סיציליה היא מעין גרסה פראית וקצת עארסית של איטליה, אבל בקטע ממש ממש טוב. המחירים הם חצי, האנשים פי שתיים יותר נחמדים, ובניגוד לרומא במיוחד, אף אחד לא יתפוס עליכם תחת. בכל פינה שתעצרו ותשתהו בה, ישאלו בחיוך מאיפה אתם, ולא יהססו לחלוק איתכם מיידית את כל המידע הידוע להם על מדינת הפרעוש הזו שממנה באתם, ועד כמה בעסה שבעסה שם. בחגי ספטמבר שעברו מכבר, החלטנו אני ודני להיות ישראלים טובים ולנצל בצורה אופטימלית לאקסטרים את כל ימי החופש שצברנו. לא הספקתי למצמץ והיי-הופ הוזמנו טיסות בק טו בק לסיציליה ומיד אח"כ ליפן (?!), עם עצירה קצרה בארץ ל-24 שעות של יום הפיקורים המסורתי שלנו. שתי המדינות האלה קשורות באיזשהי צורה? לא ממש. אבל "לא-קשור" זה המידל ניים שלי הרי, ולהרפתקאה הגדולה יצאנו בחדווה.

במהלך הפוסט קישרתי הרבה לתמונות אינסטגרם ממהלך הטיול, כדי קצת לתקצר – אז מי שרוצה עוד, אל תפספסו את הלינקים (וזו העת גם להגיד שאשמח לשמוע מכם פידבק בתגובות על פוסטי החו"ל האלה, עד כמה אתם באמת אוהבים אותם, ואת כמות התמונות / טקסט שבהם)

נחתנו בלילה היישר לתוך פלרמו, עיר הבירה. וכמו שנחתנו, ככה ברחנו (לא לפני שזללנו הרבה הרבה פיצה במסעדה נהדרת בכיכר המנחוסים). מיד על הבוקר העמסנו את הפקלאות על הרכבת, ונסענו ישר ל-CATANIA, העיר השנייה בגודלה באי, שנמצאת בצידו המזרחי. בחצי הראשון של הדרך פסי הרכבת היו ליטרלי על קו המים וזו הייתה נסיעה פשוט מדהימה.

מיותר לציין שבכל חור בארץ הזו באופן כללי, וגם בסיציליה, יש גלידריות מעולות. והאיטלקים לרוב מכינים את הגלידות שלהם (המכונות "gelato") מחלב, ולא משמנת, והן רכות, אווריריות וכל כך קלילות, שאפשר לאכול מהן חצי טון בלי לשים לב. וכך עשינו מיד כשירדנו מהרכבת.

בהמשך, את שלמות הנוצ'ולה-וניל הזו טעמנו באיזו שכונה סטייל רמת אביב טיכו שם אספנו את האוטו שלנו. המחיר לכדור נדיב: יורו אחד. כבר ציינתי שהתחלתי לחבב את המקום הזה מיידית?

על שוק הדגים הגדול בקטניה שמענו רבות, וכמובן שהיינו חייבים לבקר.

סיציליה, להזכירכם, היא אי. וכמובן שהאי, מתוקף היותו אי, מוקף במים מכל כיוון אפשרי, ושוחה בדגים טריים במגוון בלתי נתפס, ובטריות שגרמה לי קצת לקנא בכל האנשים האלה שראיתי שם.

השוק היה פשוט מפוצץ עד אפס מקום באנשים מכל הסוגים ובכל הגילאים, וכולם ידעו בדיוק מה הם רוצים ומאיזה דוכן הם לוקחים את זה. אין מצב שתשבו לארוחת צהריים בבית סיציליאני (או, תכל'ס, בכל מסעדה שמכבדת את עצמה) ותקבלו לאכול דג מופשר, או דג בריכה.

המושג הזה פשוט לא קיים בלקסיקון שלהם.

ועל כן, כמו רומניה טובה, נתקפתי מיידית רגשי קנאה ונחיתות על הקקמייקה המופשרת שאני קונה בארץ בשיא היוקר

אני חורגת קצת מחוקי הכרונולוגיה והזמן, אבל אחרי סיציליה, כשביקרנו ביפן בשוק הסיטונאי המפורסם בטוקיו (יהיה פוסט בהמשך), לא היה מה להשוות בכלל בין שתי החוויות. השוק בסיציליה היה חי, רועש, בועט וצבעוני, ופי אלף יותר מעניין וססגוני ממקבילו המפוהק והמקורצף שבמזרח הרחוק.

