באפריל ארזתי את עצמי ואת חברתי עדי במזוודה ונסענו לפגוש שוב את רוני ופרד בצרפת. את פרד (פרדריק, בשבילכם), אתם כנראה זוכרים מהסופ"ש החלומי בבראטן, שם הוא היה ה-mastermind מאחורי כל הגיחה (וגם על הנהיגה, וגם על דקלום כל ארסנל שירי מתי כספי בדיוק מפליא). הפעם הציע שנדרים לכיוון בורגנדי, איזור הכרמים היפהפה שממנו מגיעים כמה מהיינות האדומים המשובחים ביותר בעולם. אני הצעתי שבנוסף, בעקבות פוסט מפתה של עמית אהרונסון, אולי נוכל להדרים עוד יותר ולעבור גם בעיר ליון, שכונתה לא פעם הבירה הקולינרית של צרפת. וכך הוסכם! אז ארזנו פקלאותינו, ויצאנו לדרך.

מפתיע לגלות שבצרפת יותר משתלם לשכור אוטו ולממן את הדלק וכבישי האגרה, מאשר לנסוע בקווי הרכבת היקרים, שהכרטיסים להם גם אוזלים חודשים מראש!

התחנה הראשונה בדרך הייתה העיירה הקטנה אפואס (Époisses) – שעל שמה קרויה הגבינה המסריחה המפורסמת, והכה אהובה על רוני.

ישבנו לארוחת צהריים קלה וחביבה במסעדת La Pomme D'or עם שלל מנות בהם כיכבה הגבינה האמורה (רוטב בשמל אפואס לסטייק, לדוגמה),

והתחרענו על צלחת גבינות נדיבה (שכלולה כמובן במחיר העסקית… הו, צרפת, את שיכורה, לכי הביתה).

המשכנו לסיבוב איטי בכמה כפרים קטנים וחמודים

אח"כ קפצנו למנזר הציסטריאני של פונטנה שהפך למעין מוזיאון חביב שמתעד את החיים הסגפניים של הנזירים המסכנים מימי הביניים

(הו, כה מסכנים – עם גינה עצומה ויפה שכזו ותנור אבנים עצום לאפיית לחמי שאור. שלא לדבר על הגבינות המסריחות. אה, ויין).

את הלילה הראשון בילינו באוטאן (Autun), באיזור העיר העתיקה שעל ההר.

העיר התגלתה כחביבה למדי, עם המון סמטאות ומדרחובים חמודים שהלכנו בהם לאיבוד לרוב.

ארוחת הערב הייתה במסעדה המפונפנת Le Chapitre – שם שירתה אותנו המלצרית הכי צעקנית בצרפת (ה-"JE VOUS EN PRIS, MADAME" [על לא דבר. נא להקריא באינטונציה של מנהלת בית ספר] שלה עדיין מהדהד לכולנו בראש).

אבל ניחא – פילה הסול עם רטטוי ופירה הבטטה היה טעים למדי. אבל המחיר ביחס לארוחה הכי טובה שאכלתי בצרפת (פירוט בהמשך) – 42 יורו, לא מדהים.

המזג אוויר למחרת קצת פחות חייך אלינו, והחלטנו לחתוך דוך לליון דרך הכביש המהיר.

במקרה לגמרי, נפלנו על פטיסרי מרהיב ממש קרוב לדירה שלנו – והשם המפוצץ: "שטן במסווה עוגה" (Pâtisserie "Le Diable se Déguise en Gâteaux), שם דירדרתי את כולם לשבת ולזלול שלל מגדנאות.

היה שם מקרון עצום במלית מוס שוקולד מריר, אקלר קרם לימון, רליג'יוס (פחזניה בשתי קומות במלית קרם שוקולד), וההברקה שגנבה את ההצגה – אקלר במלית קרם תפוח ירוק שהבעלים סרב למסור את המתכון שלו בשום אופן. שווה ביקור, אם אתם בסביבה.

פרד סיפר שאחד הדברים הטיפוסיים ברחובות בליון זה הסמטאות הסודיות שמחברות המון המון בנינים מבפנים (במיוחד בחלק הצפוני של הגדה האמצעית, סמוך למדרון ההר).

