מקסיקו למתקדמים

נחשב אצלי: חו"ל

מקסיקו היא המדינה שבה הכי משתלם לסטות מדרך הישר. וב"דרך הישר" אני לא מתכוונת לרדת מהמטוס ולהתחיל לחפש קוקאין ולהצטרף כשכירי חרב לכנופיות מריאצ'י. אני מתכוונת ללחשוב מחוץ לקופסה ולנסות לחקור קצת ברגל או באופניים מסביב לאיזורים הנפוצים שאליהם כולם הולכים. בכל פעם שעשינו כזה דבר נתקלנו בדבר מופלא כלשהו. בין אם זו מנה נהדרת של שרימפס בציפוי קוקוס טרי (הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים בערך, תמונה פה למעלה) שמצאנו במסעדה על הכביש הראשי של דאונטאון טולום, או רודיאו מאולתר של מקומיים, 10 דקות מחוץ לווחאקה, בו כל החבר'ה רכובים על סוסים ורודפים כמו טמבלים אחרי פרות רצות, ובמגדל למעלה צורח לו מואזין שיכור לרקע שירי לקוקרצ'ה רנדומליים. ולכל זר שבא לצפות מושטת מיד בירה צוננת עם קריצה וחיוך.

עוד דוגמה לכך היא קנקון, עיר חוף פופולרית באיזור הקריבי הדרום מזרחי. קנקון יותר ראויה להקרא "ניו מיאמי", בתור מעוז האמריקאים שגודשים בהמוניהם את סניפי הסטארבקס והמקדונלד'ס והוואל-מרט שמופיעים כל 10 מטר. אפילו שם אפשר למצוא שלל פינות חמד, ודווקא בדאונטאון, רבע שעה נסיעה מאיזור החופים המתוייר והפלסטיקי. בשוק הקטן, בו כל המקומיים עורכים את הקניות שלהם לשישי-שבת, אכלנו אוכל מצויין, מקסיקני אמיתי בלי קשקושים, וזול להחריד. דווקא שם מצאתי עגלה קטנה עם דלאי ענק של פוזולה (משקה שעשוי מתירס לבן טחון ומותסס קלות) ותור ענק של מקומיים שמורידים ליטר אחר ליטר של הפלא הלבן (והדוחה, לצערי).

מקסיקו סיטי
אבל את הטיול בכלל התחלנו במקסיקו סיטי.
אלפי מילים כבר נכתבו על העיר הזו, ולא כולן מחמיאות. ומרוב כל ההפחדות על הפשע, והשודדים, וחטיפות הכופר, והכייסים, כבר רציתי לוותר על התענוג וישר להמשיך הלאה. אבל השגרירות הישראלית שכנעה אותנו להשאר באיזור כמה ימים, ושכנעה אותי גם, אם אני כבר בשכונה, להעביר סדנת אוכל לכמה עיתונאי אוכל מקומיים. וזה מה שעשיתי. הכנתי להם שווארמה ביתית, סלט טאבולה, ואת מוס התותים של אמא. היה נחמד ומשעשע, ואפילו סידרו לי סו-שף! את הסנוניות הראשונות אפשר כבר לקרוא פה ושם (השתמשו בגוגל טרנסלייט אם אתם לא הבלה אספניול. אבל תיזהרו כי דברי הוצאו מהקשרם וכד'). תודה ליעל ושחר מהשגרירות!

בדיעבד התברר שלא כזה נורא בסיטי. אמנם הפראנויות שלי גרמו לכך שהמצלמה השווה תישאר בכספת במלון (ועל כן אני מתנצלת מראש על תמונות הפלאפון), אבל בסופו של דבר, חוץ מקצת סטרסים במוח שלי, לא קרה לנו כלום. ואכלנו מצויין. הדרך לשוק האמנים (הדי מלעוני, חייבת להודות) במקסיקו סיטי רצופה בדוכני אוכל קטנים ומעולים. ואם אתם רוצים לאכול טוב בסיטי, או במקסיקו באופן כללי, הרחוב היא הדרך הכי טובה. הקפידו על כלל אצבע בסיסי ולא תתאכזבו: לכו על דוכן שמפוצץ במקומיים ונראה נקי יחסית. קשה לטעות עם זה. כל היומיים במקסיקו סיטי אכלנו אולי ב-12 דוכני רחוב, והכל עבר והתעכל כשורה. והיה טעים מאוד.