אחרי השוק ישבנו בבית קפה "מלכודת תיירים" שבפיאצה הסמוכה, לקצת פיפל וואטצ'ינג, ואפילו פיש וואטצ'ינג.

שילמנו גרושים בודדים על שוקולטה סמיכה, גרניטת שקדים מרעננת (וקצת מתוקה מידי) ועל פגישתי הראשונה עם המלכה הבלתי מעורערת של האי הזה: הריקוטה.

את הריקוטה הזו, שמככבת לא רק בקינוחים, אפשר למצוא בכל מקום שלא תסתכלו. על ברוסקטות, בתוך פסטה, וסתם כשליכטה בצלחת אנטיפסטי. אם אתם רוצים אותה טרייה טרייה, אגב, תצטרכו להגיע בעונה בה חולבים את העיזים או הכבשים (שעוד לא הצלחתי להבין מתי בדיוק זה קורה, כי אף מוכר בחנות גבינות לא ידע להגיד לי). כאן בתמונה, היא משמשת כמלית לקנולי – אחד הקינוחים הכי פופולריים בדרום איטליה: מעין גליל בצק קריספי שמטוגן עד כדי שלמות פריכה ומתפוררת וממולא בנדיבות בריקוטה שהומתקה קמעה בסוכר, ולפעמים גם בנגיעה של ליקר טעים, או בפתיתי שוקולד מריר / פיסטוק קצוץ, שגם הוא נסיך לא קטן בשכונה. (אגב, אל תפספסו את הסיפור המשעשע של רותי רוסו על המכות שהייתה צריכה ללכת כדי שיסכימו למכור לה קנולי במעדניה איטלקית בניו יורק). הקנולי השתנה באיכותו בכל הפעמים שטעמתי אותו, והמוצלח ביותר (בעיקר בגלל שהוא לא היה כל כך מתוק כמו השאר) היה בקונדיטוריה סיציליאנית וותיקה בשם savia.

באופן כללי למות מהקונדיטוריות שלהם. ואי אפשר לפספס את הקסאטה סיציליאנה שמופיעה בכל מקום – עוגת ספוג בשכבות עם קרם ריקוטה ובציפוי בצק סוכר בצבע ירוק ודובדבן זרחני. עד כמה שניסתה, היא לא הצליחה להתחבב עלי במיוחד, כי הטעם הבולט ביותר שהיה בה הוא פשוט סוכר. מלא מלא סוכר (מה קרה לך, מאיה, את מרגישה טוב?!)

עוד גברת פופולרית (שאני זוכרת ששלטה ביד רמה גם בנאפולי) היא הסברינה (baba rum) שמגיעה בשלל צבעי טכניקולור, וממה שאני החלטתי בראש שלי, הכי מוצלחת כשהיא מגיעה עם ענן כבד של פיסטוק טחון מלמעלה. אלא מה.

על גלידת פיסטוק כבר דיברנו? לא? מדובר בחוויה שמימית למדי. ב-90% מהמקרים היא מגיעה בצבע ירקרק בהיר חצי דהוי, שאומר שהיא מתבססת על פיסטוק אמיתי ולא על כל מיני תמציות פיכסה וצבעי מאכל זרחניים (הוי, גלידת דרדסים, אייך). ומה עם ממרח דולצ'ה פיסטוק? עיסה קרמית ירוקה ומתקתקה שגורמת לנוטלה להראות כמו עוגיות עבדי צבאיות מפוררות בתחתית של קיטבג עם סקביאס? (מיותר לציין שחזרתי עם שלוש צנצנות של ההזייה הזו, והצלחתי לשחזר את המתכון גם. זה הולך מצויין על מאכל לאומי ישראלי מטוגן מסויים. בקרוב במדור חנוכה של זמנים מודרניים)

עוד תופעה נחמדה ששמנו לב אליה בקטניה, ואחר כך בכל עיירה קטנה שנחתנו בה, זה העיסוק הלאומי של הפנסיונרים (וגם סתם אנשים שיש להם הרבה זמן פנוי): משחקי קלפים בפומבי, וספציפית, המשחק scala quaranta (שמיתרגם ל"ארבעים המדרגות"), שהוא קצת כמו גרסה מיתחכמת של "יניב" הישראלי.