אם רואים דלת פתוחה לרחוב, אפשר לרוב להכנס פנימה ולהגיע למנהרה שעוברת בין 5-6 חדרי מדרגות של בנינים סמוכים, ולצאת בכלל מרחוב אחר 100 מטר צפונה. מומלץ ללכת לאיבוד ככה.

חלק מהסמטאות ממש יפות ואפשר ליפול על כל מיני חצרות פנימיות נחמדות וסודיות. ונטולות תיירים, כמובן.

הביסטרואים הליונזים מכונים בשם "בושון" – (שזה "חזיר" בצרפתית, ולא לחינם – המקומיים מטורפים על חזיר והחיה מככבת ושולטת ביד רמה בכל תפריט מקומי – בין אם מדובר בתבשיל, סטייק או אפילו סלט תמים למראה). לארוחת ערב הלכנו לבושון אחד שכזה, אם כי הוא קצת פחות טיפוסי מהנהוג – Le Bouchon des Filles. התפריט אכן עשיר בשומן מן החי, עם מנות כמו מאפה נקניק דם ותפוחים, פאי אנדוייט (נקניק מעי חזיר שזכור לכם עוד מהפעם הקודמת שלנו), ועוד. כשהתיישבנו הושיטו לנו מיד "משעשע חיך" בדמות מיני מאפין גבינה וחרדל נהדר.

שניות לאחר שהזמנו, הגיעו לשולחן במהרה מבחר מנות ראשונות (ועצומות!) שכלולות אוטומטית בעסקית: סלט עדשים מעולה עם בייקון ומיונז, סרדינים כבושים ברוטב קארי, וסלט עם קוביות פואה גרא קלויות.

כשהגיעו העיקריות ישר הבנתי שהשמרנות שלי דפקה אותי. מבעודי לועסת סטייק משעמם ובינוני, חברי לשולחן התעופפו על מנות מסעירות כמו:

כליות עגל (rognons de veau) ברוטב שמנת ותרד (!), של פרד, שהיו מעין גרסה מקומית למעורב ירושלמי – רך, עסיסי, ונימוח להפליא.

את הקנל דה ברושט (Quenelle de brochet), של עדי, כופתה אוורירית של דג טחון שהוגשה עם רוטב פירות ים ושרימפס, כולם חיבבו אם כי לי זה קצת יותר מידי הזכיר גפילטע פיש.

בקיצור, מסקנה: תהיו הרפתקנים בבושון ואל תידפקו עם סטייק סוג ב'. לרוב לא תתאכזבו.

בין הקינוחים (עוגת שוקולד חמה עם רוטב קרמל מלוח, סופלה קפוא של ליקר עשבי תיבול) בלט דווקא טארט הפרלין האדום, שפגשתי כבר באותו היום בסניף המקומי של אריק קייזר (שם חשבתי שזה בכלל טארט פטל) – והתברר כספציאליטה מקומי בליון –

הם פשוט צובעים את האגוזים המסוכרים שלהם באדום ודוחפים את זה לכל דבר שזז. טעים! (אגב, מספרים כאן בוידאו שפעם היה נהוג להכין את הפרלינים האלה מאג'ואים! ותודה לרוני על התרגום)

העובדה שהארוחה כללה גם גבינה לבחירה (מסריחה כהוגן / גבינה לבנה טרייה (fromage blanc) מתובלת בשום ועשבי תיבול) הפכה אותה לאחת מהמשתלמות ביותר בטיול – 4+ מנות תמורת 25 יורו בלבד.

למחרת בערב ביקרנו במסעדה מפורסמת בשם brasserie georges (אחת מהוותיקות בליון, ואחת מהגדולות באירופה!). כשפרד אמר שזו מסעדה עצומה לא תיארתי לעצמי עד כמה. חדר האוכל הוא ליטרלי בגודל של אולם אירועים, ומכיל כ-500 סועדים בכל רגע נתון. כל כך עמוס וצפוף שבערך כל 7 דקות חגג איזשהו שולחן יום הולדת והחשיכו את כל האולם כשהגיע הקינוח עם הזיקוק. עשרות המלצרים דילגו להם משולחן לשולחן במהירות ויעילות צבאית, ומעניין היה לראות כמה בקשה פשוטה אך יוצאת דופן (נניח, לבקש חצי לימון כדי לסחוט על הדג) מפרה את הסדר השירותי.