גולת הכותרת הייתה הדוכן הצהבהב הזה, בו הכינו לנו גורדיטות (תקנו אותי אם אני טועה) על המקום מבצק תירס טרי (מנוקד בפיסות קטנות של בייקון) שקיבל טיגון בזק על הפלאנצ'ה, נחצה במרכזו, ומולא בכל טוב: גבינה נמתחת, ירקות קצוצים, סלט כרוב, שעועית שחורה (frijol), כוסברה, וגבינה קשה מגוררת (queso fresco). יאמוש באוזן. מנה אגדית. והנזק? 3 שקלים.

עוד פינת חמד קטנה, עליה קראתי בספר המצוין של פאני גרסון: my sweet mexico, היא חנות ממתקים בת 150 שנה בדאונטאון שנקראת: Dulceria de Celaya. שם הצטיידתי בשלל מתוקים נהדרים, ואכלתי את פלאן הקוקוס הטעים ביותר ביקום (מתכון בדרך):

כשמסתובבים ברחובות העיר, קשה לעמוד בפיתוי, וכל בלוק שני נתקלים בדוכני אוכל שכל אחד יותר מעניין, מפתה, ומפוצץ באנשים מקודמו. היופי הוא שהאוכל כל כך קליל וזול, שאפשר להתחלק שני אנשים במנה קטנה, ואז בדוכן הבא להתחרע שוב. אחחח, אני אוהבת להתחרע.

המון דוכנים כללו גם סטנד שווארמה לתפארת. זהה לחלוטין למקבילו בישראל, רק שההוא פה, המכונה el Pastor, מתובל בתערובת תבלינים אדומה וחריפה. וכשאתם מקבלים טורטייה קטנה עם הר של בשר, הצעד הבא הוא ללכת לצד הדוכן ולהעמיס מכל הבא ליד:

בצל טרי קצוץ דק, כוסברה קצוצה (לא, אין פטרוזיליה, גברת), פלחים קטנים של לימוני הליים המקומיים, גואקמולה (סלט אבוקדו), ועשרים אלף סוגים של חריף. גם אם לא תוסיפו חריף, סמכו עלי, זה חריף גם ככה.

וואחקה Oaxaca
בווחאקה עצמה בילינו את יום המתים, שזה חג לאומי במקסיקו שמזכיר קצת את האלווין האמריקאי. ביום זה עולים לרגל לכל הקברים של בני המשפחה והחברים האהובים, ממלאים את בית הקברות בפרחים ונרות ובחפצים האהובים על המנוח (בקבוקי בירה, בד"כ), שותים לשוכרה, ומנגנים על גיטרה עד השעות הקטנות של הלילה. בעיר עצמה היה די שמח ומבדח. מומלץ! בשוק הקטן והמאולתר שהוקם מחוץ לבית הקברות מצאתי גרסאות מקומיות של כל המתוקים שקניתי ביוקר (יחסית) בממתקייה במקסיקו סיטי, והבנתי שאת הממתקים האלה מוצאים בכל חור ולא צריך ללכת במיוחד לחנות ממתקים.

בעקבות המלצות שקראנו על מסעדת casa oaxaca היוקרתית שבעיר, החלטנו ללכת לבדוק הכצעקתה (גם עיתונאי האוכל שפגשתי דיברו בשבחה). הייתה זו בהחלט הרפתקאת אוכל מעניינת ועשירה, וישבנו על הגג עם נוף מעולה לכל העיר, אבל המחיר היקר קצת העיב על השמחה. במחיר של ארוחה אחת (כ-400 שקל לזוג), יכולנו לאכול למשך חודש בדוכני הרחוב המצויינים בעיר. כמתאבן, הכין לנו המלצר על המקום סלסה נהדרת במכתש ועלי ענק, ואז הבנו בשביל מה עומדים המגשים האלה בצד עם כל הפלפלים הקלויים וכוסות הטקילה.

כל מגש שייך לשולחן אחר, וכל סועד מקבל, מיד אחרי ההזמנה, סלסה הום-מייד לבקשתו, ובהתאם לדרגת החריפות שלו, שנכתשת על המקום.

הסלסה מתובלת בעגבניות ופלפלים קלויים, בצל טרי, כוסברה, צ'ילי מיובש, ושוט קטן של טקילה (!). בצד קיבלנו גם טורטייה כחולה קלויה עם גבינה נמסה. יאמי!

לעיקרית לא יכולנו לוותר על המולה (mole), שכולכם כל כך שיבחתם בעמוד הפייסבוק.

