כל תל אביבי ממוצע מכיר את מאפיית "לחמנינה" ולכן גם מכיר את "לחם נלסון" האגדי שלה. מדובר בלחם דחוס, כהה, עוגתי, ומאוד שונה מלחמי השאור הנפוצים שכולנו רואים בכל פינה. הלחם הזה כל כך מוצלח, שהוא הפך להיות מנה בפני עצמה בבתי קפה ברחבי העיר, שמתגאים בכך שהם משתמשים ב"נלסון" בטוסט או בסנדוויץ' שלהם. אני כל כך מכורה ללחם הזה שהצד האובססיבי שבי קצת רצה לנסות לפצח את הסוד שלו ולהכין אותו בעצמי. כל ניסיון להשיג רשמית את המתכון, או אפילו רמזים להכנתו, עלה בתוהו, והלחמנינות לא נענו לחיזוריי הנמרצים. ועל כן, נאלצתי לסגת להליך נואש, אך טעים, של הינדוס לאחור. לאחר חודשים ארוכים וניסיונות רבים (בעיקר על בסיס מתכון פלאי יחסית דומה שמצאתי באינטרנט, ושינון רשימת המרכיבים מהאתר), אני שמחה לדווח שהגעתי לתוצאה שדומה ב-95% בטעם ובמרקם ללחם האגדי, ואני עוד יותר שמחה לדווח שמדובר באחד המתכונים הקלים והפשוטים ביותר שיש. עשרות טועמים (חלקם מעריצים שרופים של המאפייה) העידו שמדובר בחיקוי מוצלח ביותר. הידד! הכמות: כיכר לחם אחת (תבנית אינגליש קייק).

את חודש אוגוסט העברתי כולו בפריז: המטרה הרשמית הייתה לשפר את הצרפתית שלי, אבל המטרה הסודית והמשנית: פשוט לחרוש את העיר הזו מקצה לקצה באופניים ולטחון כמה שיותר פחמימות ריקות בכל הקונדיטוריות האהובות עלי, ואולי לגלות כמה נקודות חן חדשות. וכמובן לבקר בכל שווקי הפשפשים לעומק ולרוחב. וכך עשיתי. לקראת סוף אוגוסט גם נועם והדר הצטרפו, ועל כך תוכלו לקרוא בפירוט בפוסט אצלו – שאני מנדנדת לו כבר שנה לכתוב מאז הביקור הקודם שלנו, שתועד בפורטרוט במצלמתו דאז ונגנז הצידה מסיבות לא ברורות.

בסיס האם שלי היה הדירה של רוני ופרד, ששהו בווקאנס בדר' צרפת (אומג היש יותר ברת מזל ממני?!?!? mai non!!!), ואני השקיתי להם את העציצים, שמרתי שהכל נשאר כשורה, ושהשיש לא נשאר ריק ועצוב.

רצו באוזניי שמועות שב-CARREFOUR (רשת סופרמרקטים גדולה שיש לה סניפים עצומים בקצוות העיר, ובדיוק אחד ליד האמאוס [emmaus – רשת חנויות יד שנייה] האהוב עלי) מוכרים אופניים ממש בזול, וכך רכשתי לי זוג אופני מדבקה סופר פשוטים והתחלתי לפדל עליהן לכל עבר, בכל שעה ובלי חשבון.

לבית הספר בו למדתי, campus langues, הגעתי בעקבות המלצה חמה של רוני בעצמה. יש להם שני סניפים ואני למדתי בזה של הרובע ה-19 (הפלא ופלא, ליד עוד אמאוס מעולה!). הגעתי לפריז אחרי כבר שלושה סמסטרים שאני לומדת צרפתית בארץ בבית ספר "האמבטיה" שממוקם בנווה צדק (עליו אני ממליצה בחום רב), אז היה לי כבר בסיס לשפה ונכנסתי לכיתה ברמה A2 (שזה אומר מתחילים משודרגים).

כל בוקר פידלתי בתשע בבוקר מהרובע ה-12 בו לנתי ועד הרובע ה-19 שם התקיימו הלימודים עד 13:00, ואז היה לי רשמית את שאר היום לכל תעסוקה שעולה על רוחי (את כל הכתבות למדור שלי ב"זמנים" השכלתי להגיש עוד מראש לפני שנסעתי). בבית ספר למדו איתי אנשים מכל העולם. ספציפית בכיתה שלנו היו אנשים מרוסיה, סין, מולדובה, מצרים, איראן (היא הייתה ממש נחמדה ונעלמה באופן מסתורי יום אחד מבלי להודיע), איטליה, הודו ומקסיקו. הבית ספר בנוי ככה שאת לימודי הקיץ (summer intensif) אפשר ללמוד בצורה מודולרית, שבוע אחר שבוע, ולא צריך להתחייב מראש על כל התקופה. אז מידי פעם גם התחלפו אנשים והגיעו חדשים, ולפעמים היינו הולכים לאכול יחד אחרי הלימודים.

