו את בלוטות הטעם. זה כנראה משהו בגנום הסיני…

    אם אתם כבר בסביבה – שווה לקפוץ לתאילנד – יותר טעים שם.

    מאיה עונה: מעניין כמה החוויות שלנו היו שונות בסופו של דבר. אם הייתי מתבססת רק על הסיור המודרך יכול להיות שהייתי מסכימה איתך. אבל אני, שידועה בקארמה הגרועה שלי (ע"ע פוסט ברצלונה, שלדעתי דווקא עליה תקף כל מה שאמרת), כמעט ולא נתקלתי באוכל גרוע כשהסתובבתי בעצמי לבד. כשאתה נמצא בנסיעת עסקים זו סיטואציה דומה לטיול מאורגן – לוקחים אותך (מפאת הכבוד, ומכוונות טובות, כמובן) למסעדות פומפוזיות ולאו דווקא מוצלחות, ואין לך זמן לעשות ריסרצ' או לנסוע במיוחד למקומות הטובים. אני חושבת שכמה חוקי אצבע פשוטים היו משנים את החוויה לגמרי: ללכת אך ורק למסעדות / דוכנים שהמנות בהן עולות 100 TWD או פחות, ואך ורק כאלה שמפוצצות באנשים או שיש תור, ותמיד לפני שמזמינים לעשות סיבוב, לראות מה כולם אוכלים, ולהצביע על מה שנראה לך טעים כדי להזמין. החוקים האלה תקפים גם לסין (מניסיון), ואני מניחה שלעוד הרבה מדינות באסיה.

    לא חייבים לאכול סטינקי טופו ורגלי תרנגולת כדי להנות מהאוכל בטייואן! אני הסתדרתי טוב מאוד בלי לגעת בדברים הנ"ל – למעט פעם אחת שהציע לי מוכר לטעום בחינם ואני מעדיפה להדחיק את הזיכרון הזה. מקווה שבנסיעה הבאה יהיה מוצלח יותר!

  8. שלוש המנות, לא *שלושת המנות.

  9. כיף לקרוא, מעורר את הדמיון ואת בלוטות הריר.
    הזכיר לי את הנסיעה הראשונה שלי לתאילנד- לא ידעתי מה לבלוע קודם, בעיניים, בפה, באף. המזרח מהמם את כל החושים.
    עשית לי חשק לנסוע, תודה רבה (זה כבר יעלה לי…)- עכשיו מחכה לחלק השני.

  10. גרסה של הגלידה המגולחת טעמתי בברצלונה במקום שנראה לי באינטרנט ממש מגניב. אבל לצערי כגודל הציפייה גודל האכזבה. אחרי שבפעם הראשונה חיכיתי חצי שעה רק כדאי לגלות שהן פותחים היום באיחור של שעתיים בפעם השנייה הגעתי וגבו מעל ל- 20 שקלים למנה (יותר מהאגן דאז!). המרקם לא היה קרמי אלא יותר כמו גלידת סורבה לא טובה שהמים קפאו בה בגושים. והתוספות היו לא משהו.
    אני מקווה לנסות את ה-icemonster שאת ממליצה עליו כדי לתקן את החוויה.

  11. אוי מאיה- את קורעת את העולם בשביל כולנו! מעולה. תאכלי משהו שלא תיחלשי לנו
    … :)

  12. טיול הבא אני מוכנה לבוא לסחוב לך ת'מזוודות.
    את עושה חשק אדיר, נהנית לקרוא כל דבר שאת כותבת.

  13. טוב התעלפתי…ושאלה קצת גיקית-כמה הגייני זה לאכול בכל השווקים הללו? או שדרישות הבסיס הם קיבת ברזל שחושלה על ידי טיולים להודו? שומרת בשביל האיש שלפעמים מגיע לשם ושלוקחים אותו לסתם מסעדות משעממות.תודה!

    מאיה עונה: הגייני מאוד, מניסיוני האישי.

  14. איזה כיף של פוסט ולגמרי עושה חשק לקחת את המטוס הראשון לשם. כל הכבוד על ההשקעה ותודה!

  15. הי מאיה, כיף לקרוא ולהיזכר באוכל המעולה בטאיוואן!
    לטובת הקוראים שרוצים לשחזר את הזמנת המנות שלא ידעת את שמן, לפי סדר ההופעה:
    1. מעי חזיר ( צדקת): 薑絲大腸
    2. עוף חמוץ מתוק: 糖醋排骨
    3. מלפפון ים מוקפץ ברוטב עוף עם אפונת שלג וגזר: 燴三鮮(海蔘魷魚
    4. דג שלם ענק: 松鼠黃魚
    5. השניצל: 炸雞排
    מחכה לקרוא את ההמשך, והולכת לרייר בפינה,
    מרים.

  16. נראה כמו טיול מרתק, בהחלט עושה חשק להגיע לטאיוואן ולטעום בעצמנו

  17. טוב, הפוסט הזה לא ממש בשבילי (כשרות וזה) אבל ממש ממש עושה חשק.

