זה לא שכזה הצטרכתי עוד חופש אחרי מקסיקו. זה פשוט שפריז הייתה בדיוק בדרך הביתה, וכל כך התגעגעתי, אז שכנעתי את ידידי הטוב אורן לפגוש אותי שם לסיבוב קצר בשווקים כדי לראות מה חדש. את השבוע הנפלא ועתיר הקניות שלנו אני אחסוך מכם (את הרוב, לפחות), כי כבר כתבתי על פריז די והותר. אבל בסוף השבוע, כשאורן חזר לארץ, הצטרפתי לרוני, חברתי הירושלמית, ופרדריק, החבר הכה-צרפתי שלה (להלן, פרד) לסופשבוע מהסרטים. לקחנו אוטו קטן וספר מפות בצרפתית, ונסענו הרחק הרחק צפון-מערבה, לאיזור בראטן, שם גרנו בדירה (יפהפיה!) של מכריו של פרד. על בראטן אני חמה כבר כמה שנים, בעיקר בעקבות כתביו של הקדוש לייבוביציהו.

את הטיול התחלנו בעצירה בדרך (ארבע שעות נסיעה, בכל זאת) בעיר רואן (Rouen). שם נכנסנו למסעדה הרנדומלית הראשונה שראינו שקיבלה המלצה במדריך.

פרד כמובן הכריז מיד שאנחנו חייבות להתחיל לאכול אוכל צרפתי אמיתי, ואוכל צרפתי אמיתי מבחינתו, זה אנדוייט (andouillette) ורגלי צפרדע (Cuisses de grenouille).

אז רגלי צפרדע אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זה.

ואחרי שהתגברתי על השוק הגעתי למסקנה שזה די טעים. סוג של קרוס בין דג לעוף, מטוגן ברוטב חמאתי, לימוני, וריחני.

אבל האנדוייט, לא.
זו חיה חדשה.
מדובר, רבותי, בנקניקיה שעשויה, לא פחות ולא יותר, ממעיים של חזיר. המרקם לא כזה מגעיל, ואפילו הטעם לא כזה מגעיל. אבל הריח. הו, הריח. ברגעים אלה ממש אני מודה לאלוהי האינטרנטיםז שאי אפשר להעביר ריח דרך תמונה. קשה לי להעביר את הנקודה הזו מבלי להכנס לתיאורים גרפיים מגעילים שכוללים מגפי עור, גופות מרקיבות של בואשים, וחזירים שלא ניגבו את התחת כמו שצריך. הריח הזה נכנס לסינוסים ולא יוצא גם אחרי שעתיים. זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה ביקרנו ברפת בקיבוץ והיה שם כל כך מסריח שלא הבנתי למה הריח לא נעלם כשאני בולעת רוק. אז זה כמו זה, רק פי אלף יותר גרוע. ראו הוזהרתם. תודה, פרד, שלימדת אותי שהחיים כל כך עדינים ויש לשמור עליהם.

הצרפתים מתים על אנדוייט (והגרסה הקרה שלה, אנדוי) ודוחפים את זה בכל ווריאציה אפשרית בתפריט (בתוך קרפים! בתוך סנדוויצ'ים!). אני חוזרת, ראו הוזהרתם.

אז בזמן שאני עסוקה בלא להקיא ולהביך את עצמי מול כל הצרפתים הכה-מתורבתים האלה, פרד ורוני דילגו להם הלאה בחדווה בין טיפות הגשם ישירות אל הכנסייה. שהייתה די חמודה.

אבל עדיין כנסייה, בכל זאת.

אחרי סיבוב מהיר בשוק הפירות והירקות, יצאנו שוב לדרך לכיוון היעד הסופי לאותו היום, שם גם חיכתה לנו הדירה של ידידיו של פרד.

Saint Malo (סאן מאלו)
בגלל מזג האוויר הסוער גם החשיך מאוד מהר, אז היינו צריכים לשים גז כדי להספיק להגיע כמה שיותר מוקדם. זה היה שווה את זה. הדירה פשוט נפלאה.

כולה מלאה מזכרות קטנות מהחוף באיזור, וכל מיני ספרים מוזרים על דיכוי העם הארמני בסוריה שתחת השלטון העותמאני וכד'.