הקטע בלימודי צרפתית (לטוב ולרע) זה שליטרלי זורקים אתכם למים על ההתחלה. מדברים רק צרפתית בכיתה, גם אם לא מבינים מילה, ואסור לדבר אנגלית בכלל. ואיכשהו זה מתחיל לעבוד בסוף, ולאט לאט מתחילים לקלוט מילה פה ומילה שם (זה אותו דבר גם בלימודים בארץ).

ועכשיו מגיעה הנקודה בה חלקכם בטח תשאלו אם אני ממליצה על הבצפר הזה או לא. אז זהו, שזה מורכב. מבלי לחפור על זה יותר מידי (זה בכל זאת בלוג אוכל), אני קצת חלוקה בדעותיי. מצד אחד הצרפתית שלי (במיוחד ההבנה משמיעה) יצאה משודרגת מכל הנושא, אבל היו כמה דברים שפגמו בחווית הלמידה (אני מדגישה שלמדתי רק בבית ספר הזה ואין לי מושג אם זה המצב בבתי ספר אחרים בפריז, ובדיוק בגלל זה קשה לי לדעת אם להמליץ או לא). היה הרבה הפרש ברמה בין התלמידים בכיתה – חלק כבר ידעו צרפתית די טוב (אבל לא מספיק טוב בשביל רמה B1), וחלק ידעו רק כמה מילים, ועדיין שמו את כולנו באותה כיתה. וזה יצר מצבים שלפעמים חצי כיתה לא מבינה כלום, וחצי כיתה כבר הבינה מזמן ורוצה להתקדם, וזה מתסכל. היו ימים שיצאתי ממש מבואסת ורציתי לפרוש ולהפסיק לבזבז את הזמן שלי, והיו ימים מדהימים שלמדתי בהם המון.

החוויה מאוד מאוד תלויה במורה שעליו תיפלו – אני הרגשתי שהמורה שלי, CARLA (שכמובן לא אמרה מילה באנגלית לאורך כל הקורס) הייתה מאוד נחמדה וסבלנית, אבל לפעמים קצת נוצרו מצבים שהיא ניסתה להסביר מילה שלא הבנו, ואת ההסבר עצמו גם לא הבנו (כי הוא בצרפתית, דהה), ואז נוצרו שכבות על שכבות של תסכול וחוסר הבנה, כי אנחנו גם לא הצלחנו להסביר בצרפתית מה לא הבנו בהסבר. ההתעקשות הזו על רק-רק-צרפתית לפעמים רק פוגעת, ולדעתי צריך להיות מותר לפעמים לעשות טיים-אאוט על איזשהי נקודה לא ברורה, להסביר אותה באנגלית ב-10 שניות, ולא לשרוף רבע שעה על גמגומים. מצד שני, ראינו סרטונים מגניבים בצרפתית ביוטיוב ועצרנו אותם הרבה באמצע כדי להסביר ולנתח מה בדיוק אומרים, וזה היה מממממש מעולה. איך אחרת הייתי לומדת להגיד בצרפתית את הביטוי השימושי "עטלפים מוכי צרעת"????

אז על מה שרפתי את כל שאר הזמן?
את המקום השני, אחרי לימודי הצרפתית, תפסו הסופרמרקטים הפריזאים, אהובי ליבי, על שלל סניפיהם. המוביל בעיני היה ההוא בעל השם המפוקפק Casino (וספציפית הסניף הקרוב לבצפר שלי שנמצא ב-77 Avenue de Flandre. למרות שיש להם סניפים בשאר העיר. פחות טובים). לא הספקתי להעלות את הפוסט השלם שתכננתי על כל הדברים המוזרים שמצאתי שם בסופרים ולכן העליתי את הכל בגלריית תמונות פייסבוק. כי הפוסט הזה גם ככה מפלצתי בפני עצמו. אה, וכן, חנות הכלבו המפונפנת La Grande Epicerie היא לגמרי נחשבת סופר בעיני. וגם בניין האוכל/בית של גאלרי לאפייט. ואם חשבתם עד עכשיו שחמאת בורדייה (שניתן להשיג בשני סופרים אלה) זה הדבר הכי שוס שיש (וזה כן), עוד לא טעמתם את הגבינה הלבנה של בורדייה.