    תוכלי לפרט על השניצל הענק שהזכרת פעמיים? הוא נראה מעולה.

  18. אם קולומבוס לא היה הולך לאיבוד …
    בתור מי שגר שנה בטייוואן, גם לי היה קשה בהתחלה למצוא איפה לאכול. כל שכן אנשי עסקים שמגיעים לביקור של ימים בודדים. הבריחה למקדולדס ופיצה האט היתה קלה, אבל רק אחרי שאוזרים קצת אומץ, הולכים "לאיבוד" ולא מפחדים לנסות דברים חדשים, ועם קצת (הרבה) עזרה מחברים – מגלים את המסעדות הנכונות לאכול בהם. זה לא היה קל, מסעדות גרועות בטייוואן לא חסר, והריח שבוקע משווקי לילה לא ממש מזמין אותך להכניס משהו לפה. אבל כשיודעים איפה לאכול, מגלים שבטייואן יש את האוכל הטוב ביותר בעולם. דרך אגב, במקומות הנכונים גם הסטינקי טופו – טעים!

    השתדלתי לפרסם את הממצאים שלי, בין היתר לגבי מסעדות, ברים ובתי קפה – בפוסט-אראונד – http://postaround.me/in/Taipower_building_station_Daan_District_Taipei_Taiwan_106

  19. מחכים בקוצר רוח לחלק ב'!

  20. מדהים מדהים מדהים . אני חובב מושבע של המזרח ומשוגע על השווקים האלה במיוחד המקומות של המתוקים והמאפים . מדהים לגמרי . עושה חשק לתפוס את הטיסה הראשונה לשם . אחרי קמבודיה לאוס תאילנד הודו בורמה נפאל ווייטנאם היעד הבא שלי הוא בהחלט סין . או דרום קוריאה :)

  21. מאיה התותחית, לרגע הרגשתי עצמי מסתובבת איתך שם בין דוכני האוכל. כמה שהעולם הזה יפה ומלא בהפתעות. כיף לקרוא אותך

  22. First time on your blog.
    Interesting and unique!!

  23. […] הזה הייתה בבלוג המסע של גל מפתיתים, ואחר כך אצל מאיה מבצק אלים וכבר מאז הייתי חייבת לטעום אותו. מדובר בתה קר ששותים […]

  24. […] את תיאור המסע של מאיה לשם (שכולל איזכור של הבוריטו!)  חלק א', […]

  25. […] את תיאור המסע של מאיה לשם (שכולל איזכור של הבוריטו!)  חלק א', […]

  26. הייתי בזמנו מהמגיבים הראשונים בפוסט ומאז… ובכן, הגעתי לטייוואן השנה לביקור קצר מדי, שאני מקווה להמשיכו בביקור נוסף בקרוב.

    ההמלצות על דוכנים טריקיות – הם משתנים כל הזמן. מה שהיה החודש נעלם בזה שאחריו. אבל כיף לחפש ולמצוא הפתעות לא צפויות. גרתי ליד שילין, וכל פעם מגלים עוד חלק שלא הכרת של השוק. דווקא השניצל היה אכזבה, וגם הקרח המגולח, שהגרסה שלו שאכלתי בקוריאה קודם היתה טובה בהרבה. תכלס, הכי אהבנו בשוק סוג של מסעדונת-דוכן שנראית כמו משהו שמשרד הבריאות תיכף יסגור, המגישה בכלי חרסינה של סבתא מפולין את המאכל הלאומי – אורז עם רוטב שנוצר מבישול ארוך של חזיר (יש גם גרסת הודו). אוכלים את זה בכל מקום בטייוואן, אבל שם זה ממש בליגה אחרת.
    התאהבתי בחלב פפאיה וכל כך שמחתי להיפגש שוב עם מיץ קנה הסוכר בו התאהבתי עוד באפריקה. בכלל, הפירות שם מדהימים.

    ברול הגלידה לא נתקלתי באף אחד משווקי הרחוב שפקדתי בטייפה, אבל הוא מככב בג'יופן (עיירה ציורית בהרים, במרחק נסיעה קצר באוטובוס, ואוכל שוק טעים). לא נפלתי. זה "מעניין לשני ביסים", מה שנקרא, כמו קרואסון הבטטה (!) מהדוכן ליד… אבל ג'יופן מומלצת בהחלט, גם בגלל מאכלים מיוחדים לאזור, וגם בגלל הנוף.

    לא לקחתי שום אפליקציית תרגום או שיחון – מסתדרים (ושום דבר לא חריף אחרי מסע הכומתה בקוריאה…). הם מאוד נחמדים, והיכרתי די מהר מקומיים שלקחו אותי לעשות היכרות עם נופים, רחובות ואוכל אהובים עליהם.



קראתם? נהנתם? הכנתם? (חליתם? נפצעתם?)
תגובות זה הדלק שלי!