אחרי כל המנהלות של קבלת הדירה, המשכנו הלאה לארוחת ערב קלה בקרפרי היחיד שהיה פתוח ב20:00 בערב (שזה שם כמו 2 בלילה, בהתחשב בכמה שומם היה ברחובות).

חיממנו את ליבנו עם סיידר התפוחים המקומי המפורסם, שזורם כמו מים בכל רחבי בראטן ומוגש במאגים נמוכים מסורתיים. מיותר לציין שעד כמה שניסיתי, ממש לא התחברתי למשקה המוזר הזה, שהזכיר לי יותר בירה מקולקלת מאשר סיידר. ולצערי אני לא מחובבי הבירה, בטח לא כשהיא מקולקלת ככה. מלצר, אפשר רוויון במקום? תודה. איזה מזל שהם אוהבים רוויון, אלה. קוראים לזה פה Lait Ribot, וכבר בפריז ב-Breizh Cafe התוודעתי לטעמו הנפלא.

בתפריט: +65 סוגים של קרפים (לא צוחקת), מתוקים ומלוחים. רובם עשויים מבלילת קמח כוסמת, האופייני לאיזור ומכונה ble noir, ומניב קרפים דקיקים וקריספיים, כמו תחרה שחומה. בערך 30% מהם מכילים גם את האנדוייט האומלל הזה  (פיכס). אני הלכתי על הקומפלט משודרג פלוס פלוס:

נקניק, גבינה, ביצת עין, תרד, פרמזן, ושליכטה נאה של קרם פרש (מעין שמנת מתוקה חמצמצה וסמיכה).

ממממממ, טעים. ולסיום, כמו תיירים צרפתים טובים, קינחנו בקרפים עם קרמל מלוח וקצת קלבדוס (ברנדי תפוחים, שגם הם מקבלים שפע של כבוד בבראטן).

למחרת, החלטנו לקפוץ לשוק כדי לקנות מצרכים לארוחת צהריים מקומית שנכין בעצמנו, ואחר כך לסיבוב ברגל סביב חומות העיר. הדירה שלנו הייתה באיזור שהוא כמו העיר העתיקה של סאן מאלו, שמוקפת בחומות גבוהות עתיקות (שאמנם שוחזרו, אבל נבנו לפני מאות שנים, עוד בתקופה שהיו שבטים ברברים שהיו משתלטים לכם על העיר בסיויליזיישן). כפי שאפשר לראות בתמונות, המזג אוויר לא היה מי יודע מה. מאוד מעונן, וכמעט לא מפסיק הגשם. "ככה זה פה," ציין פרד. טפטוף עדין וכמעט בלתי מורגש ליווה אותנו לכל מקום. הגשם הבראטני הבלתי פוסק.

והגאות פה? הו, זו תופעת טבע. מסתבר שבכל אזור בראטן איזורי החוף ממש שטוחים ורחבים. כך שבמהלך היום הגאות יכולה לעלות ולהציף שטח של קילומטרים תוך דקות ספורות!

לדוגמה – גשר לאי קטן וחמוד שאליו רצינו לעלות. שימו לב לגשר שמתחיל להתכסות מים כמעט מיידית כשמתחילה הגאות.

וזה אותו הגשר לאחר 7 דקות בלבד. והמים קפואים, שתבינו.

ואם יש אנשים מסכנים שהחליטו לעלות על האי דרך הגשר למרות הגאות שעולה, הם פשוט נתקעים על האי ואין להם שום דרך לרדת ממנו מבלי לחטוף היפותרמיה. לפי השלטים באיזור – אם המים מגיעים למרחק של 10 מטר מהגשר, כבר אז צריך להפסיק לעלות אל האי. כמו שאתם רואים, אנחנו החלטנו (כלומר, שני המשוגעים האלה, לא אני, חס וחלילה) לעלות על האי כשהמים כבר היו על הגשר, ולא 10 מטר ממנו. ולכן מישהו היה צריך לחזור בריצת ספרינט ולהוריד נעלים כדי שלא יירטבו. היו גם כאלה שחזרו עוד יותר מאוחר, והיו צריכים לקפל את המכנסיים מעלה כי המים הגיעו להם עד הברכיים. זה היה או זה או להתייבש שם שעה עד שתגיע סירת חילוץ.