אילו הייתי גרה בקיבוץ והיו מכינים גבינה לבנה טרייה מחלב טרי והייתי אוכלת אותה עם כפית שנייה אחרי שהיא מוכנה, זה בדיוק היה הטעם. כמו שילוב של גבינת שמנת וגבינת סקי, עם חמצמצות עדינה ונגיסות רכה כזו ששמורה לכדור בוראטה טרי ונוטף.
מרהיב
משגע
מושלם
אין מילים.
פידור קל של מלח גס מהפק"ל הקבוע שבארנק שלי (אחד הטיפים הכי חשובים שיש לי לתת לכם – תסתובבו בפריז (או בכל מקום בעולם) עם פנכת מלח קטנה בכיס. זה משדרג כל מאכל רחוב וכל קינוח. במיוחד קינוחי שוקולד) וזה שוס היסטרי. אגב, גם במעדנייה של BREIZH CAFE במארה אפשר להשיג את החמאה ואת הגבינה של בורדייה, ועוד כל מיני מוצרים מסקרנים מחבל בראטן.

אז אם במקרה קפצתם לקפה עצמו לאכול איזה קרפ, אל תפספסו את המעדנייה השווה ליד. ותקנו מלא מלא גבינה. ותשמרו את הצנצנות הריקות.

הצרפתים האלה, יש להם קטע עם גבינות
ואני לא מדברת על גבינות מסריחות (שהן טוטאלי לא הכוס תה שלי), אלא גבינות לבנות רכות.
כמו שתראו בגלריית הפייסבוק, יש עשרות סוגים של גבינה לבנה (לה הם קוראים "גבינה טריה" – fromage fraiche), וחלק מהסוגים זולגים כבר לטריטוריית השמנת החמוצה (לה הם קוראים גבינה לבנה בסגנון "פייזל" – faisselle) שהיא כה מרהיבה וטעימה שאפשר לחסל גביע גדול שלה ככה עם כפית. במיוחד אם יש גספאצ'ו טעים ליד

SEPTIME
המסעדה הממושלנת (!) מגישה ארוחות צהריים עסקיות מידי יום במחיר שווה לכל נפש של 30 יורו (תאמינו לי, זה כולל ראשונה, עיקרית וקינוח וזה שווה כל סנט) וזה יהיה עוול לכתוב עליה בפסקה אחת, ולכן היא תקבל פוסט משלה בקרוב. מומלץ ברמות אחרות (אם מצליחים להשיג מקום. הם לא משהו בטלפון ואי אפשר להזמין שולחן במייל). אם לא מצליחים להשיג מקום, אחותה הקטנה CLAMATO נמצאת ממש ליד, מגישה גם היא עסקיות טעימות על טהרת פירות הים הטריים (ולרוב נאים!). חלופה נאה ביותר. ויש שם את אותו הלחם המטריף, שזה גם יתרון.

CYRIL LIGNAC
במרחק הליכה מספטים נמצא הקראש החדש שלי וכוכב עולה בפריז, הלוא הוא סיריל ליניאק. גיליתי אותו בביקור הקודם קודם במקרה לגמרי (או שלא) כשחיפשתי מאפיות קרובות לדירה שגרתי בה ממש ליד. קניתי שם פוקצ'ת בייקון וגבינה מטריפה מארץ המטריפות (שכבר הרבה זמן לא נמצאת בתפריט יותר), שבכלל התכוונתי לארוז בתיק ולהביא מתנה לדני, אבל לקחתי ביס ועוד ביס ופשוט חיסלתי את הכל.

בטיול לאחר מכן סחבתי לשם את נועם באף, מיד אחרי שנחתנו על הבוקר, ודידינו לשם ברגל בגשם למשך 20 דקות. אוי, כמה שזה היה שווה את זה. על ההתגלות הפלאית של טארט הלימון הליניאקי השמימי בוודאי קראתם כבר אצלו לאחר ששיחזר את המתכון

לאט לאט, ביקור אחר ביקור, עברנו על כל הויטרינה שלו, קינוח אחר קינוח, והכל היה מעולה (גשו לפוסט של נועם לפירוט תמונות מטורףף)

הדבר היחיד שהיה פחות מוצלח מכל השאר הוא דווקא קינוח הדגל שלו:

אקווינוקס, שמכיל מוס וניל, שכבת קרמל ושכבת לוטוס, שמבחוץ מצופה בריסוס אפור קצת לא קשור לכלום. טעים אבל דווקא מכל קינוחי הויטרינה שלו היה לי קצת סתמי.

בצמוד לסניף ברח' Paul Bert יש גם פטיסרי שוקולד חדש ויפהפה, שם הוא מוכר מגוון שונה של קינוחי ויטרינה ושאר מטעמים. מומלץ!