אבל סורי בייביז, זה ממש ממש לא כוס התה שלי. מולה הוא רוטב מקסיקני עשיר טעמים שעשוי מרשימה ארוכה ומסובכת של תבלינים מקומיים והרבה צ'ילי כתוש. המולה מגיע בכמה וכמה טעמים/צבעים/ווריאציות שונות (המסודרות לפי הצבע – מולה נגרו [שחור, המכיל גם שוקולד!], מולה ורדה [ ירוק, שעשיו מעשבי תיבול וגרעיני דלעת], וכו'. דני לקח נתח הודו במולה נגרו, ואני נתח חזיר במולה ורדה. הנגרו היה כל כך כבד וסמיך שאי אפשר היה לקחת ממנו יותר מביס אחד (דני דווקא אהב, בסופו של דבר, בעיני זה היה נוראי, אנדרלמוסיה של טעמים תוקפניים שהלכו מכות על הלשון שלי). המולה ורדה שלי היה אנמי ודלוח, ונתח החזיר היה מלא בסחוס ושאר פיכסות כך שרוב המנה נשארה בצלחת. את טראומת המולה קשה היה לתקן, ולמעט פעם אחת או שתיים, די התרחקנו ממנה בשאר הטיול.

כשיצאנו מווחאקה להתאוורר קצת ולחקור את הסביבה על אופניים, עצרנו בדוכן דרכים לארוחת צהריים זריזה.

שם כמובן נתקלנו שוב בטאקו הנהדר, ועל השולחן היו פזורות קעריות טופינגז כיד המלך. קינחנו באגווה פרסקה ("מים טרים"), הגרסה המקומית למיץ טרי, בדוכן הסמוך.

אגווה פרסקה היא מילת גג שכוללת בתוכה מגוון של משקאות מרעננים על בסיס פרי או דגן. פה, לדוגמה, שתינו הורצ'אטה (horchata), מעין חלב אורז ממותק בסוכר, קינמון ותותים. עוד בתפריט, הורצ'טה נקייה (בלי פרי), מיץ תמרהינדי (ש, תהרגו אותי, מזכיר קצת בטעמו טרופית ענבים חמצמצה), ועוד ועוד.

עוד המלצה ענקית בווחאקה: השוק הכי גדול ויפה במקסיקו, בו תוכלו להצטייד בכל מרכיב או כלי שחלמתם עליו, במבחר ענקי, ובזול.

זה גם המקום לקנות מזכרות או מתנות, במקום לקנות בחנויות המפונפנות או ב"שווקי האמנים" הפלצניים והמתויירים. לכו לאיבוד בין הסמטאות ותאכלו לפחות ארבע ארוחות צהריים.
השוק נקרא: Central de abastos de Oaxaca
והנה מיטב השיט שאני קניתי בגן העדן הזה (לא כולל מוצרי אמאייל תכולים יפהפיים שקניתי לפי ק"ג):


1. דבש אורגני מקומי
2. אבקה להכנת שוקו מפולי קקאו טריים שנטחנים על המקום מול העיניים שלכם
3. מכשיר להכנת טורטיות. כי יש לי יותר מידי מקום פנוי בארון.
4. רוטב צ'ילי חריף, "הכי חריף שיש", לדברי הבחור.
5. סטפה של טורטיות, כי בארץ הן עולות מלאנתלפים (שלושה פזוס, עאלק)
6. ג'לי תפוחים. אל תשאלו אותי למה זה טוב כי עוד לא החלטתי.
7. מרציפן בוטנים. פחמימות לוריד.
8. שני סוגים רנדומליים של צ'ילי חריף מיובש.

מזונטה (Mazunte)
שמענו כמה המלצות נלהבות על החוף הקטן הזה (7 שעות נסיעת לילה מווחאקה), ורצינו לנסות לראות איך נראה חוף מערבי ביחס לשפע החופים המזרחיים אליהם נגיע בסוף הטיול. הגענו לעיר קטנה ונחמדה (Pochutla), שבמרחק 30 דקות מונית שירות ממנה (הקרויה "קולקטיבו" בעגה המקומית, ועולה 10 פזו לראש = 3 ש"ח) נמצאת עיירת החוף המנומנמת הזו.

היתרון הרציני הוא שהעיירה הזו תקועה עדיין בשנות השבעים, ועדיין לא התנחלו בה כל התיירים, כמו בחוף המזרחי.

אז המחירים והאווירה בהתאם.

אכלנו פה דגים ופירות ים טריים ונהדרים בחצי מחיר, ונהנינו מרצועת חוף עצומה וכמעט נטושה.

העובדה שהיה אוף-סיזן, חודש נובמבר, לא הזיקה.

את הלילה בילינו בסוויטה עצומה על ראש ההר עם מרפסת פתוחה ונוף פנורמי לים במחיר מציאה של 700 פזו ללילה (כ-230 ש"ח).

סן קריסטובל (San Cristobal)
די דומה לווחאקה, בסה"כ, אבל גם עיר קטנה ונחמדה.