חזרנו הביתה עייפים וקצת רטובים, וישר התחלנו לנשנש את כל השלל מהשוק, תוך כדי התקנת ארוחת צהריים טעימה. קודם כל מיץ תפוחים טרי ואלוהי. למה לעזאזל לטרוח עם סיידר-בירה-מקולקלת? למה לא לשתות את העסיס הנפלא הזה בוקר-צהריים-וערב?! טעם גן עדן.

בשוק הצטיידנו בשלל מטעמים ומעדנים מקומיים. היופי הוא שהדברים החזיקו באוטו שעות בלי להתקלקל, כי כל כך קר בחוץ!

הנקניק הקטן והנהדר הזה עלה 8 יורו, פי שתיים ממה שעלתה לנו חבילה ענקית של פירות ים: כמעט קילו של מולים טריים, וכמות נאה של מיני-שרימפס. מסתבר שמשתלם לקנות תוצרת מקומית כאן. פירות הים זולים כמו זבל, וכל מה שצריכים להביא מרחוק (נקניקים, שכנראה פחות מחבבים כאן) – מאוד יקר.

הצנוניות בצרפת כל כך טעימות וקראנצ'יות. ופוטוגניות. אפשר לנשנש אותן בדרך ישירות מהשקית. הן אפילו מגיעות עם העלים (הקוצניים, אז לא לאכול אותם).

את השרימפס זללנו כמתאבן, כמו שהם, בלי לקלף או לבשל, רק לסחוט קצת מיץ לימון. זה היה נשנוש נפלא ומפתיע. מעולם לא העזתי לאכול שרימפס נא. וזה היה ממש מעולה.

את המולים הטריים (שעוד היו חיים! נסגרו ונפתחו כשנגענו בהם!) אידינו עם יין לבן וקצת שאלוטס (סוג של בצלצלים קטנים ועדינים) קצוצים דק, ואז ערבבנו אותם עם פסטה ושום. (זה ממש פשוט להכנה, אם יש דרישה, אוסיף פירוט קצר של המתכון עם כמויות מדוייקות יותר).

את הכל הורדנו יחד עם היין הלבן שאיתו בישלנו. אל תנסו לשאול אותי איזה יין זה. כבר הסכמנו שאני עושה בושות. אני לא אשת תרבות. אני אוכלת חמאת בוטנים ישירות מהצנצנת פור גוד'ז סייק!

ובהתאם להרגל הצרפתי, שום ארוחה לא תגיע לקינוח לפני פלטת גבינות לרענון החיך. במיוחד גבינות עיזים מסריחות כהוגן.

ובסוף בסוף, גולת הכותרת, האחד והיחיד, קואין אמאן (Kouign Amann) שכבר הרעפתי בשבחו בעבר. מדובר במעין היבריד של בצק שמרים ועוגיות פלמייה ("אוזני פיל", למי שמכיר): שכבות שכבות של בצק חמאתי דקיק ומתפצפץ, וביניהן קרמל מלוח. אין מילים שיכולות לתאר את העילוי החמאתי הנפלא הזה. הוא מתפוצץ בפה לאלף רסיסים קטנים של טופי וחמאה ובצק. הסיבה שהוא כל כך טוב כאן היא החמאה המלוחה האופיינית של מחוז בראטן, שמפורסמת בעולם כולו. אבל אל חשש, גם בפריז אפשר להשיג קואין אמאן הגון למדי (אצל פייר הרמה, לאדורה, וברשת Larnicol, שיש לה סניפים בכל העיר ומוכרת גרסאות מיני של המאפה במבחר מתעתע של טעמים, כל אחד יותר טוב מהשני).

אחרי שנ"צ זריז יצאנו לסיבוב בכפר חמוד וסמוך:

סאן סוליאק (Saint Suliac)

כמו שניתן לראות בבירור, הים הוא התמה המרכזית כאן.

אפילו מצאנו חנות יד-שנייה שמתעסקת אך ורק במוצרים של ימאים וספינות.

באופן מוזר ונדיר למדי, היו גם שמיים כחולים והטפטוף קצת הפסיק.

אז המקומיים גדשו את הרחובות, כולל הילדוד'ס.

בערב חזרנו לדירה כדי להתקלח ולהתגנדר לפני ארוחת הערב, במסעדה שקיבלה המלצות לוהטות במדריך והזמנו בה מקום יומיים מראש.