הארוחה השנייה הכי טובה בטיול הייתה בבר יין בשם CLOWN BAR (ברח' Amelot מס' 22)
כל כך טובה שחזרתי אליה שוב
שמעתי עליה מהאינסטגרם של עורכת בון אפטיט הפרנקופילית כריסטינה מולקה

המקום פתוח לארוחות צהריים וארוחות ערב
בהחלט לא זול, אבל אני ממליצה להגיע לצהריים ולקחת רק ראשונות, ואז אפשר לצאת במחיר סביר בהחלט

התענגתי על קרפצ'יו בקר שעשוי מנתחים עבים ועסיסיים, ברוטב (תחזיקו חזק) אנשובי, תותי בר קטנטנים, וציר דגים מצומצמם. בגרסה השנייה שלו, שאכלתי בפעם נוספת שביקרתי, הוא הוגש עם רוברב בנוסף לתותים, ואבקת יוגורט מיובש. משהו היסטרי ומפוצץ אוממי בצורה בלתי נתפסת כמעט. חובה!

עוד מנה ראשונה נהדרת היא מעין טרטר טונה, מנתח שנחתך לחתיכות גדולות וכרסתניות, שהוגשו על זביונה מלוחה (מעין קציפת חלמונים שקצת הזכירה הולנדייז אוורירי) ועלי גרגר נחלים. וואו.

AU PASSAGE
מסעדה נהדרת וסופר טרנדית שמגישה מנות קטנות ומיוחדות

זללנו גזרים צלויים בשלל טכניקות עם שום שחור ופרחי אכילאה (אל תשאלו אותי איזה פרח זה. זה טעים)

אכלנו זוקיני מטוגן עם מעין גרנולת כוסמין מזוגגת בדבש, ועלים ירוקים

חיסלנו מנה של יונה (?) עם שזיפים צלויים, חרדל דיז'ון, בצלים שרופים, ופירה סופר גבינתי

אחד הקינוחים שממש העיף לנו את הסכך היה סורבה מעלי לימון, שהוגש עם שוט קטן של ליקר כלשהו ששכחתי את שמו, ופרח קטן שלחשו לנו לאכול אותו "לאט, בזהירות, וממש בסוף". כשנגסתי בפרח הבנתי למה – הוא פשוט הרדים לי את הפה בקטע מאלחש-סופר-הזוי. לקח לי חמש דקות לחזור לעצמי. הם כתבו לנו על פתק באיזה פרח מדובר, אבל בכתב הכי לא ברור בעולם ומעולם לא גילינו מה זה היה.

בון אפטיט צילמו וידאו על המסעדה

WILD AND THE MOON

אם אתם מדלגים בין קונדיטוריות ויש לכם אוברלוד של סוכר ופחמימות זה המקום הקלאסי לשבת ולהרגע בו. מדובר בבית קפה טבעוני מעוצב וכיפי במיוחד ואני ממליצה עליו למרות שאין בו אפילו מטבח והוא בשירות עצמי. אז מה כל כך אטרקטיבי, תשאלו?

יש להם מבחר מתעתע של מיצי פירות וירקות מבוקבקים, שהם אפילו לא האטרקציה הגדולה בעיני (כי מיץ ששותים מבקבוק שישב במקרר שקול בעיני ללשתות קולה. כל הדברים הטובים בו מתו כבר). אבל יש חלבי אגוזים ביתיים ואפילו חלב-זהב (השילוש הקדוש של חלב עם כורכום, דבש וג'ינג'ר. הכנתי בפייסבוק לייב אם פספסתם) שאפשר להזמין גם חם, ומאצ'ה לאטה מוקצף ומהמם. והמון המון שייקים שמכינים על המקום, וכל מיני פודינגים ותערובות יוגורט ופרי.

במקרר אפשר למצוא שלל סלטים טעימים: קינואה עם אצות נורי, מלפפון ואבוקדו, סלט סובה וירוקים ברוטב ג'ינג'ר, גרנולת כוסמת ה-י-ס-ט-ר-י-ת (שאפשר גם לקנות הביתה), ומנת הדגל בעיני – גרסת הבית האובר-היפסטרית לטוסט אבוקדו: המנהל הסביר שהם לוקחים את כל הפאלפ שנשאר מסחיטת המיצים והכנת חלבי האגוזים, מערבבים אותו עם מיץ לימון ותבלינים, משטחים ואופים למעין קרקרים פריכים וממש ממש טעימים.

על כל זה הם מגישים ערימה של אבוקדו מעוך ומתובל. חגיגה לחיך. הזמנתי את המנה הזו בארבע הזדמנויות שונות ואם הייתי גרה בפריז לנצח הייתי באה לשם כל יום.