גם פה יש שוק גדול ומעולה (אם כי לא כמו של ווחאקה), ודוכני אוכל נהדרים.

בכל מקום נתקלים בהם, ובכל מקום מתפתים לתקוע עוד טאקו, ועוד טאקו, ועוד ועוד!

פה בתמונה, צ'ילהקילס (chilaquiles) שאכלנו במסעדה קטנה מחוץ לשוק. מנה נהדרת של טורטייה-צ'יפס מבושלים ברוטב ירוק חריף עם פיסות של עוף, אבוקדו וגבינה מלמעלה. וביצת עין, אם היה לכם חסר משהו.

גם פה עשינו טיול יום עם אופניים לשני כפרים סמוכים. אחד מהם מומלץ (ושמו יעודכן בהקדם), ויש בו כיכר ענקית עם כנסיה גדולה בה ראינו את הטקס הדתי הכי פגאני שיכול להיות: מקסיקנים מפזרים על הרצפה מחטי אורן, מדליקים נרות במסלול של אבני דומינו, ומשפשפים אחד לשני תרנגולות בפרצוף. וזה עוד טקס נוצרי למחצה. הממממ… חבל שאסור היה לצלם! הדרך אל הכפר השני הייתה יפהפיה, אבל היא הייתה ירידה מטורפת (שבסוף צריך גם לעלות, כי אין דרך אחרת החוצה), והקקות גבו מאיתנו 15 פזו כניסה. ודפ! גם אם היו משלמים לי לא הייתי חוזרת לכפר המשעמם והנטוש הזה. לא שווה דקה מזמנכם, או אפילו חצי פידול של מאמץ (גם שמו של הכפר הזה יעודכן בהקדם).

עתיקות פלנקה (Palenque)
כמה הזהירו אותנו שהנסיעה לשם מטורטרת, וש"חובה להביא שקיות הקאה", בסוף הופתענו לטובה. הנסיעה אמנם אורכת 4 שעות ארוכות, והדרך כולה רצופה בפסי האטה גבוהים ומעצבנים (רחמיי לנהגים המקסיקנים האלה… מסכנים), אבל אם תביאו כרית נוחה ותתפסו חרופ, זה ממש לא ביג דיל. אתר העתיקות המפורסם שווה את הנסיעה, ואם אתם גם ככה צריכים להגיע מווחאקה לסן קריסטובל, אז אתם תעברו פה בכל מקרה, so you might as well enjoy the view.

ועוד יתרון – באמצע הדרך עוצרים הסיורים בשתי נקודות תצפית יפות.

באחת יש מפלים כחולים יפים שאפשר גם לשחות שם במים.

תיזהרו מברווזים שיטפסו על השביל וינסו לנגוס לכם את הרגל.

והנה עוד דוכן רנדומלי שעצרנו בו בדרך לארוחת בוקר. כאן בתמונה: טוסטדות. טורטיות פריכות, שעליהן ערימה של ירקות קצוצים, פיסות עוף, גבינה קשה מפוררת, ומיונז. יאם.

עתיקות פלנקה עצמן, שלשמן התכנסנו, הן למעשה שמורת טבע ענקית, מלאה בדשא ועצים ירוקים, ובין כל הירוק הזה מסתתרות להן פירמידות עצומות שבנו להם בני המאיה בסבבה שלהם לפני כמהמאות שנים.

הנוף יפה לאללה, אך מתוייר. ולכן, מבחינת אוכל – אל תטרחו לאכול בדוכני החאפרים היקרנים שמחוץ לשמורה. בדאוןטאון פלנקה יש אוכל הרבה יותר טוב. במסעדת דון חואן אמנם האוכל לא היה מי יודע מה (והיא קיבלה הרבה המלצות בלונלי) והדג היה קצת מסריח, אבל שם טעמנו את החריף הכי חריף בכל הטיול.

קיבל אישור של דני.
אבל הכי הכי מומלץ? אם יש לכם שעה פנויה עד האוטובוס שיעיף אתכם משם, מומלץ ללכת 10 דקות מהתחנה המרכזית בעיר עצמה (לא באיזור העתיקות) לכיוון המדרחוב המשופץ, ושם לטעום את הארטיק הכי טוב EVERRRR. באופן כללי, הארטיקים האלה, המכונים Paletas, מקבלים מקום של כבוד בפנתיאון האוכל המקסיקני, ובכל חור אפשר למצוא אותם.

הם טריים ועשויים בדרך כלל מפירות ושמנת מקומיים, ותמיד יש מהם מבחר מרהיב.