כל ההמולה והרעש שמסביב (שלא לדבר על התפריט העצום) גרמה לי קצת להילחץ מזה שאולי ניפול על אוכל בינוני למדי – אך הופתעתי להנות מאחת מהארוחות הכי טובות בטיול.

סלמון והרינג משומר ביתי שחה ברוטב חמצמץ חמאתי ולימוני

קוד בנוסח פרובנציאל הוגש עם מיונז ביתי וכמה שבלולים שפרד יותר משמח ללקט לי מהצלחת (באד מאיה. בפעם הבאה אהיה יותר הרפתקנית) – הדג היה רך ועסיסי וממש נמס על הלשון.

הקינוחים היו מצויינים (פבלובה עם אגוזים קלויים, רוטב קרמל וקרם שוקולד / מוס שוקולד מזוגג), אך הקינוח שלי גנב את ההצגה: איים צפים (ile flottante) – כופתת מרנג מאודה ברוטב קרם וניל עם ערימה של השקדים האדומים המסוכרים – שבדיוק דיברנו עליהם מקודם. השנה גם גיליתי כמה קל להכין את הקינוח הזה, ואפרסם לו מתכון בהקדם.

בחזרה לפריז עצרנו בדיז'ון, בתקווה לשבור את הנסיעה הארוכה (5 שעות) עם איזה משהו נחמד באמצע, אך נפלנו בול על יום השני שאחר חג הפסחא, שהיה בדיוק איזה חג גשר מוזר וכל העיר הייתה סגורה. על מסעדת התיירים היחידה שהייתה פתוחה, ליד הכיכר המרכזית בדיז'ון לא אכביר במילים (היה עדיף מאשר למות מרעב!!).

עוד שתי נקודות חן נוספות ראויות לציון בליון:
השוק המקורה של פול בוקוז, אחד מהשפים הצרפתיים המפורסמים ביותר בעולם (שעל שמו גם עשרות מוסדות), חמוד, אם כי קצת פלצני ויקר מידי לטעמי.

נאלצנו לבחור בינו לבין שוק סן אנטואן בשל חוסר זמן. מבחר ואיכות הגבינות / הנקניקים / הדגים מתעתע, מרהיב, וראוי לציון. זללנו שם צלחת אויסטרים טריים ומצויינים, וקנינו לנו צידה נאה לארוחת צהריים ביתית וקלילה שרקחנו לעצמנו בדירה –

איזון מרענן לכל הארוחות הכבדות שבלסנו בטיול

שוק הפשפשים המקומי (המכונה "פוס דו קנאל" – puces du canal) נחשב לאחד הגדולים והאיכותיים בצרפת, ומתרחש כל סופ"ש בפרבר villeurbanne שבצפון מזרח העיר.

מאות דוכנים פזורים ברחבה גדולה, בסדר מופתי, ומציעים שלל פריטי וינטג' ואספנות מכל סוג שתעלו על דעתכם – רהיטים, כלי מטבח, כלי גינה, ספרים, תקליטים, גופי תאורה, בגדים, ציוד משרדי ותעשייתי משנות ה-60 ואף למעלה מכך. בין המציאות: סט סירי נחושת כבדים ומבריקים (שבסוף החלטתי לא לקנות מפאת כובדו), נגן תקליטים עתיק ותקין שעדיין מנגן, וכו'. לטעמי השוק קצת פחות מוצלח מ-porte de vanves בפריז, אבל שווה גיחה בפני עצמו.

אל תפספסו את שני הפוסטים המעולים של עמית אהרונסון שביקר בעיר לא מזמן

כרגיל, אי אפשר להתאפק – חופן המלצות חדשות לפריז
כשסיימנו את הסופ"ש בילינו כמה ימים צפופים בחזרה בפריז, ולא יכולתי שלא לעדכן על כמה מקומות חדשים ושווים.

