אחרי הפוגה ארוכה אני חייבת לכם כמה פוסטי חו"ל (פריז ויפן בתור התחלה), אבל החלטתי להתחיל דווקא מהסוף. את חודש אוגוסט השנה העברתי בפריז בלימוד צרפתית, וכשהוא נגמר עליתי על רכבת (כן, תאמינו או לא יש אשכרה רכבת שחוצה את הים בין צרפת לאנגליה, הזוי) ובסוף התהליך הגענו אני ודני לצפון אירלנד.

הא? מה איבדנו שם, תשאלו?

אז צ'מעו, התירוץ הרשמי היה ללכת לראות הופעה חיה של להקת רוק פסיכדלי מעולה בשם exmagician ששנינו התחלנו לחבב באובססיביות די קיצונית לאחרונה. זה התחיל מזה שאני שמעתי שיר שלהם בתכנית המעולה של ירדן אלבוחר ברדיו "הקצה" האינטרנטי (המומלץ בפני עצמו). בהתחלה חשבתי שזה בכלל משהו של הסטון רוזס, ואז שמעתי את האלבום כולו, התמכרתי, והדבקתי גם את דני.

איכשהו קרה שדיברנו איתם ישירות בצ'ט של פייסבוק, והם אמרו שהם מופיעים בפסטיבל Moira Calling ליד בלפסט ושנבוא ושיהיה סבבה. ואז תפרנו טיול של כמה ימים סביב זה, שלא היה קשה במיוחד, כי אירלנד. למרות שטכנית צפון אירלנד בכלל לא שייכת לאירלנד אלא לאנגליה והיו צרות שלמות סביב זה, כולל פיגועים ופיצוצים.

אני אתחיל בקריאה נואשת לציבור הבריטי לגבי היציר החלבי החייזרי הקרוי Clotted Cream (תדמיינו את נייג'לה אומרת את זה כדי לקבל מושג) שהוא מעין שמנת סופר שמנה וסופר סמיכה שהם מורחים על הסקונס שלהם בשעת התה. מה. לעזאזל. חשבתם. לעצמכם. חבר'ה. הדבר הזה ראוי להקרא חמאה, ולהמרח בשכבות דקות בהתאם. לא הבנתי את הקטע, בקיצור!

בלפסט, למרות היותה העיר הגדולה ביותר בצפון אירלנד, התגלתה כמשהו שיותר דומה לנס ציונה או משהו בסגנון. לוקח בערך 20 דקות ללכת את כל החלק המעניין שלה ברגל, ועם שירות השכרת האופניים היא בכלל כולה נמצאת בקצה אצבעותיכם. מצאנו סניף של סטייקיית Tony Roma's האמריקאית והתלהבנו כמו ילדות קטנות עם קוקיות (יש לנו קטע עם ריבס, עזבו, בואו לא נדבר על זה), ומצאנו כל מיני מסעדות ממש נחמדות.

וכשאני אומרת ממש נחמדות אני מתכוונת מסעדות שמעיזות לחרוג מהקלישאות הבריטיות הכבדות שמוצאים שם בכל מקום, כמו: פיש אנד צ'יפס, המבורגר, צלי בקר, עוף בקארי (כן, זו מנה בריטית לכל דבר והיא בכל מקום) ושאר דברים מטוגנים ו/או שוחים ברוטב חום שהם נחמדים בפני עצמם אבל אחרי ארוחה וחצי מהם מתחיל להמאס והבטן כבר צועקת הצילו.

ולכן אין לי המלצה סופר ספציפית שכרוכה באוכל אירי, כי בכל מקום שתנחתו תמצאו אותו במלוא הדרו, ולא חסרים מקומות שעושים אותו טוב (טוב נו, יש המלצה אחת, על השוק השבועי בבלפסט, והיא תגיע בסוף)

במסעדת Hollohans on the Barge נחתנו בשעת צהריים והגישו לנו מרק דלורית וערמונים, עם לחם סודה מדהים (שהם מכנים wheaten bread, ומכינים במסעדה עם גינס) וממרח חמאה חומה. שמעתם נכון. הם מקרמלים את החמאה האירית, הגם ככה מטריפה שלהם, עד שהיא שחומה ואגוזית, מצננים, פורסים לפרוסות, ואז נותנים לסועדים לחגוג עם זה. התעלפתי, בקיצור.

היה גם טוסט אבוקדו עם שרימפס, וסלט כרובית עם מלא דברים טובים, ועוד סלט ירקות שכל כך התגעגעתי אליהם בשלב זה שדי נמסתי.