ובחזרה לסוכר ולפחמימות, כי אני יודעת שלא הספיק לכם:

את קלייר דמון ואת המקום שלה – Des Gâteaux et du Pain – כבר כולם מכירים, אז אני לא מחדשת פה יותר מידי. אבל הסניף שלה ושל סיריל על boulevard pasteur יוצר מעין שילוש קדוש שלהם יחד עם פייר הרמה, ומביא למצב שפחות או יותר שלושת הקונדיטוריות הכי שוות בפריז נמצאות במשולש ברמודה של 5 דק' הליכה. שבעיני זו סוג של התערבות אלוהית ולא פחות. זה אומר שבגיחה אחת אתם יכולים לשים וי על כולם, ואחר כך לדדות לכם להתאשפז במחלקה הקרדיולוגית שבבית החולים הסמוך.

על פייר הרמה יש לי וויכוח קבוע עם נועם לגבי האם הוא ירד מגדולתו או לא. אחרי כמה נפילות שהיו לי אצלו (הבולטת שבהן הייתה ה"הפתעת" פסיפלורה מנגו שארוזה בצלופן כמו סוכרייה והייתה פצצת סוכר וחנק שלא הייתה מביישת גן אירועים סוג ח', ועוגת מוס קפה חסרת טעם לחלוטין), קשה לי להמליץ עליו ולמעט הקלאסיקות שלו (קרואסון האיספהן, המילפיי פרלינה וטארט הוניל אינפיניטי) אני כבר לא ממש עפה עליו יותר.
אבל מה. לא אנסה את היצירה הלבנבנה החדשה והיפהפיה הזו?

בטח שאנסה – והיא הייתה גם טעימה! bayadere – עוגת מוס ליים עם ביסקוויט בסירופ, קומפוט תותים, ושכבת רוברב. אגב, כל אזכור אינטרנטי של הקינוח הזה נעלם מעל פני האדמה (לא ברור)

ובחזרה לקליירוש. רוב אוגוסט היא הייתה סגורה לרגל חופשה (כמו 70% מפריז, לטוב ולרע), ואיכשהו נפלתי עליה ביום שהיא חזרה לשגרה (ובלי מצלמה עלי, שמע ישראל!!!!). הבטחתי לנועם שאחכה להגעתו אבל לא יכולתי להתאפק ונכנסתי לעשות סיבוב ראשון מהקולקציה החדשה

הבוטיק והויטרינה (וגם המיתוג והקופסאות) של קלייר מתעלים על כל שאר הקונדיטוריות בפאר ובמינימליזם השחור.

זה נותן הרגשה כאילו אתם בחללית.

בסיבוב הראשון טעמתי טארט לימון בזיגוג של עגבניות ירוקות (כן, זה מוזר כמו שזה נשמע) עם אנג'ליקה מסוכרת (שזה מעין עשב דמוי סלרי, שלייבוביץ ממש חם עליו). החלק של הלימון היה טעים, אבל הזיגוג היה לי קצת הארדקור (שכחתי בכל הנוגע לזה שזה עגבניה ולי זה הרגיש מלפפוני ומוזר).

גם הפרייזיה, עוגת תותים על בסיס מוס, קומפוט ובישקוטים, הייתה בינונית ועדינה מידי בעיני (נועם, לעומת זאת, עף עליה). אבל היא הייתה כל כך יפהפיה שהיה בלתי אפשרי לסרב לה.

למזלי, אחרי שנועם הגיע העירה, הלכנו לסיבוב שני ואז הגעתי חמושה בתותחים הכבדים (=המצלמה)

המנצחים הגדולים היה הליפסטיק-אבריקוט – שהכיל מוס וניל וקומפוט משמשים חמוץ ומשגע, ותחתית פריכה ומטריפה של שקדים שפשוט אי אפשר היה להפסיק ליישר.

המנצח השני היה קינוח הרוברב שלמרות מראו הצנוע (קליירוש אוהבת קינוחים במראה צנוע, כפרה עליה), לגמרי גנב את ההופעה בשילוב של שכבת ריבת רוברב חמצמצה ומוס שוקולד לבן.

טארט האוכמניות (בניחוח חציר!!!!!!!) גם היה מאוד מוצלח ומרענן בעיני, למרות שחציר לא מאוד הרגשתי שם. וגם נועם והדר לא.

מהסיבוב הקודם בפריז (שם לא הבאתי את המצלמה בכלל), אני זוכרת לחיוב במיוחד את פחזניית האגסים שהייתה מטריפת-חושים, ואת החבר הקודם בקולקציית הליפסטיק: אננס וליים, שהיה חלומי.

גיליתי הפעם עוד מאפייה נהדרת וקצת פחות ידועה בגלל שהיה סניף ממש ליד הבית של רוני ופרד:

MAISON LANDEMAIN

יש להם את אחד הבגטים הכי משובחים בפריז, בעיני

וקרואסונים מעולים.