את הקבוצה הזו ראינו בפארק ועמדנו ובהינו בהם כ-30 דקות (יש לנו קטע כזה עם לבהות במשחקי רחוב, ובמיוחד "איפה המלכה", בו נתקלנו בכל מדינה שהיינו בה פחות או יותר).

באיזור הפארק, שהיה מאוד קרוב לשוק הדגים, היה גם שוק פירות וירקות חמוד.

מצאנו ליד החומה שם המון דוכנים קטנים של אוכל טעים על הגריל. שם אכלתי את הארטישוק הכי טעים שאכלתי אוור!!!1 הוא היה כמעט שרוף בתחתית, אבל קיבל לאורכו נגיעות יפות של קראסט פריך, וסחטו עליו מלא מלא לימון, שמן זית, ושום קצוץ. אני עד היום מקללת את עצמי שלא צילמתי את הפלא הזה, שעלה יורו אחד, ולכן אנחנו צריכים להסתפק בצילום פלאפון מצ'וקמק למזכרת :(

כשהתחלנו לצאת לגיחות מחוץ לקטניה נוכחנו לדעת שהגענו בדיוק, אבל בדיוק בזמן לפסטיבל הארנצ'יני הבינלאומי מס' 14 (האאא!!!) שהתרחש ב- aci castello, עיירה קטנה ומנומנמת מצפונה לנו.

כשהגענו בדיוק הבלגאן התחיל ואנשים עמדו בתור לטעום מבחר מתעתע של ארנצ'יני (כדורי ריזוטו מטוגנים): אחד עם פיסטוק (אלא מה), אחד שחור לבן עם דיו תמנון, אחד עם שרימפס, אחד עם סלמון, אחד עם תרד, וההוא עם הנוטלה לגמרי גנב את ההצגה (זה היה כמו לאכול פודינג אורז עם פצצת שוקולד בפנים, שטוגנה בשמן עמוק). אילולא היו כדורים אלה כל כך ענקיים (איפה אתם חושבים שאתם נמצאים, סיציליאנים? דרום קרוליינה??) היינו טועמים עוד ועוד.

המשכנו עם האוטו שלנו להקיף את הר הגעש "אתנה" (הפעיל!!) ובמקרה נפלנו על יריד אוכל נחמד בעיירה milo עם שוק איכרים מגניב.

נעמדנו ישר בתור הארוך של המקומיים, כדי להיווכח שהלהיט הגדול היא לא אחרת מאשר פסטה טרייה (מהסוג העבה והשמנמן, שמאוד נפוץ בסיציליה) שהכינו על המקום והקפיצו ברוטב פטריות יער ועגבניות. 4 יורו בלבד. וכוס יין מקומי בעוד 2.

כל הנוף ההררי והגעשי סביב הר אתנה (שגם עליו עלינו קצת עם האוטו, אבל היה מאוד מעונן וקצת גשום אז לא ראו יותר מידי) מרהיב, ואם תוסיפו על זה את העובדה שהאדמה הבזלתית היא גן עדן לגידולים חקלאיים, תקבלו בכל פינה כרם ענבים פוטוגני, ומעבר לכל גדר עץ פרי חביב.

זה ממש אתגר לנסוע שם בלי לעצור את האוטו בכל שנייה ולצאת לסיבוב השתאות ארוך ברגל. כל מבט במראה האחורית מגלה נוף גלויה של ממש.

הרים ירוקים, עננים, ובקתאות כפריות, עז או פרה חמודה, מסתובבות להן בסבבה וזוללות עשב מכל הבא ליד.

ממש אוטופיה!!

חרשנו את הכבישים בחלק המזרחי של הר אתנה ואני ממליצה בחום פשוט ללכת שם לאיבוד (עוד יותר מומלץ עם אוטו, אם אפשר). כל עיירה קטנה יותר מקסימה מקודמתה.

אחת הבולטות (וזה קשה!) היא העיירה novara di sicilia, שיושבת ליטרלי על צוק של הר, וכבר חצי שעה לפני שמגיעים אליה תוהים: "וואו, מה זה הכפר הפסיכי הזה שם על הצוק, מוקף בעצים, צמחי מרפא, פרפרים ופיות?!!?"

וכשמגיעים, ב-50% ממנה אפשר לראות נוף פנורמי של כל האיזור ההררי, והכבישים בה צרים ומדרחוביים

ומכל חלון מציצה סבתא עם שמלה רקומה שרק מחפשת לזרוק עליכם את המים של הספונג'ה, כי אתם תיירים מטונפים שבאתם לדרוך לה על הבגוניות ולדלל את הדם הסיצילאני הטהור. סתם סתם, הן היו חמודות. אה, ואין כזה דבר דם סיציליאני טהור, הם כולם בני תערובת של כל האימפריות ששלטו באי הזה הזה למשך אלפי שנים.