חזרנו לשם שוב גם לארוחת יום ראשון שהייתה מהממת בפני עצמה.

פילה דג צרוב עם תירס טרי, בצלים ירוקים בגריל, ורוטב טרטר.

פנה קוטת שוקולד לבן עם ג'לי סמבוק (elderflower) פטל, ותפוח מקורמל.

איזור הקתדרלה בבלפסט ממש כיפי ומלא בפאבים מסורתיים (exmagician המליצו לנו ללכת ספציפית על Duke of York שהיה סופר מגניב ושמח בלילה). יש באיזור גם כמה בתי קפה נחמדים –

אחד מהם, Established Coffee היה טעים, כיפי ומואר, וכאילו הונדס כדי להצטלם טוב לאינסטוש.

היו לנו כמה ימים ספייר עד הפסטיבל כדי לחקור את האיזור, ולכן לקחנו אוטו ויצאנו צפונה לכיוון ה-Causeway.

הקוזווי הוא אתר תיירות מפורסם שיושב על פלח חוף יפהפה, ובו, מתישהו לפני אי אלו שנים, נשבר צוק סלע ויצר דוגמה מהפנטת גיאומטרית של שברי אבנים מסודרות.

כל רצועת החוף של צפון מזרח אירלנד היא בעצם מסלול נסיעה מסומן שסובב סביב כל מיני עתיקות ואטרקציות מקומיות.

חובבי משחקי הכס יתרגשו במיוחד לזהות אתרי צילום לסצינות מפתח רבות. שכמובן חלפו לנו מעל הראש כי לא ראינו עדיין (אנחנו לא רואים סדרות שעוד לא הסתיימו!). יש סיורים ייעודיים למעריצי הסדרה שעולים ויורדים על אוטובוסים ומתזזים כל היום בין כל מיני נקודות מפורסמות מהסדרה.

מסלול הנסיעה עובר בין אי אלו טירות עתיקות, חלקן מעניינות יותר, חלקן פחות. ה-Torr Head היא אחת מנקודות התצפית היותר יפות.

מקדש Mussenden היה אפילו עוד יותר יפה. כמעט לא אמיתי אפילו. וההליכה ההזויה אליו, דרך משטח עצום ואינסופי של דשא רך ומתנפנף שבסוף נשפך לצוק תלול היישר אל תוך הים, נותנת הרגשה כאילו אתם באיזו סצינה מסרט של טרסם סינג.

הדרך שמחברת בין כל האתרים היפים האלה מגניבה וירקרקה בפני עצמה, וכל הכבשים והפרות ששרועות בכל מקום יארחו לכם חברה באדישות חמודה למדי.

ובכל עיירה קטנה אפשר לעצור במסעדה הרנדומלית היחידה שפתוחה ולזלול הרבה אוכל

העיקריות די סטנדרטיות, כאמור. אבל קשה לפספס עם התוספות המסורתיות: הפירה המקומי, המכונה CHAMP, שמתוחזק בשמנת ובצל ירוק, או שבבי בצל מטוגן טעים המכונים Tabacco Onions.

או מרק קרם דגים (Clam Chowder) שבניגוד למקבילו הצפון-מזרח-ארה"בי, לרוב לא מכיל צדפות בכלל אלא המון דגים מקומיים, בדגש על סלמון. בן הלוויה התקני הוא כאמור ה-Wheaten Bread הממכר.

גשר החבלים המפורסם היה חביב, אך עמוס לעייפה בתיירים סינים. שביל ההליכה שהוביל אליו היה מרשים בהרבה

וגם הקוזווי עצמו דווקא בלט בשביל ההליכה העליון לשם (שזו דרך חלופית שכרוכה בקצת טיפוס. אפשר להגיע לאתר עצמו גם בשביל התחתון מבלי לטפס, אבל הנוף משמעותית פחות יפה)

ה-Dark Hedges יושבים על כביש קטן שמכוסה בעצים עבים ומאוד מאוד יפים

בבושמילס עצרנו במבשלת הוויסקי המפורסמת לסיור אולטרה-זריז (40 דק' על השעון כולל הטעימות בבר!), בו הצילום אסור :(
המדריכה הסבירה שפס הייצור שלהם כ"כ יעיל, שבחלק מהזמן הפנוי שלו הם מבקבקים גם את הוויסקי הנחות של ג'יימסון ("שהם בכלל לא משתמשים בלתת אמיתית אלא בגרגרי שעורה רגילים, כדי לחסוך כסף, וזה יוצא פשוט מגעיל!" היא פירטה)

את הנסיעה סיימנו בעיר Londonderry, בה דני עשה סיור הליכה מעניין שעבר בין כל מיני תחנות גרפיטי בעיר, וקיבל הסבר מפורט על כל תולדות הצרות (והפיגועים!) שעברו על העיר בתקופת המחלוקת. בזמן שדני עשה את הסיור הזה, אני כמו רומניה טובה עשיתי לי סיור בסופר הכי גדול בעיר

חזרנו לבלפסט בדיוק כדי להספיק לעשות סיבוב בשוק St. George's שפתוח כל סופ"ש ויש בו דוכנים של כל מיני אמנים / בשלנים / מפעלי אוכל מקומיים, ומוסיקה חיה ואפילו כמה דוכני פשפשים נחמדים ביותר.

