בצק אלים | רשימות ממטבחה של מעצבת - Part 23



"בצק אלים" – גיליון מס' 1 

נחשב אצלי: כללייום חמישי, 22 בספטמבר 2011

זהו, סוף סוף אפשר לספר!

אני מוציאה חוברת מתכונים בהוצאה עצמית. על החוברת הזו עבדתי נונסטופ בארבעת החודשים האחרונים. אני עשיתי בה את הכל: כתבתי את המתכונים, ערכתי אותם, צילמתי אותם, עיצבתי אותם, עימדתי אותם, קראתי אותם שוב ושוב כדי לוודא שאין טעויות, ולבסוף, הדפסתי אותם בחוברת יפהפייה, על נייר נטול עץ משובח. 32 עמודי צבע שנוטפים רק "נום נום נום" מכל אינצ' וכל סנטימטר. בחוברת יש 17 מתכונים חדשים, שלא הופיעו בבלוג, או בשום מקום אחר באינטרנט – וכולם עומדים בסטנדרט ה"בצק-אלימי" אליו אתם רגילים: כתובים בגובה העיניים, ומפורטים ככל שנדרש כדי שגם אנשים בלי ניסיון יוכלו להכין אותם בהצלחה. גם התמונות באותו הסטנדרט.

את החוברת ניתן להזמין כבר עכשיו מהחנות שהקמתי (אותה חנות כמו בפרוייקט הטייקאווי מלפני כמה חודשים, זוכרים?). ההזמנה פתוחה גם לקוראים מחוץ לישראל דרך החנות שהקמתי באתר bigcartel (התשלום שם מתבצע דרך פייפאל).

אם אתם שואלים אותי, זו מתנה מושלמת לחג.

לפרטים נוספים, הצצה לתוך החוברת ולהזמנות

 

ספרו לחברים. ושיהיה חג שמח, ובתאבון!

מאיה

14:50 – עדכון לגבי שליחה לתא דואר
מי שרוצה להזמין לתא דואר – אין בעייה – וודאו שהעיר נכונה, מלאו רחוב רנדומלי בעיר שלכו ורשמו את תיבת הדואר בשדה "הערות לכתובת". ההערה תקפוץ לי ואני אשלח לתיבת הדואר שציינתם.

 

הראיון המלא עם מרת'ה סטיוארט 

נחשב אצלי: כללייום שבת, 17 בספטמבר 2011

איך הגעתי לראיין את מרת'ה סטיוארט, אתם שואלים. אז ככה: בגלל שמשרד התיירות הביא אותה לארץ (תותחים!), הם שלטו פחות או יותר על הלו"ז הצפוף שלה, שכלל חמישה ימים בלבד. ולכן פונו בו מעט מאוד "חורים" שהוקדשו לראיונות לתקשורת. אחד מהם היה לטלויזיה (כפי שראיתם בכתבה של דנה וייס באולפן שישי), ובאחד מהם זכו "זמנים מודרניים" – המוסף שבו אני כותבת את מדור האוכל שלי. קרינה העורכת, שיודעת על היחס האובססיבי שלי לכל מה שקשור למרת'ה, שלחה לי מייל ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לצח כהן בראיון. אחרי שנרגעתי מסבב היבבות, קריאות השמחה וריקודי הזומבה הסוערים ברחבי הבית, כתבתי לה שברור. מכאן לשם, בסוף קרה שהפכתי לשותפה בכתיבת השאלות ובראיון עצמו. את נוכחותי בראיון אישרו אנשי התקשורת של מרת'ה רק אחרי שקיבלו את קורות החיים שלי באנגלית.

הראיון התקיים ביום שני שעבר בלאונג' העסקים של הדיוויד אינטרקונטיננטל. והנה הוא מובא, לבקשת הקהל, בגרסתו הגולמית, הבלתי-ערוכה, והארוכה יותר מזו שפורסמה (אך בכל זאת מתוקצרת קלות, כי יש גבול לכמה אפשר לקרוא). הוספתי הערות וביאורים מידי פעם בסוגריים. תהנו!