יש להם אפילו קרואסון היבריד שהם משטחים למלבן דק ומפזרים בתוכו קרם פטיסייר ושוקולד צ'יפס. הוי, זה טוב.

עוד הברקה שלהם היא בגאט שוקולד, שמגיע עם שבבי שוקולד מריר, ויש גם גרסה עם פטל. מדהיםםםם. גם הקוגלהוף מצויין. קינוחי הויטרינה פחות בולטים שם, אני ממליצה בעיקר על מאפי הבוקר.

YANN COUVREUR
על יאן צידרן צידרוני גיליתי בזכות אלה קוסטר, קונדיטורית מקסימה שגרה בפריז ולקחה אותי לסיבוב

על האקלר המפורסם שלו, שנאפה בתבניות מיוחדות ויוצא כמו קובייה, לא עפתי בלשון המעטה. הוא היה SOGGY וממש לא ראיתי את הערך של בצק רבוך בקינוח הזה.

את המילפיי שלו, לעומת זאת, חיבבתי ברמה שגרמה לי לחשוק בו כמעט כל יום בשאר השהות שלי בעיר.
את שכבות המילפיי, שהן ממש לא הבצק העלים המסורתי, אלא מעין היבריד בלתי ברור של בצק עלים ושכבות בצק פילו עם ניחוח ביסקוויטי חזק של לתת (malt), אופים לכדי פריכות ושומרים בנפרד עד ההגשה. ורק אז, מזלפים קרם וניל בין העלים הדקיקים ומפדרים באבקת סוכר. מדובר בלא פחות מיצירת אומנות, והיא האטרקציה העיקרית במקום הזה בעיני. יש שם גם גרסה פרלינאית ושוקולדית ל-merveilleux (מעין פבלובה קצפתית בשכבות) שהיא טובה, וטארט הלימון בסדר, אך לא מבריק. אם אתם בקטע של צ'יינהטאון, שכונת BELLEVILLE נמצאת במרחק הליכה מיאן ובעיני מאוד שווה ביקור.

LIBERTE
לקונדיטוריה הנחמדה הזו יש שני סניפים – הראשון ליד איזור הקנאל המגניב והשיקי, והשני בקומת האוכל של גאלרי לפייט (יחד עם אאוקי ועוד כמה חברי נבחרת לא רעים).

אכלתי שם מילפיי מצויין

וטארט קרם פיסטוק שהכיל בתוכו גם מוס פטל מרהיב

עוגת הגבינה שלהם שונה מעוגות הגבינה הנפוצות בפריז, והדעות היו חלוקות לגביה. היא קצת חמצמצה ודחוסה. אני חיבבתי (לדעתי היא צריכה קורט הגון של מלח), רוני ופרד אהבו ממש, ונועם לא התלהב.
הקרואסון שלהם היה מ-ע-ו-ל-ה, ויש להם עוד המון קינוחים נהדרים שלצערי נראים טוב בויטרינה אבל לא מצטלמים מי יודע מה. אז שווה ביקור!

LE MEURICE
אם אתם מחובבי ז'אנר הטי-טיים (שזה אומר לשים מלא מלא כסף על הזכות לשבת בחברת אוליגרכים ודוגמניות-על עם כלבלבים בתיק ולשתות תה ולנשנש כריכונים ופחזניות), המסעדה/קונדיטוריה של סדריק גרולה היא בחירה אפשרית. בביקור הקודם בפריז אני ונועם התחננו לרב-המלצרים שייתן לנו להוציא קינוחים החוצה בטייק-אווי, כי ראינו מהר מאוד שהתאורה המזוויעה באולם האוכל לא תעשה חסד לקינוחים היפים של סדריק (טארט הלימון שלו היה הכי טוב שטעמתי בכל פריז והצטלם כמו בובה. אז היה שווה את זה). הפעם לא היה לי כוח לנדנודים האלה אז ישבתי בפנים וקיוויתי לטוב.

קודם כל, הגיע טבח והושיט לי מדלן טרי מהתנור, ועוד בלי שלקחתי את ארוחת הטי-טיים היקרה, אז אני ומוריס התחלנו ברגל ימין.
הבעייה התחילה כשהמלצר (אותו אחד מהביקור הקודם שגרם לנו להרגיש כמו איכרים חוטבי עצים) הודיע לי בחגיגיות ובחיוך זחוח שאין היום את קינוח הלימון או אגוז הלוז המפורסם של סדריק, וגם לא יהיה בקרוב, ושהמיני טארטים הם למעשה מנה לשניים, שעולה 18 יורו לכל חצי טארט.