ועכשיו סוף סוף הגיעה הסיבה שלשמה התכנסנו, הפסטיבל!! עלינו על רכבת לכיוון העיירה Moira, כ-20 דק' דרום מערבה מבלפסט. אני מניחה שלא אגזים אם אעריך שאנחנו היינו בין היחידים מבין 150-200 באי הפסטיבל שהגיעו מחוץ לצפון אירלנד.

כשדיברנו עם הנהלת הפסטיבל מראש לגבי רכישת הכרטיסים, אי אפשר שלא היה לשמוע נימה קלה של שעשוע למראה שני הישראלים המצחיקוליים האלה שאשכרה רוצים לקנות כרטיס מראש מחו"ל. אולי המקבילה של זה היא ששני פנסיונרים חביבים מתימן יגיעו לפסטיבל בומבמלה ויהיו לחוצים על לברר מראש איפה "מסתדרים".

למעשה, נראה שההגדרה שלנו של פסטיבל מוסיקה (במיוחד אחרי NOS ALIVE בליסבון) וההגדרה של המקומיים הן לא בדיוק אותו דבר. כשהגענו מה שראינו היה יותר דומה לState Fair באיזו מדינה ישנונית בדרום ארה"ב, כולל קוביות קש כספסלים, קוסמים ופינות יצירה, ומליון ילדים שרצים הלוך ושוב. האווירה השכונתית דווקא הייתה שינוי מרענן, והיה הרבה מקום לעמוד ולראות את כל ההופעות בנחת.

הלהקה עלתה להופיע מול, בלי הגזמה, 25 איש. אנחנו היינו היחידים שהכירו את כל השירים ואשכרה נהנו, ולכן הם זיהו אותנו מהבמה (בתור שני המטורללים שהגיעו במיוחד מישראל וחפרו להם בפייסבוק) והקדישו לנו שיר!!

עוד שתי הופעות מצויינות מהפסטיבל היו של PORTS ושל מייקל מורמיצ'ה, שעלה עם שני נגנים עטויי כיסוי ראש, והרביץ בשואו כסאחיסטי משובח

חלק מהיתרונות של פסטיבל מוסיקה שכונתי שכזה הוא שכל האמנים, לא משנה כמה מפורסמים הם, יורדים אחרי ההופעה ומסתובבים בין הדוכני אוכל. אז כך יצא, שפשוט ניגשנו ל-exmagician, הלוא הם דני וג'יימס, ופשוט קשקשנו איתם על בירה והם היו סופר קול! מיותר לציין שהיו מאוד מאוד סקרנים לדעת איך לעזאזל שמענו עליהם.

היה שוס!

כמה קטנות על לונדון

הספקנו להיות שם יומיים וחצי לפני המעבר לאירלנד אז הנה שתי המלצות בקטנה:

התעלפתי מחנות הטבע planet organic (יש שלושה סניפים בלונדון, אני הייתי ברח' טורינגטון). החנות הזו היא סיבה בפני עצמה לגור בלונדון. איזה אריזות. איזה מבחר. איזה כיף!!! יש אפילו מיץ ירוק. לא שזה מצרך נדיר בלונדון (בפריז, דווקא כן)

זללנו ארוחה הודית מרהיבה במסעדת dishoom (תודה לשי מקובר על ההמלצה), וקצת לפניה הסתובבנו בשכונת שורדיצ' הכה-מגניבה

במצעד הסופרמרקטים השווים (שהם לא חנויות טבע) זכתה Waitrose. מקום שני אחריה מרקס אנד ספנסר. באופן כללי הסופרים בלונדון מרהיבים למדי!!

בשבוע הבא הבלוג חוזר למתכונת רגילה (יחסית) עם מתכון חדש: חטיפי אנרגיה ביתיים מהממים. הפוסטים על יפן ופריז יגיעו בהמשך.

• פורסם ביום שלישי, 20 בספטמבר 2016
• » רסס תגובות
• » הוספת טראקבק