———————————–

את הבעת שאט הנפש, שהתפשטה על פניה של מרת'ה, כשהכניסה לפיה כפית עם ממרח שוקולד השחר, קשה לתאר במילים. "אני לא מאמינה שבאמת אוכלים את זה", היא השתוממה. "זה מלא שמן. ממה זה עשוי בכלל?". ניסינו להסביר לה שזה מה שכל אם עבריה מורחת על פרוסת לחם עבור ילדה. "זה כמו נוטלה", ייפינו את המציאות קמעא. אבל על סטיוארט אי אפשר לעבוד. "זה ממש לא כמו נוטלה", פסקה. "אני לא אוהבת את הטעם של זה". היא הרחיקה מעצמה בגועל את הפנכה, שבה הונח הממרח, ואמרה: "מוטב להכין פאדג' שוקולד ביתי. אם כבר אני אוכלת שוקולד, מוטב שהוא יהיה האיכותי ביותר שיש".

כמה דקות קודם לכן, פסענו לטרקלין העסקים שבקומה ה-24 של הדיוויד אינטרקונטיננטל, בו כוהנת הלייף סטייל הגדולה התאכסנה בעת ביקורה בתל אביב, כשבידינו מנחה לתיירת: ארבעה מאכלים מקומיים. חוץ מהממרח המיתולוגי, היו בקופסה גם במבה של אסם, גבינת קוטג' של תנובה ושקדי מרק צהובים. כעת נתלו בהם כל התקוות הפטריוטיות של הנוכחים בחדר.

את גבינת הקוטג' זיהתה סטיוארט מארוחת הבוקר במלון. קופסת הקוטג' שרדה את תלאות הדרך באוטובוס של 'דן', אבל כבר לא הייתה בטמפרטורת המקרר כשהגיעה ללשונה למודת הניסיון של סטיוארט. "לא אכפת לי, כל עוד זה לא החמיץ", גילתה רוחב לב. "אבל זה אורגני?".

אין דבר כזה, קוטג' אורגני.

"אני אוהבת גבינת איכרים (farmer’s cheese – גבינה רכה ויבשושית, סוג של מיקס בין "טוב-טעם" לריקוטה -מאיה). יש להשיג אותה בישראל?".

לא.

"מוזר, כי מוכרים את זה בכל המעדניות היהודיות בניו יורק. היא מצוינת. טוב, אם לתת ציון לקוטג' שלכם, אז מתוך מאה אני נותנת לו 60. אני מציעה לכם להכין גבינת איכרים מקוטג'. רק צריך לנקז אותה מנוזלים, באמצעות בד חיתול, במשך הלילה. שימו את זה על פרוסת הלחם שהילד לוקח לבית הספר במקום הממרח שוקולד המזעזע הזה".

או אז הגיע תורה של הבמבה. סטיוארט סירבה בכל תוקף לטעום. "בחיים לא הייתי מגישה את זה לאף אחד", חרצה. "לא תמצאו דבר כזה בבית שלי. נכדתי לעולם לא תכניס דבר כזה לפיה. אני הייתי אוכלת את זה רק אם הברירה האחרת הייתה לגווע ברעב. אני חושבת שמעולם לא קניתי צ'יטוס".

סטיוארט התבוננה בהשתאות בשקית שקדי המרק. "וזה? מה עושים עם זה?", תהתה.

שמים במרק עוף.

"זה צף או שוקע?".

לא חשוב, קבלי פטור. אז מתי, נניח, בפעם האחרונה אכלת במקדונלדס?