אכלתי שם ביסק סרטנים אלוהי (!!), שהוגש עם מקלות קלויים של עוגת תבלינים (המכונה Pain d'Epices, והיא בעלת מרקם צמיגי מעט בגלל שהיא מבוססת על קמח שיפון, אך טעמה נפלא וקשה מאוד לשחזור).

Restaurant Chez Giles
2 Rue de la Pie Qui Boit  35400 Saint-Malo, France

למחרת השקמנו קום כדי ללכת למצוקים המפורסמים של בראטן (La Point du Grouin) ולראות את הנוף המטריף לים

גם היום מזג האוויר חייך אלינו והשמיים היו כחולים ונעימים.

לאחר מכן המשכנו לקנקל (Cancale), עיירה מקומית שמפורסמת בזכות הצדפות המעולות שלה. התחלנו בשוק האוכל, שם טעמתי את העוגה המקומית המסורתית: Far Breton, שמזכירה קצת שילוב של פלאן ועוגת גבינה, עם ליקר שזיפים ושזיפים מיובשים בתחתית. מיוחד וטעים.

את העוגה הזו קונים לפי משקל. פרוסה נאה כמו בתמונה עלתה לי יורו אחד. הבחוריקו מכר גם קואין אמאן, אבל הוא היה נראה קצת יבש ועצוב, אז וויתרתי.

בדוכן הבא, לעומת זאת, די התחרפנתי:

דוכן שכולו מוקדש לקרמל מחמאה מלוחה בשלל טעמים מטריפים. אם לא ציינתי זאת כבר עשרים אלף פעם בעבר, קרמל מומלח הוא אחד הדברים הכי אהובים עלי ביקום כולו. אז קניתי שלוש צנצנות וגמרתי כבר את כולן. טעמי הממרחים: קרמל מומלח ותפוחים (מתכון בקרוב!!!!), קרמל מומלח ותבלינים, קרמל מומלח ושוקולד, קרמל מומלח עם פרלין, ועוד ועוד ועוד.

גם דבש מקומי יש בשפע.

כשמיצינו את כל הנשנושים בשוק, הגיע הזמן לרדת מההר לכיוון הטיילת, שרצופה כולה במסעדות תיירים קטנות שמוכרות כולן את אותו הדבר: הרבה הרבה מולים וצדפות, הרבה צ'יפס, והרבה יין עם זה. ובזול. בדרך למטה ראינו את חוות הגידול של הצדפות:

איך זה עובד? לפי מה שהבנתי פשוט מניחים את המשטחים האלה במים, והצדפות באות ומצטופפות עליהם בסבבה שלהן. לא כל כך ברור העסק. אבל עכשיו התבהר לי למה הצדפות כל כך זולות כאן. שילמנו 12 יורו על עסקית צהריים: ראשונה, עיקרית, וקינוח פלוס שתייה.

לראשונה, לבחירתכם, פלטת פירות ים (חלקם ממש מוזרים, אני אמנע מפירוט), פלטה של 5 צדפות טריות עם ויניגרט שאלוט, ועוד כל מיני דברים לא מעניינים שאף אחד לא מזמין אף פעם.

לעיקרית מולים וצ'יפס.

ולקינוח – טיפ קטן של מקומיים יודעי דבר. ברוב המסעדות בצרפת יש מנה בתפריט הקינוחים שנקראת Cafe Gourmand. וכמובן שאנחנו ישראלים שאוהבים לדפוק את המערכת ולכן המנה הזו היא בול בשבילנו: במחיר של קינוח אחד (כ-7-8 יורו, לרוב), מקבלים כוס קפה, פלוס גרסה מוקטנת של כל הקינוחים במסעדה, והכל על צלחת אחת. רוצים לטעום קצת מכל דבר? רוצים גם קפה? זהו הסוד. אל תספרו לאף אחד.

בקפה גורמאנד של המסעדה הזו קיבלנו כוס קפה, טארט תפוחים, גלידת קרמל, ביצי שלג (כדורי מרנג מאודים ברוטב וניל), ו-Far Breton, הכל במנה אחת. תענוג.