אאוץ'
אז החלטתי להתחרע על שני חצאי טארטים – הוניל היה נהדר, הדובדבנים היה סביר מינוס, בעיקר בגלל הנגיעה האניסית בקרם השקדים שקצת הפריעה לי, והדובדבנים שהיו קצת חסרי טעם כמו דובדבנים שישבו יותר מידי בסלסלה בסופר.
מסקנה – בררו מראש אם יש את הקינוחים המיוחדים, ותהיו מוכנים להשאיר שם חצי כליה.

הסיום החגיגי לפוסט הזה הוא סיכום היום החם בו הסתובבתי בכל העיר ורכשתי קרואסוני שוקולד מכל המאפיות החביבות עלי לשם צילום השוואתי. בשלב מאוחר מידי הבנתי שאולי הייתי צריכה לקנות דווקא קרואסון רגיל ולא שוקולד, כדי שאפשר יהיה לראות את הדיפוף יותר טוב, אבל ניחא – זו תהיה משימה לפעם הבאה. (לחצו על התמונה להגדלה)

כל הקרואסונים היו מעולים למעט הזה של pain des idees שהיה דחוס ויבשושי. באופן כללי המאפים שם סבלו ממרקם בעייתי ו-SOGGY, ושבלולי השמרים הדפופים שלהם, למרות שהמילויים שלהם מטריפים, סובלים מאוד מהמרקם הרכרוכי שלהם. כאילו הם לא טריים. ובדקתי את הנושא גם בבוקר וגם אחה"צ, והמרקם זהה.

הקרב היה מאוד צמוד, אבל ברמת הטעם מבחינתי היו שניים שהתעלו בטיפה על השאר וזה קלייר דמון וסיריל ליניאק – שבהם טעם החמאה היה הכי בולט וגם האיזון של מתוק/מלוח.
מבחינת המרקם בלט במיוחד הקרואסון של בלה סוכרה שהכיל שילוב מושלם בין פריכות מתפצפצת מבחוץ, ורכות עסיסית בחלק הפנימי.

חופן המלצות במשפט וחצי:
BHV – חנות הכלבו המהממת במארה פתוחה גם ביום ראשון (זה נדיר). בקומה השנייה יש מבחר מטריף של ספרי בישול ואפייה (וכמה כסאות לקריאה, סופר נדיר), ובקומה השלישית יש כלי מטבח מהממים. שווה רק כדי לשטוף את העיניים.
Deco Relief – כל הקרדיט לנועם הגאון שגילה את חנות כלי המטבח והקונדיטוריה ההיסטרית הזו, בלב רובע חנויות המטבח. ביקור חובה לחובבי הז'אנר.

LE BAL – עוד מסעדה שהגעתי אליה בזכות האינסטוש של כריסטינה מולקה. עסקיות הצהריים יחסית משתלמות וסופר טעימות, אבל לא מאוד מתוחכמות

(שזה אומר סלט טונה ועדשים שחורות עם לימון כבוש שזה טעים מאוד אבל לא מי יודע מה מרגש). אם במקרה אתם נמצאים במונמארט ומחפשים מקום נעים לשבת בו, המסעדה נמצאת בתוך מוזיאון תחת אותו השם

ועוד המלצה חשובה בהקשר זה וברובע זה – ב-BUVETTE אכלתי מנה מטריפה של טארטין אנשובי שזה פשוט לחם מרוח בחמאה שזרקו עליו כמה פיסות אנשובי וחצי צנונית. זה נשמע לא משהו, ונראה עוד יותר לא משהו, אבל אני פשוט התעלפתיייייייייייייייייייי מרוב שזה היה טעים. כמובן שביקשתי מהברמן לצלם את הקופסה של האנשובים ובהזדמנות הראשונה ארכוש מהם סטוק של שני טון. יא ראבי, מי ידע שאנשובי זה כזה דליקטס?!?!?! אכלתי גם עוף ברוטב יין (coq au vin) מצויין ואחזור למסעדה הזו ללא ספק.

LA VERRE VOLE – בר יין שמתפקד גם כמסעדה (מוטיב חוזר בעיר הזו), שמגיש עסקיות מצויינות באיזור הקנאל הסופר-טרנדי.
67 Rue de Lancry, רובע 10

UMAMI CAFE – בית קפה בסגנון יפני שמגיש סלטים מרעננים ושלל מנות צמחוניות טעימות. וכמובן מאצ'ה לאטה בשלל ווריאציות וסוגים. במקום יש גם מעדניה קטנה בה ניתן להשיג מוצרים יפניים קשים להשגה בפריז (כמו מירין, למשל), ומאצ'ה מאיכות מצויינת (תודה גילי על ההמלצה!)
22 Rue Béranger, רובע 3