ארטיק פירות היער שלהם היה אלוהי, ובסניף השני שלהם ניסינו גם ארטיק תות מצופה שוקולד. בסמוך לארטיקייה (שמוכרת גם קינוחי ג'לי מסקרנים, וגלידה בינונית למדי) יש סטודיו זומבה ואני מפצירה בכן, בנות, נסו להשתרבב לשיעור ולשקשק את הישבן עם המוצ'ילה על הגב. הנאה מובטחת.

Paleteria y Neveria La Flor de Michoacan
יש סניף בפלנקה (מפה – מיושנת קצת, עדיין רואים את השיפוצים של המדרחוב, אבל הארטיקייה שם, והזומבה מאחוריכם איפה שהשלט של ה-farmacias). יש לארטיקייה גם סניף ברח' הראשי של דאונטאון טולום.

טולום (Tulum)
החוף הכי יפהפה, כחול ונקי שראיתם בחיים שלכם.

אנחנו ישנו ב-Weary Traveler בדאוןטאון והשתמשנו בהסעות שלהם חינם לים כל יום. בנוסף, קבלו המלצה ענקית על מסעדת פירות הים El Camello על הכביש הראשי של העיר (לא בחוף). אמנם קצת רחוק מהמרכז (כרבע שעה הליכה), אבל שם אכלנו את הקלמארי הכי טרי ורך שיכולנו לדמיין, ואת המנה הטובה ביותר בטיול – שרימפס בציפוי קוקוס פריך, שמככבים בתמונה הראשית של הפוסט.

בסמוך למסעדה יש גם חנות פירות וירקות ענקית.

אפשר להצטייד שם בשקית ענקית של נשנושים בדרך לים. אננס טרי, מישו?

גם הפירמידות בטולום, שצמודות לים, יפות מאוד, ושוות ביקור למרות נחילי האמריקאים שמגיעים לשם בטיולים מאורגנים ועושים מלא רעש. מה שמצחיק בשמורה הזו היא האיגואנות שמתחבאות שם בכל חור (וכל התיירים שקופצים עליהן עם המצלמות).

קנקון (Cancun)
אם כבר הגעתם לכאן, ברחו מנחילי האמריקאים ברצועות החוף וקחו את קו מס' 1 או 2 למרכז העיר (6 פזו לכרטיס, ווהוו!). חפשו את שוק מס' 23 (Mercado 23, שנמצא גם במרחק רבע שעה הליכה מהתחנה המרכזית של ADO).

פה אוכלים צהריים לייק א בוס, וממלאים את התיק בתבלינים ופיצ'פקעס בזיל הזול.

יש שפע מסעדות ממש בשוק עצמו, ויש גם דוכנים עם כל מיני תבשילים מעניינים.

אנחנו בחרנו כל פעם מסעדה אחרת ולקחנו עסקית בגרוש וחצי.

פה בתמונה, אינצ'ילדה (enchilada), בצק טורטיה טרי שמקפלים לתוכו תבשיל פיקנטי של חזיר טחון, ובסוף מפציצים בכוסברה, גבינה קשה מפוררת, ובצל כבוש תוצרת בית.

אם מתחשק לכם להצטייד, יש בשוק גם מפעל טורטיות טריות שמוכר לפי משקל (אפשר להקפיא כשחוזרים הביתה), ומאחורה יש חנות כלי בית זולה ונהדרת עם מבחר עצום. שוק מס' 28 מיועד לתיירים בלבד וחוץ מטישרטס מכוערים וחפצי נוי במחיר מופקע אין מה לחפש שם.

איסלה מוחרס (Isla de Mujeres)
במרחק מעבורת של כחצי שעה מקנקון תגיעו לאי קטן וחמוד, וקצת פחות ממוסחר ויקר.

האי מאוד יפה, אבל אין שם יותר מידי מה לעשות חוץ מלשבת על החוף / לגלוש / לצלול. אבל אפשר לתפוס שם זולה, אם אתם בקטע.

תתכוננו לכך שבכל מקום יקפצו עליכם חאפרים וינסו למכור לכם דברים (ועוד בעברית), וגם בחוף קשה לקבל מהם מנוחה. אם אתם באמת רוצים להרגע בלי שיציקו לכם כל שנייה עם שרשראות/פריאו/קעקועי-חינה/שיעורי-צלילה, עדיף שתחפשו את השלווה שלכם על החוף בטולום.

אכלנו ארוחת צהריים נהדרת (אם כי לא פיקנטית במיוחד, באופן מפתיע) ב-Mango Cafe שבדרום האי. כל נהגי המוניות מכירים.