שמעתם פעם מישהו מדבר סיציליאנית? אני שמעתי, וזה נשמע כמו ג'יבריש מוחלט. ואם היו מחזיקים לי אקדח לראש ושואלים אותי למה זה דומה הייתי מהמרת על שילוב של ערבית, אמהרית, אלבנית, ורומנית. ואולי קצת איטלקית אבל ממש קצת. זו שפה ממש מוזרה, וכל המקומיים דוברים אותה שוטף, בנוסף לאיטלקית שוטף.

איפה הייתי? אהה, בכפר ה-medieval הזה. בדיוק כשהגענו, שהיה בדיוק באמצע הסייסטה, כייאה לנו, כך שלא היה שום דבר לאכול או לראות והכל היה סגור. אבל מה שכן היה זה המולה רצינית במרכז הכפר, שאי אפשר היה לפספס כי זה כפר של 2 מטר מרובע בערך – אההה, הם מחלקים שם פרסים על תחרות מכוניות מרוץ!! הידד!

אז ישבנו לצד טקס הפרסים החגיגי וטרפנו מגש שלם של מתוקים מקומיים מהקונדיטוריה, שהייתה הדבר היחיד שענה על קטגוריית "אוכל" שהיה פתוח:

משמאל-למעלה בכיוון השעון: עוגייה מסורתית מקומית בשם bianco nero ("שחור לבן" – וואו, כה מקורי. נכון מור??) – ביסקוויט עגול פריך וחלול, שבתוכו, איך לא, מלית ריקוטה מתוקה, ומבחוץ זיגוג אבקת סוכר בצבע שחור ולבן. לא עפנו. מימינה לו טירמיסו מהחלומות (ככה זה כשמסקרפונה טרייה עולה בסופר 2 יורו. אני שמה לב שאני נסחפת עם לכתוב את המחירים לכל דבר, אז תסלחו לי מראש), מרמלדת סברס (שגדל פרא בכל חלקה טובה באי הזה, אגב) חביבה, כמעט ללא סוכר!, וספו[ג]ליטלה – מעין מאפה דפוף של שכבות דקיקות דמויות פילו עם מלית ריקוטה. יאם.

אחרי זה נסענו ל-milazzo ולקחנו מעבורת לאי קטן בשם Vulcano כדי לטפס על הר געש חביב (ופעיל! אבל גריאטרי…), ובהמשך חזרנו לאמצע האי לחווה נהדרת בשם Etna Quota Mille (שהנסיעה אליה הייתה הכי מרהיבה מכולן, אם זה אפשרי. מדובר על הדרך מהכביש המהיר הצפוני שצמוד לים, ומשם לכבישים sp103, ואח"כ 112 ו-110)

שם ישנו וגם אכלנו ארוחת ערב מדהימה עם עשרים אלף מנות.

המובילה שבהן הייתה הפסטה הצנועה הזו (שוב, שמנמנה ועסיסית), עם עגבניות ופטריות.

התעוררתי מוקדם מוקדם בבוקר מסיבה בלתי מוסברת ויצאתי לעשות סיבוב בשכונה לאור הזריחה. גיליתי כרם סודי ונשנשתי קצת ענבי בוסר (פי אלף יותר טעימים מענבים בשלים בעיני… חמוצים ומוצקים. קצת מזכירים אוכמניות).

לפני התחנה הבאה שלנו חזרנו לכביש החוף הצפוני ועצרנו בעוד עיירה חמודה בשם santo stefano di camastra. וכרגיל, בגלל תכנון זמנים לוקה, הגענו כשרוב המסעדות היו סגורות ונאלצנו להסתפק במעין "חתוליה" שישבה בחלק התחתון של הכפר ממש על תחנת הרכבת.

ואפילו שם, למרות שרוב האוכל היה בינוני, פירות הים היו כל כך פאקין טריים, שזה גרם גם לפסטה התעשייתית שלי, יחד עם הרוטב המימי שלה, להרגיש כמו מעדן מלכים.