יצאנו לדרכנו בחזרה לפריז שבעים ומאושרים. ואני רק אגיד שאם לא ראיתם צרפתי נוהג ב-120 קמ"ש ושר שיר של מתי כספי בשלמותו כולל כל המילים, עוד לא ראיתם כלום. בדרך גם עצרנו בטירה המפורסמת Mont Saint Michel, שהייתה חמודה, אבל אתר הבנייה המאסיבי שמסביבה די הרס את הנוף, ולכן היא אפילו לא מקבלת תמונה.

טוב, אז אני יודעת שאמרתי שלא, אבל לא הצלחתי להתאפק –
כמה המלצות חדשות לפריז:

בדרכי לחנות יד שנייה כלשהי (שכמובן נסגרה מזמן וכבר לא הייתה שם), נתקלתי לגמרי במקרה בפטיסרי חדש ויפהפה, של כוכב עולה, הקונדיטור סבסטיאן גודאר. הבחור ירש את הפטיסרי של אבא שלו, והחליט להחזיר את טעמי הילדות שלו בחזרה לפטיסרי. לצד קלאסיקות פריזאיות כמו עוגות סנט הונורה מושקעות, ומאפי שמרים מדוייקים ואווריריים מארץ החלומות, נתקלתי גם בגרסה למבוגרים של עוגת היער השחור:

כמויות אסטרונומיות של ליקר דובדבנים, שוקולד מריר 70%, דובדבני אמרנה מתוקים, וקצפת כמעט ללא סוכר, התאזנו כולם יחד לביס אחר ביס של שלמות רכה ומשובחת.

אם אתם באיזור, אל תפספסו. ועם העיצוב המהמם של המאפייה הזו, שנראית כאילו הוקפאה בשנות ה-40 (במובן הטוב של המילה, כמובן), קשה יהיה לפספס אותה.

Sébastien Gaudard
22 Rue des Martyrs
(מרחק הליכה מחנות הממתקים a l'Etoile d'Or)
Metro: Saint Georges

השוקולדים של השוקולטייר פטריק רוז'ה, שכבר הפך למיני-סלב גם בזכות הוידאו המהמם שצילם עם לייבוביץ', לא צריכים הקדמה.

מדובר בגן עדן לחובבי השוקולד, והאמת, גם למי שפחות חובב (כמוני, לדוגמה). כל אחד ימצא שם שלל תופיני שוקולד וקרמל בטעמים שמתאימים לו. ההארדקוריסטים יפנו לכיוון הפרלינים, השוקולדים המרירים, וקפסולות המוס, וכל השאר יפזלו לכיוון סוכריות הטופי, קליפות התפוז המסוכרות והמשוקלדות, ושלל פרליני השוקולד בטעמים המסקרנים כמו בזיליקום, מנגו וצ'ילי, ליים, וכד'. שוקולדים טעימים כאלה כבר מזמן לא טעמתי. ועל האריזות המושקעות אפשר לכתוב פוסט שלם. או כמו שאמר אורן, "אפילו חנויות תכשיטים לא יארזו לך את הטבעת בכזה הוד והדר". את הגולות הירקרקות האלה (פרלין ממולא קרם יוזו), אורזים אחת אחת בקופסאות פיצפוניות שלא היו מביישות טבעות נישואין.

לרוז'ה יש הרבה סניפים ברחבי פריז. אל תפספסו את פסלי השוקולד היפהפיים שלו, שמתחלפים מסניף לסניף.

Patrick Roger Chocolatier
לרשימת הסניפים

ואחרון אחרון חביב – מסעדת קרפים נהדרת שפרד ורוני גילו, מי היה מאמין, על גדות בריכת הפומפידו. קרפים שעומדים בסטנדרנט הבראטני המחמיר ביותר, ואפילו יותר טובים, במידה מסויימת (המרקם!!!!!!), משל Breizh Cafe עליהם המלצתי בעבר.

Creperie Beaubourg
2 Rue Brisemiche (ליד בריכת פומפידו)
Metro: Hotel de Ville

חורף חמים לכולם, ואם יש לכם עוד המלצות לפריז שעוד לא הספקתם לרשום לי, שתפו בתגובות!
תודה לאורן, רוני ופרד – הייתם מעולים ותודה שסבלתם אותי!

• פורסם ביום חמישי, 10 בינואר 2013
• » רסס תגובות
• » הוספת טראקבק