דני אכל קייסדייה (מעין טוסט-קווטצ' משתי טורטיות) עם עוף וגבינה. מצויינת!

אני אכלתי טאקו דג עם פיסות פריכות של שניצל דג, וסלסה מעולה של אננס וצ'ילי. יאמוש.

קצת ניפוץ מיתוסים

האם באמת שודדים את האוטובוסים שנוסעים בלילה?
לקחנו 5-6 נסיעות כאלו, כי זו דרך מצויינת לחסוך זמן בטיול כדי שהנסיעות הארוכות לא יבזבזו לנו ימים יקרים. זה חוסך גם מלון. לא קרה לנו כלום באף אחת מהנסיעות, ולא נגעו לנו בתיקים. זה לא הפריע לי מלהיות על קוצים ולישון עם עין פקוחה כל הלילה, אבל בסופו של דבר לא קרה כלום. במידה ומשהו כן היה קורה, הייתי בהיכון עם חגורת הכסף שלי, והייתי דוחפת אותה בן רגע לרווח הקטן שבין המושבים שלנו. למקרה שהיו עולים שודדים יעילים או פיקחים במיוחד.

הקוקו-בונגו הזה, מה הקטע?
כל הישראלים (וכל התיירים באופן כללי), מתעלפים על מועדון הלילה המפורסם בקנקון, שכניסה אליו עולה כמו משכנתא במונחים מקומיים (50-60 דולר, כולל בר חופשי). אני ממש לא התעלפתי. היה צפוף מאוד, וה"מופעים" שהעלה הצוות (מעין מופעי חיקוי לקלאסיקות מוסיקליות מפורסמות כמו הביטלס / המחזה "שיקגו" / ביונסה / גאנז אנד רוזס – אל תשאלו אותי מה הקשר בין כל אלה) החווירו לעומת המקור שאותו ניסו לחקות. המסיבה מסביב, לעומת זאת, הייתה לא רעה. קשה להתעלם מההרגל הדוחה של צוות המועדון להעלות בחורות תמימות מהקהל לרקוד על הבמה, ובקטע של שיואו-צחוקים להעיף להן את השמלה מעלה עם חצוצרות אוויר. סליזי ומגעיל. סליחה על הפולניות!!!!1

בסוף הטיול, דני חזר לארץ לעבודה, ואני המשכתי, מושחתת שכמותי, לסיבוב פשפשים בפריז עם ידידי אורן. בסופ"ש גם נסעתי למחוז בראטן עם חברים, והיה מעולה! על כך יגיע פוסט נפרד בהמשך. אך קודם לכן, בשבוע הבא, יפורסם מתכון לארוחת צהריים נפלאה ומקסיקנית למהדרין.

אדיוס בינתיים, ושיהיה שבוע חמים!



תגובות משמחות אותי מאוד, אז אל תתביישו!




30 תגובות בינתיים:

  1. נפלא. זה נקרא כמו טיול מדהים. אני חייבת לנסות לנסוע למקסיקו, למרות שלא ברור לי אם אוכל למצוא מה לאכול שם (בלי בשר זתומרת)

  2. מה עם מתכון לאיזה צ'ילי עם פריחולס, יא מאיה? (:
    העם מצפה למוצא פיך.

  3. Great pictures Maya! I especially envy you for that tortilla press….
    I lived in Venezuela for some time,which also is very colorful but Mexico seems to take the first place!כמה בא לי לנסוע אכשן למקסיקו!!!

  4. פשוט עשית לי צמרמורת של עונג… פוסט מרהיב ומשמח!

  5. העלית לי דמעות של געגועים בפוסט הזה…

  6. איתך בכל טעמייך והעדפותייך! מקסיקו דיברה אלי באותה שפה ממש.
    רק הערה קטנה שפוזולה (או פוסולה) זה שמו של התירס, לא של המשקה. לדוגמא יש מרק פוסולה שטעמו טעם גן עדן. יש גם מתכון אם צריך.
    באנגלית נקרא הפוסולה grits והוא מאד נפוץ בדרום ארה"ב בצורת פולנטה.

  7. עשית לי ממש חשק לארוז הכל ולטוס עכשיו למקסיקו :)

    ומה עושה שם מי שלא אוכל חריף? לא אוכל כלום? :)

    מאיה עונה: גם אני לא אוכלת חריף והסתדרתי. לא תמיד הם שמים. פשוט מבקשים Sans Piqante :)

  8. גדול, קיבלת מינוי שף אצל המקסיקנים.