"זה היה לפני הרבה-הרבה זמן. אני לא אוכלת מזון מהיר. אם בא לי לאכול נקניקיה, אלך ל'שייק שאק'. הם מכינים את הלחמניות שלהם בעצמם. אפילו כריכי לובסטר אני מעדיפה להכין בעצמי מאשר לאכול בחוץ".

למראה כל טוב הארץ הנישא אל אדוניתה בידי שני העיתונאים, ניסתה המאפרת הצמודה של סטיוארט, דייזי שוורצברג, להציל מעסיקתה. "אכלנו כבר יותר מדיי בביקורנו בארצכם", הכריזה, "אנחנו אוכלות נון-סטופ. אתם יודעים איך זה: כשמתחילים לאכול – לא מפסיקים". "באמת השמנתי כאן", העידה סטיוארט. "עלינו עשרה פאונד", התערב אחיינה של סטיוארט, כריסטופר הרברט (30), עלם חמודות שנישא לא מזמן לבחיר לבו, טים, בחוות הסוסים של הדודה העשירה. החתונה המתוקתקת והמפונפנת סוקרה בדיווחים נוטפי דבש הן במגזין החתונות והן באתר האינטרנט. שתי הנשים נעצו בהרברט מבטים מזרי אימה, עד שתיקן את עצמו: "כלומר, ביחד. עשרה פאונד ביחד".

מרתה, כריס עובד איתך הרבה?

"לא, רק מתלווה אליי. הוא בכלל זמר אופרה. הוא רוצה לכתוב אופרה בערבית. אין עדיין יצירות אופראיות בשפה הזאת. הוא גם מדבר עברית לא רע בכלל. הוא ובעלו, טים, נפגשו בעיירת הסקי אספן. טים, הוא מנצח האופרה היחיד ממוצא אינדיאני בעולם. הוא גם פסנתרן יוצא מן הכלל".

סטיוארט:  "טוב, רגע, אני חייבת להראות לכם תמונה של הנכדה שלי, ג'וד".

היא שולפת את הבלאקברי, מפשפשת בו עד שהיא מגיעה לתמונה של תינוקת ורדרדה, בת חצי שנה. ג'וד נולדה לאלקסיס (45), בתה היחידה של סטיוארט.

"יש לי מרגל קטן, שמצלם עבורי את ג'וד כשאני בחו"ל, ומשגר אליי את התמונות".

מי הוא?

"קוין שארקי (עורך מדור עיצוב הבית של המגזין של מרת'ה, ומי שדירתו שלו מהווה בפני עצמה מושא לכתבות רבות במגזין. במיוחד השיפוץ הגדול שביצע בה – מאיה). הוא גר קומה מתחת לבת שלי והוא כאילו נועד, בטבעיות, להיות הבייביסיטר שלה. עבור ג'וד, הוא דוד קוין. כמו שאתם רואים בתמונה שלה, היא לבושה ללכת לריוויירה".

הצרפתית?

"לא. זה סתם ביטוי שהמצאתי לפארק המקסים שהקימו בין רחוב 59 לפארק באטרי, בגלל שהוא על גדת ההדסון".

את מהסבתות האלה, שדוחפות אוכל?

"היא רק תחילה לאכול מזון מוצק. מה שהיא אוכלת מגיע הישר מהערוגות שלי".