בדרך חזרה למלון התברר שיש איזה משחק כדורגל רציני וכל הכפר זרם בהמוניו לקיוסק, שהוציא טלויזיה לרחוב (והגיש, כמובן, גם גלידה משובחת). את השאגות שהגיעו אחרי כל גול אפשר בטח היה לשמוע גם קילומטרים משם (אבל לנו בישראל זה לא דבר חדש).

בבוקר התעוררתי שוב ממש מוקדם משום מה, ועשיתי סיבוב בין כל חנויות הקרמיקה המיוחדות שגדשו את הרחוב הראשי.

משם המשכנו בדרכנו לקורליאונה (corleone), שזכורה לחלקכם כעיר מפתח בעלילת סריית סרטי "הסנדק", וזו בדיוק הסיבה שהחלטנו לנסוע אליה, תיירים מערבים בערים שכמותנו.

ועל-כן, כשנחתנו שם מיהרנו מיד לסור אל מוזיאון המאפיה המקומי המפורסם (CIDMA, אליו הזמנו מקום מראש), בו מתנדבים מדריכים מקומיים דוברי אנגלית ומסבירים על מקורותיה של המאפיה הסיציליאנית (שהייתה למעשה ארגון הפשע הרציני הראשון בכל איטליה), ואיך היא פחות או יותר אחראית לריסוקה הכמעט מוחלט של הכלכלה בסיציליה, ואפילו באיטליה.

החבר'ה הקורליאונים די מבואסים מהעובדה שבכל איטליה ובעולם באופן כללי זוכרים להם רק את הקטע של המאפיה, ולא מבינים שיש למקום הזה קצת יותר להציע. והאמת, הכפר הזה ממש חמוד ויפה, והעובדה שהוא נראה כאילו הוא נתקע בשנות ה-80 מוסיפה לו המון המון חן בעיני. הבעייה היא, לדבריהם, שרוב האוכלוסיה הצעירה בורחת לפלרמו, עיר הבירה, ואפילו לחו"ל, וברוב שעות היום העיר נראית פשוט נטושה.

ישנו בכפר בצימר נחמד ממש בשם Il Gattopardo, התחברנו כל כך עם הבעלים, שהיה ממש אחלה גבר (ואשתו בשלנית מעולה שהכינה לנו ארוחת בוקר מהחלומות), שהוא לקח אותנו לסיור על הגבעות הסמוכות שמשקיפות על העיר, ואפילו נתן לנו להציץ לתוך הבית המהמם שלו (בתמונה).

הוא הסביר לי מה פשר השומר (finocchio) שמופיע בכל מנות הפסטה בכל מקום (ובמיוחד במנת הפסטה והסרדינים המטריפה, שאפרט עליה בהמשך), ובכל השווקים בשפע – מדובר בשומר בר (בתמונה) שגדל פרא בכל האי, והמקומיים מטורפים עליו ומעמיסים אותו על תבשילים ופסטות בכמויות סיטונאיות. אני מניחה שבארץ אפשר לנסות להסתפק בשמיר כתחליף, או אם אתם מצליחים להשיג שומר עם העלים, יותר טוב. "אבל הכי חשוב, מאיה!" הוא הדגיש ואמר – "אל תסכימי שיגישו לך פסטת שומר וסרדינים עם רוטב מקופסה. תמיד תוודאי שקוצצים ומכינים לך את זה טרי! לאישתי יש מתכון מעולה, אני אשלח לך!". ברגע שאשחזר את העניין בבית, אדווח, כמובן.

כמו-כן, הידעתם? בקורליאונה מוכרים פירות בשיטת ה-PUSH. יענו, הפירות מגיעים ישירות אליכם כמו באוטו-גלידה. גאוני.

באופן כללי הכפר הזה די מגניב ושווה ביקור, ואפילו לינה של לילה. מה שכן, תהיו בטוחים שלא יהיו שם יותר מידי תיירים חוץ מכם.

אחרי נסיעה קצרה, ומיני טראק של כמה שעות בפארק נברודי

(שלא מי יודע מה הצדיק את עצמו), חזרנו לפלרמו, ממנה התחלנו, והפעם יכולנו להרגע ולהנות ממנה כמו שצריך למשך יומיים.

תיכננו להגיע לפלרמו רק בסוף כדי שנוכל, הוי, במקרה! ליפול על חגיגות פסטיבל הג'לטו הבינלאומי, בו מתחרות במרתון ראש בראש עשרות מהגלידריות המובילות ביותר, וכל אחת שולחת לתחרות את הטעם הכי מוצלח ושווה שלה.