  9. יותר משבא לי לסוע למקסיקו, בא לי לסוע איתך! את אמיצה ומגניבה כל כך:-)

  10. פוסט מעולה! ממש נהניתי לקרוא.
    הייתי ברוב המקומות שתיארת, ואני:
    א. נזכרת ומתגעגעת.
    ב. מתבאסת שלא ידעתי על כל הפנינים האלה כשהייתי שם.. :(

  11. ממש נהניתי לקרוא…
    עשית לי חשק

  12. כל הפוסטים שלך ממש עושים לי חשק לטוס לחול כל פעם מחדש ! אפשר אולי להתעניין באיזה חברה הגעת. חיפשתי טיסות ישירות ולא מצאתי.. יש כאלה בכלל ? אם תוכלי לענות לי למייל עם המלצות כלליות למלונות וכו' זה יהיה ממש מושלם :) תודה רבה מראש ונהנת לקרוא גם את המתכונים באתר – הסניקרס מעלף ;)

  13. Absolutely unbelievable post. Thank you so much for putting in the time! Winderful photography, gorgeous colours.

  14. איפה המתכונים לכל המקסיקו המקסים הזה?

  15. יש את הארטיקים האלה (!!!!) גם בארץ, במקום מקסים בתל אביב שנקרא הבוטקה- בטשרניחובסקי. אני לא יודעת אם בייצור מקומי או לא- אבל הם טבעיים, וגם נראים וטועמים אותו הדבר- עונג צרוף.

  16. יוווווווווו איזה חשק זה עושה!!
    האמת שמכל התמונות, משום מה, הכי מפתה בעיניי היה הדג הקריספי עם סלסת האננס. נשמע לי כמו שילוב מצוין…
    והארטיקים, יאם!!

  17. היי לכולם
    אם מישהו מכם רוצה לבקר במקסיקו האמיתית תגיעו לאי קוזומל!!!
    מקסיקו כאן:
    http://www.zaznoo.co.il/country/mexico

  18. מאיה,
    הכפר של האינדיאנים עם הטקסים העאלק נוצרים נקרא סן חואן צ׳אמולה.
    מקום מדהים, בעיקר אם מצליחים להתחבר למישהו מקומי שיודע להראות את המנהגים שמחוץ לכנסיה וגם להסביר אותם.

  19. לא מצליח להתמודד עם כל עושר הטעמים הזה!

  20. פוסט מרהיב ומעורר קינאה ברמות קשות.
    אני מת לנסוע למכסיקו כבר תקופה ארוכה, אבל יש בעיה – המהממת שאיתי לא אוכלת כוסברה. בכלל. בשום אופן. מה עושים? להשאיר אותה בבית ולברוח? :-)

    מאיה עונה: זה נשמע מפתיע, אבל גם אני שונאת כוסברה ואיכשהו הסתדרתי. עוד יתרון – הכוסברה לרוב נמצאת בטופינגז שמוצעים בצד ואתה בוחר מה אתה שם.

  21. נהדר, תוסס, צבעוני, חושני עושה חשק חשק גדול!

  22. כתבה בניו יורקר על וואחקה (בין היתר)

    http://www.newyorker.com/reporting/2012/12/03/121203fa_fact_trillin

  23. לגמרי עושה חשק!
    נראה שהמרחקים לא קטנים אך ניתנים לגמרי להתמודדות… כמה ימים היה התענוג הנפלא הזה?

    מאיה עונה: שבועיים וחצי סה"כ. יומיים במקסיקו סיטי, יומיים בווחאקה, יומיים במזונטה, יומיים בסן קריסטובל, יום בעתיקות פלנקה (הגענו בבוקר והתעופפנו משם כבר בלילה) וכל השאר על החופים השונים ביוקטאן (טולום, איסלה מוחרס, וטיפונת קנקון בסוף)

  24. רק תיקון קטן – בתמונה של העופות נושכי הרגליים, זה אווזים ולא ברווזים.
    בגדול – ברווזים = קטן, חביב, שט על המים ולא עושה צרות.
    אווזים = גדול, עצבני ולא ידידותי במיוחד.