סטיוארט (70) מתגוררת בחווה, המשתרעת על פני 620 דונם ליד העיירה בדפורד, הממוקמת כשעה נסיעה ממנהטן. היא מגדלת שם ירקות ופירות אורגניים מכל זן הידוע לאדם, וגם תרנגולות, סוסים, חמורים וציפורי נוי. יש לה שלושה כלבים. שניים מהם, שארקי ופרנצ'סקה, מתחזקים בלוג משותף, בו הם מספרים על מעלליהם היומיומיים. באחד הפוסטים האחרונים, עדכנו צמד הבולדוגים הצרפתיים: "אנחנו תמיד אוהבים לעזור. הכי אנחנו אוהבים ללמד את הקוראים שלנו דברים חדשים. לפני הוריקן איירין, עזרנו לקצור את הבצלים והשומים מהערוגה בגינה". סטיוארט גילתה לנו, שהכלבים לא באמת כותבים את הדיווחים. יש צוות ייעודי שגר בחווה, מתחקה אחריהם ומתעד כל פיפס. את הבלוג שלה, לעומת זאת, מרתה מתעקשת שהיא כותבת בעצמה. "אחותי לורה עוזרת לי לכתוב את חלק מהבלוגים לפעמים. אנחנו כותבות בול אותו דבר". (מרת'ה קוראת לכל פוסט שלה "בלוג", וזה משגע לי את השכל. כמעט תיקנתי אותה, אבל החלטתי להיות מנומסת –מאיה)

סטיוארט נדדה בארץ הקודש, כשהיא מצוידת בבלאקברי שלה. כל כמה שעות, צילמה דבר מה וצייצה אותו בטוויטר שלה, לרווחת מיליוני מעריציה, שעוקבים אחרי כל תנועה. בעת ביקורה במקום הנמוך ביותר בעולם, דיווחה: "קפצתי לטבילה בים המלח. מקווה שלא עלו עליי בקטריות חובבות מלח. נורא נעים. העור שלי כה רגוע". בין ביקורים בשכיות חמדה, היא נועדה עם ראש הממשלה ורעייתו. העילה למפגש הייתה התגייסותה של סטיוארט למען ים המלח, שנוטל חלק בתחרות לבחירת שבעת פלאי עולם הטבע. מתוך 400 אתרים עולמיים כמו איי גלפגוס והגרנד קניון לגמר הגיעו 28. ההצבעה, באמצעות סמסים, תימשך עד ה-11 בנובמבר.

בעת ביקורה במעונו של ראש הממשלה, הדגימה סטיוארט למצלמות כיצד היא מצביעה עבור ים המלח, כדי לסחוף אחריה את צאן מרעיתה לבחור כמוה. "הייתה לנו פגישה נהדרת", משחזרת סטיוארט. "דיברנו על האתגרים, שישראל מתמודדת איתם. למשל, איך אפשר לעודד תיירים להגיע לכאן. אמרתי לו שישראל היא מדינה מאוד מעניינת ושיש אתרים היסטוריים בגליל, שמאוד אהבתי. אני אוהבת אתרים ארכיאולוגיים, ואלה שביקרתי בהם כאן שמורים היטב ונמצאים במקומות יפהפיים. עם זאת, אפשר להקל על הגישה לכמה מהמקומות האלה. האוכל כאן טעים מאוד. מי שמבקר כאן צריך לדעת שהוא יכול לאכול כאן ארוחות נפלאות. אבל צריך לדעת איפה".

המקום שהכי הרשים את סטיוארט הוא מסעדת מחניודה בירושלים. "ממש כייף שם!", היא מתלהבת. "האוכל מצוין, הטוב ביותר שנתקלתי בו כאן. הוא טרי, טעים, צבעוני ומודרני. לא הזמנו מנות ספציפיות מהתפריט. השף הגיש לנו ארוחת טעימות. והמוזיקה שהתנגנה ברקע הייתה עונג צרוף! אמרתי לו שהם צריכים למכור את הפס קול הזה".

מוזיקה מזרחית אותנטית שכזאת?

"לא, לא. זה נשמע כמו מוזיקה ישראלית. היא הייתה פנטסטית, למרות שהיא הושמעה בווליום קצת חזק. בדרך כלל, אינני חובבת מוזיקה רועמת, אבל המקום מתאים לזה. החלק המוזיקלי הטוב ביותר היה כשהשף תופף על הסירים והמחבתות, התלויים מהתקרה, בעזרת כפות".

מה היית מגישה לבני הזוג נתניהו, לו היו קופצים לארוחה באחוזתך?