DNOODLES – נודלייה מצויינת, זולה וממש חדשה שצצה ברובע האחד-עשר (כל כך חדשים שגוגל עדיין לא ידע עליהם בזמנו). יש להם שלוש מנות בלבד בתפריט: מרק בקר ואטריות, נודלס עם פיסות חזיר מוקפץ בסגנון סיני, ועוד מנה שאני לא זוכרת. את הכל אפשר להזמין עם ביצת עין מלמעלה (נו, אנחנו בפריז אחרי הכל). הנודלס, מנה תמימה למראה, היתה אחד הדברים הכי ממכרים שאכלתי, כמעט כאילו שמו בו קראק. מומלץ! (זללתי לפני שהספקתי לצלם ולכן מתנצלת על חוסר התמונה)
7 Rue Jean-Pierre Timbaud, רובע 11

קומת הקרקע בבניין ה-MAISON של GALLERY LAFAYETTE מכילה הרבה מהאול-סטארז בתחום הקונדיטוריות. הבולט הוא אאוקי סדהרו שאני מנהלת יחסי אהבה-שנאה איתו כבר כמה שנים.

הקינוחים שלו מושלמים למראה, אבל חלקם לא כל כך טעימים לי (במיוחד עוגות הפס בטעמי המאצ'ה, שגל תיאר אחת מהן כ"עוגת יש" כשטעמנו אותה בסניף בטוקיו).

הפעם טעמנו אצלו עוגת מוס לימון ופרלין שהייתה דווקא מוצלחת.

הדוכן השני המומלץ הוא של JEAN PAUL HEVIN שהיו לו כמה הברקות רציניות בתחום קינוחי השוקולד

כאן בתמונה קינוח מוס שוקולד ונוגט. נועם הלך גם לסניף הגדול שלו ברחוב סנט הונורה ומאוד התפעל.

את הבניין, שהוא חלק מקומפלקס עצום של בניינים של הכלבו, שמשתרע על פני כמה וכמה בלוקים, תמצאו לפי זה שתדעו שהוא נמצא ממש ליד חנות הבגדים המהממת UNIQLO. בקומת המרתף יש סופרמרקט מפונפן עם מבחר מתעתע של מוצרי מזווה (כמו-כן: שוקולד וולרונה באריזות של קילו, 4 מקררים של חמאות, וכו')
35 Boulevard Haussmann, רובע 9

אם יש לכם המלצות נוספות לפריז, אנא הוסיפו בתגובות!

אז עד הפעם הבאה… à bientôt!

בתור אחת שמבלה הרבה זמן כל שבוע בסופרמרקטים וצריכה גם לעמוד בתור (מתי כבר ימציאו תור אקספרס לאלה המבשלים למחייתם??), מצאתי כל מיני דרכים יצירתיות להעסיק את עצמי בתור הזה – המובילה שבהן היא להסתכל על רשימות מרכיבים וערכים תזונתיים של החטיפים בקופה. מה שמפתיע אותי לאחרונה הוא התרבות מותגי ה"בריאות" גם לענף החטיפים (פאק, השבוע ראיתי אפילו גלידה בשם "פיטנס". איזה פיטנס מפתחת הגלידה הזו חוץ מאת שרירי הלסת??), ורשימות המרכיבים של חטיפי הבריאות-לכאורה ממש מעלות לי את הסעיף. רוב החטיפים מכילים מרכיבים ממש דומים לכל הג'אנק השוקולדי והערך התזונתי שלהם בהתאם. ואנשים מלפני ומאחורי מעמיסים אותם לעגלה כאילו מדובר במינימום לביבות קייל וכוסמת מונבטת. as if.

אם אתם רוצים קצת לחתוך את כמויות החטיפים המתועשים שאתם מכניסים הביתה, המתכון הזה הוא בול בשבילכם. העוגיות האלה מזכירות קצת במרקם שלהם את חטיפי ה-CHEWY אליהם הייתי מכורה בתיכון, רק קצת פחות מתוקים, הרבה פחות דביקים, והכי חשוב, פחות יסתמו לכם את העורקים. המרשם מגיע מספרה המושלם של שרה בריטון, כותבת הבלוג העוד יותר מושלם My New Roots. המתכון המקורי הכיל הרבה יותר מרכיבים, ואחרי שהכנתי אותו המון המון פעמים בחודשים האחרונים, התחלתי לעגל פינות ולשפץ פה ושם. אני מכינה את העוגיות הרבה יותר קטנות ממה שרה אומרת, שומרת אותן בשקית בפריזר, וכל פעם שאני ממהרת החוצה ולא הספקתי לאכול, הן סוגרות לי את הפינה בול (במיוחד לפני אימון!!) הכמות: 21 עוגיות גדולות או 40 קטנות.