  25. הי.
    זה לא קל לספר על מקסיקו בצ'יק, אבל רוצה לציין שאחרי שקראתי כמה כתבות על מקסיקו ועל האוכל שלה- הכתבה שלך הביאה לי חזרה את הטעמים ואת הריחות , עשית את זה בצורה מעוררת חשק ותיאבון-אחרי בכל גרתי שם יותר מעשרים שנה.
    רק ברשותך כמה קטנות טוב?
    1. מריאצ'י הם לא כנופיות הם זמרי ונגני רחוב סוג של טרובדורים נפלאים ששום חפלה לא תעשה בלעדיהם.
    2. למולה MOLE צריך להתרגל לי זה לקח שלוש שנים.
    3. אני מקווה שטעמת את עלי הסברס- לי זה לקח שנתיים להתרגל למה שגמלים אוכלים.
    4. אני מאוד מקווה ,אפילו שלא הזכרת את ה"ברבקואה-BARBACOA ,בשר כבש שמבושל כל הלילה במרק חומוס ומוגש בטורטיה כפולה עם בצל , קוסברה , פטרוזיליה וסלסה ירוקה או אדומה מממממ יוצא לי ריר.
    5.וגם מאוד מקווה שטעמת טמלס- TAMASLES מן עיסת תירס בטעמים של בשר וגם מתוקים עטופים בעלי תירס בןןאחקה הם עטופים בעלי בננה.
    6.בקיבוץ עין גב במכולת אצל חני ומוטי דיק אפשר למצא כמה דברים אסליים ממקסיקו.
    7. לצערי עדיין לא טעמתי בארץ את הטעם המקסיקני, אפילו שיש פה ושם כמה נסיונות שהקשר היחדי לאוכל הוא השם בלבד.

    ושוב תודה על הפוסט הנהדר.

    מאיה עונה: וואו, איזה כיף! טוב כמה תגובות בחזרה: הסיבה לביטוי שהמצאתי "כנופיות מריאצ'י" היא שהלכנו לכיכר שלהם במקסיקו סיטי (איפה שהם עומדים בלילה, קבוצות קבוצות, עם הגיטרות שלהם ומנגנים לאנשים החולפים) וראינו כמות לא פרופורציונלית של שוטרים מסביבם. ההסבר היחיד לכך זה שבנוסף לכשרונות המוזיקליים שלהם, לחלקם כנראה יש גם כשרונות בלהחביא שוטגאנים/קוקאין בתוך הגיטרות היפות שלהם. לא פראיירים, אלה… ליד הכיכר, אגב, חוץ מערימות של נרקומנים ושיכורים, היו כמה מדוכני האוכל הטובים ביותר, אז זה היה שווה את הגיחה בעיני! לאמיצים בלבד. לצערי לא טעמתי טמלה / "טונה" / ברבקואה, ולצערי, למרות שחיפשתי, גם לא הצלחתי למצוא בשום מקום מרק פוזולה או קוצ'יניטה פיביל, סתם מזל רע. תודה על הטיפים!!

  26. הפוסט הזה וגם זה שאחריו (העדכני יותר), זה לא הוגן, לא הוגן לעולל דברים כאלה באחת בלילה.

    הנחמה היחידה היא שאני יכול ללכת לאכול צהריים בדונקי מחר ולפטם את עצמי בשלל מנות מבוססות טורטיה ובשרים מפורקים.
    שם רוטב הכוסברה זורם כמו מים!

    בנתיים אני אנסה להרדם ממש מהר כדי לא לאכול חצי מקרר:(

  27. עשינו לפני שנה מסלול דומה, אין על מקסיקו. על החריף והגוואק(קמולי).

  28. אני כבר הרבה זמן קוראת את הפוסט הזה שוב ושוב, ושבוע הבא זה קורה!! טסה למקסיקו בעקבות ההמלצות שלך.
    (אני תלמידה חרוצה וגם אחרי שקראתי את הפוסט שלך על ברצלונה יישמתי בקפידה את כל המלצותיך שם!)
    אני ובעלי שנינו חובבי אוכל ונשמח לדעת אם את מכירה מקום מומלץ לסדנת אוכל מקסיקני במקסיקו, באיזור קנקון, איסלה מוחראס, סאן קריסטובל, טולום

    תודה!!

    מאיה עונה: תסתכלי בלונלי, בטוח יש רעיונות. ממליצה לעשות קורס בסן קריסטובל ולא בשאר מה שכתבת – כי מאוד ממוסחר (טולום גם אפשר לנסות, אבל היא די קטנה).

  29. טמלס TAMASLES אנכנו מכנים בבית גרסה צימחונית עם מגוון סוגי מילוי, סרדינים זיתים, פטריות ושום. שווה את ההשקעה.
    https://picasaweb.google.com/lh/photo/_c32VWTbP-pP84FFXp9xktMTjNZETYmyPJy0liipFm0?feat=directlink

  30. פעם שנייה שאנכנו מגיבים לפוסט הזה ממקסיקו. הפעם מקסיקו סיטי, זאקאטקס, ואחאקה סיטי, מזונטה וכפר הפטריות סאן חוסה דל פסיפיקו.
    מאיה תודה על ההשראה.



קראתם? נהנתם? הכנתם? (חליתם? נפצעתם?)
תגובות זה הדלק שלי!