לה גראנד אפיסרי (בתוך כלבו "בון מארשה")

מקדש של מעדנים וטעם טוב, וסופרמרקט מגה-יוקרתי בלב הגדה המערבית של פריז. הדבר היחיד שמתקרב ללהעביר את מה שהולך במקום הזה זה לחשוב על שילוב של המעדנייה הכי מפונפנת (חשבו "דליקטסן" בתל אביב), מעוצבת, גדולה, ומוזיאונית שראיתם בחיים. רק לראות את כל הנובורישיות הזקנות שמסתובבות שם בשמלות מחוייטות עם תיקים של שאנל ומשליכות להן לעגלה צנצנות תכשיטיות של פואה גרה וקוויאר מצדיק את הביקור. לא באמת חייבים לקנות שום דבר (ואם אתם מתעקשים – יש חמאת בורדייה וגם פסטה טרייה מוכנה לבישול במחיר לא רע), אבל האריזות המעוצבות (שיפוצצו לכל מעצב את המוח) והאווירה הקוקטית הופכות את המקום הזה לאטרקציה לכל דבר. פנו לכם שעה-שעתיים ופרגנו לעצמכם סיבוב בלונה פארק הקולינרי הזה.

בביסטרו פול ברט אכלתי את הארוחה הטובה ביותר בטיול (ואולי בחיים?!). הארוחה בת ארבע המנות נפתחה בצלוחית קטנה ומפנקת של "סוסיסון" (מעין סלמי מבשר לבן שהתחלתי ממש לחבב), ובטרטר דג בציר דג מיובש, תפוח ואנדיב.

אחר כך המשכתי לפילה שד-ים (monkfish) עם כרובית ותרד ברוטב קארי. המנה הגיעה עם פירה קרמי וחמאתי ופיסה גדולה של כרובית צלויה בתבלינים. התרד הגיע כעיטור צ'יפס פריך מטוגן. פילה הדג היה בשרני ועסיסי ורוטב הקארי עטף את הכל בחמימות מתובלת ומתקתקה. לו הייתי מרשה לעצמי, הייתי מלקקת את שאריות הרוטב מהצלחת. כה טעים!!!!!!! הייתי חוזרת לפריז רק בשביל המנה הזו.

המנה העיקרית השנייה הייתה של צלע עגל צלויה ברוטב דבש ולימון עם פטריות שיטאקי וגזר לבן – מרהיבה ועסיסית.

לקינוח הזמנתי את הבחירה השנייה שלי, רק כי ראיתי אותה יוצאת לשולחנות אחרים והיא נראתה כל כך טוב: ביסקוויט דקואז' אגוזי לוז עם תותים, קצפת, וגלידת אגוזי לוז ועשבי תיבול. בדרך כלל דקואז' עושה לי אסוציאציות לקינוחי חנק של פסח, אבל מיותר לציין שזה היה מדהים (כמו-כן, הבנתי גם למה לייבוביץ כל כך מתלהב מזן "גאריגט" – התותים הקטנטנים שמגיעים מדרום צרפת).

לא הצלחתי להתאפק והזמנתי לעצמי עוד קינוח: קנולי לימון סיציליאני עם סורבה גבינה טרייה – שהיה מרהיב אף הוא, בהתאם לציפיות. לסורבה פחות התחברתי אבל כששמים מולי קרם לימון חמצמץ מושלם שכזה, אני לא כל כך רואה בעיניים מה הולך מסביב.

נראה לי שזו הייתה פחות או יותר ארוחה מושלמת. אם הייתי צריכה לבחור מסעדה אחת להמליץ עליה בפריז – זו דפנטלי תהיה זו. אם אתם רוצים חוויה בלתי נשכחת ומוכנים לשים עליה 44 יורו (ל-4 מנות מדהימות), אל תפספסו. יש להם גם עסקיות צהריים קצת יותר זולות (מומלץ להזמין מקום מראש).

6 Rue Paul Bert,
רובע 11, מטרו: Faidherbe-Chaligny

אסטייר, ביסטרו אולד-סקולי, טעים ומשתלם מאוד. אכלנו ניוקי עשבים ביתי ברוטב קרם בטטה, סרדינים ביתיים טריים שבטריים, פילה עוף בשקדים עם ריזוטו גריסים, ושרימפס בשריים עם ירקות צלויים מתקתקים. מומלץ!