עמדנו עם אלפי סיציליאנים רעבים בתור וקנינו כרטיסייה בה אפשר לטעום חמש מיני מנות מכל מבחר הטעמים, ושתי מנות גדולות. גן עדן של ממש, זה. ולסקרנים שביניכם פרס הגלידה המוצלחת ביותר שלי הוא תיקו בין גלידת שטרודל תפוחים ודבש עם צנוברים של מתחרה מגרמניה שהייתה אלוהית ממש, לבין גלידת עוגיות אמרטי שקופלו לתוכה גם שבבים קטנים של פרלין שקדים מדהים – שהגיעה מטוסקנה. במקום שני שלי זכתה גלידה מיוחדת ועדינה של כוסברה ואגוזי מלך מסורנטו.

הוי, כמה כיף בסיציליה.

לקינוח, בסמוך לפסטיבל הגלידה, זללנו פסטות מצויינות ב-Bisso Bistro המעוצב והשווה (שיש לו מטבח שקוף שמשקיף לרחוב)

אבל הפסטה המוצלחת ביותר היא ללא ספק פסטת הסרדינים והשומר של Trattoria Piccolo הנהדרת (תגיעו לשם מוקדם, כי היא מתמלאת מהר).

למחרת הלכתי לסיבוב ברח' Via Calderai שם מרוכזות המון המון חנויות כלי מטבח שוות, וקניתי, בין היתר, סלסלות פלסטיק מיוחדות לניקוז ריקוטה, ושאר הפתעות.

אחר כך ביקרנו בשוק ענק של פירות, ירקות, ודגים, בשם Ballarò

שם מצאנו המון המון משומר הבר המדובר, ושאר ירקות.

היה גם דוכן שמכר אך ורק ריקוטה אפויה בתנור, עם המון המון סוגים של טופינגז (עשבי תיבול, עגבניות מיובשות, וכו'). מניחה שזה אמור לשמש כאינגרידנט בבישול, אבל פשוט חתכתי את זה לארבע וזללתי את זה ככה. מעדן!

כן, הייתי עוברת לגור שם.

בלילה בדרכנו למלון נתקלנו בדוכן של רוקי הגב-גבר

שהכין לעשרות סועדים רעבים את אחת ממנות הדגל בתרבות חיי הלילה של פלרמו: Pani ca’ meusa, שהתרגום העדין שלו הוא טחולבורגר (לפעמים יש בפנים גם ריאות).

חגיגה מרהיבה של חלקי פנים קצוצים רוקדים ומוקפצים להם במחבת עצומה וגדושה ב-mystery grease. והכל מועמס לתוך לחמניה רכה ועוגתית.

למחרת נפרדנו מפלרמו לשלום וטסנו לכמה ימים לרומא. שם קרו בעיקר שני דברים מעניינים: הראשון הוא שהלכנו לארוחת ערב במסעדה עם שלושה כוכבי מישלן בשם La Pergola. הייתי מפרטת עליה יותר אבל תכל'ס, למרות שהיה טעים, היא בשום דרך לא הצדיקה את המחיר ואת הפוזה ואת ה-4 שעות המייגעות שהיא לקחה (בפריז אכלנו במסעדת SEPTIME בחמישית מחיר וזו הייתה הארוחה הכי טובה בחיים שלנו בערך. תיעדתי הכל ויוקדש לזה הפוסט הראוי מתישהו). ייאמר לזכותם, עם זאת, שהגיעו בסיום הארוחה לא פחות מ-21 קינוחים ועוגות לקפה (!!!), רובם מאוד מאוד מוצלחים.

הדבר השני הוא שגילינו במקרה מסעדה נהדרת בשם costanza שם התקינו גרסה משובחת במיוחד של הקלאסיקה הרומאית "קצ'יו א פפה" (פסטה ברוטב גבינה ופלפל שחור, סה טו), שהוגשה בקונכיית פרמזן אפויה ופריכה.

לצידה מופיע ריזוטו תרד מוצלח לא פחות. גם הקינוחים היו מצויינים: אכלנו טירמיסו מהפנט וצלחת נפלאה של פירות יער טריים. מומלץ!

גם במסעדת Armando del Pantheon הסמוכה אכלנו אוכל רומאי טעים ביותר ותקני להפליא (זו, בניגוד לקוסטנזה, מסעדה קטנה וסופר אינית ולכן צריך להזמין מקום מראש).

אל תפספסו את הפוסט הקודם שלי על איטליה (קצת ישן)