Restaurant Astier
44 Rue Jean-Pierre Timbaud

מאז פיצוץ הגז בחנות הממתקים של דניס אקאבו (a l'etoile d'or – לדניס שלום, אגב) תהיתי לעצמי איפה אמצא את סוכריות הקרמל המטריפות שהיא מכרה שם, וכשעברתי ברח' סמוך (בדרך חזרה מאיזה שוק פשפשים בכיכר קרובה, ובדרכי לד"ר גודארד שירשום לי מרשם לפאי לימון)

נתקלתי במקרה בבוטיק חדש של יצרן הסוכריות בכבודו ובעצמו – henri la roux (שלייבוביץ הילל ארוכות בזמנו). הצטיידתי לא רק בקרמלים אלא בכמה פרלינים חביבים, בטעמים נועזים במיוחד: תה ירוק ופטל, פלפל סצ'ואני, קראמבל כוסמת, ליים [שהיה פחות טוב משל פטריק רוז'ר, לצערי].

אם אתם בסביבה, מומלץ מאוד. ממש שני מטר מהדוקטור.

עוד המלצות לשני שוקולטיירים מעולים שהוצאתי מלייבוביץ:
FOUQUET – חנות שיותר מתמקדת בממתקי שוקולד מאשר פרלינים מעונבים ומפונפנים. המון מהם מתבססים על אגוזים מסוכרים שמצופים שוקולד (נשמע פשוט אבל הטעם הוא של ממתק השוקולד הכי טעים שטעמתם בערך). טעמתי המון סוכריות שוקולד קטנות וממכרות אבל מי שגנב את ההופעה היו החטיפים הגדולים (והיקרים – 3.5 יורו האחד) – בטעם רום וצימוקים, ואחד עם פרלין אגוזי לוז קריספי וקרמל מלוח – כמו טוויקס של אניני טעם. יש להם גם דבש, מרמלדות, אבקת קקאו, וכל מיני דברים טובים. אבל תקנו שם סוכריות שוקולד, והרבה. (וידאו של ליבוביץ מבקר)

ג'ון צ'רלס רושו הוא עוד שוקולטייר מומלץ (שנמצא 5 דק' הליכה מהגראנד אפיסרי), שם גם אכלתי פרלינים נהדרים וגם קניתי ממרח קרמל ופטל מעולה. יש לו גם ממרח פרלין שאמור להיות אחד מהדברים הכי טובים לקנות בפריז (בדיוק נגמר להם כשהגעתי. מרד!)

אוקיי, זוכרים את מה שאמרתי על LIBRARY GOURMAND? אז יש חנות ספרים פי אלף יותר שווה בשכונת סן ז'רמן (מאוד קרוב לסניף של פטריק רוז'ר) – היא נקראת GIBERT JOSEPH וזו חנות כל כך גדולה שהיו צריכים לפצל אותה לארבעה בניינים שונים. ספרי הבישול נמצאים ב Boulevard Saint Michel מס' 26 (שזה הקרוב ביותר לרח' הראשי St. Germain). יש שם פשוט אולם שלם של ספרי בישול. רובם בצרפתית, אבל כל כך כיף לדפדף בהם, שזה שווה גיחה בעיני. מה שכן – בניגוד לליבררי, אין איפה לשבת בזמן שמעלעלים, שזה קצת מבאס. אז לשיקולכם. במס' 22 יש המוןןןן ספרי קומיקס ואיור מהממים.

תם ונשלם הסיבוב הפעם! ביולי אני הולכת להקיף את המון בלאן בהליכה ואז לעשות סיבוב בכפרים של שוויץ – אז אם יש לכם המלצות לאיזור – שוט! אני אפילו יודעת כבר להגיד משהו בגרמנית: גשניצלטסט מיט ראשטי! הא!
בצק אלים ישוב במתכונת הרגילה בשבוע הבא עם מתכון מרהיב חדש.

• פורסם ביום שני, 12 במאי 2014
• » רסס תגובות
• » הוספת טראקבק