"יש לי ירקות שורש נהדרים. אז הייתי מגישה להם ארוחה על טהרת הגידולים שצומחים בגינה שלי. אני משתדלת לאכול אך ורק תוצרת עצמית. אני אפילו מגדלת תרנגולות ואוכלת רק את הביצים שלהן. למעשה, יש לי כל כך הרבה עודפי ביצים, שאני מביאה לעבודה קערה עצומה מלאה בביצים ושולחת לכל 600 העובדים שלי אימייל כדי שיבואו לקחת ביצים לקחת הביתה".

זה מספיק לכולם?

"כל אחד יכול לקחת רק ארבע. הביצים שלי כל כך משובחות, משום שהתרנגולות ניזונות רק משאריות של ירקות אורגניים. כשמכסחים את הדשא, כל העשבים הקצוצים מוגשים כאוכל לתרנגולות. גם העשבים השוטים, שמנוקשים מהגינה, הופכים לאוכל של דיירי הלול. סופת ההוריקן איירין, שפקדה אותנו, הפכה את רוב הגידולים שלי לפסולת. מערוגת התירס הגדולה שלי נותרו רק ארבעה קלחים ראויים למאכל אדם. אז התרנגולות קיבלו את כל התירס שהושחת. יש לנו שלושה מטבחים במשרדי החברה, שבהם בודקים את המתכונים שאנחנו מפתחים. כל הזבל האורגני מהמטבחים האלה נשלח ללולים. חסר לעובדים שיזרקו את השאריות הללו! הם מניחים את הכל בגיגיות ענקיות, שאני לוקחת איתי הביתה כל ערב. התרנגולות חוגגות על זה. בזכות זה, הביצים כל כך טובות. אני לא מסוגלת לאכול ביצים שאינן מהחווה שלי. אפשר להרגיש את ההבדל לא רק בטעם אלא גם במראה. בישראל, אכלתי ביצה רק פעם אחת וגם אז זאת הייתה חביתת חלבון".

וירקות?

"כמו לביצים, גם לירקות שגדלים אצלי בחווה, יש טעם שונה משל אלה התעשייתיים. הם פשוט מתפוצצים מטעם".

אצלנו קוראים לזה 'בלאדי'.

"הם אמנם קטנים, אך טעמם עז. לבני הזוג נתניהו, הייתי מגישה טארט אגסים בקרם שקדים. האגסים שלי ממש טובים השנה".

האם לדעתך אנשים שמשגיחים על כשרות מפסידים משהו מהחוויה הקולינרית?

"אני לא מומחית בדיני כשרות, אבל כשהייתה לי חברת קייטרינג נדרשתי להקים מטבח שלם ונפרד כדי לבשל בו אוכל כשר לחתונות. לא מצאתי הבדל גדול, חוץ מבבשר. היה צריך להמליח את הבשר. נכון שאי אפשר היה להכין קינוחים חלביים, אבל אני לא רואה בזה בעיה. אפשר להכין סורבה נפלא". כל האימפריה המשגשגת של מרת'ה החלה, למעשה, בהקמת חברת קייטרינג קטנה במטבח הביתי שלה בשנות ה-70 המאוחרות. הספר הראשון שלה, Entertaining, ראה אור בשנת 81', וכלל מתכונים וטיפים רבים לאירוח רב משתתפים. ולאחר מכן, קיבלה תכנית בישול בטלויזיה.

איזה עוד דברים למדת בתקופת הקייטרינג שלך?

"משהו חשוב שלמדתי, זה שכדאי להכין את כל המרכיבים מראש, אבל לבשל את המנה רק ברגע האחרון. אם מבשלים את הירקות יום קודם, זה לא יכול לצאת טעים. זה מה שמבדיל בין קייטרינג גרוע לקייטרינג טוב".

מעניין אותנו לשמוע איך היית משדרגת משהו ישראלי. כמו פלאפל למשל.
"הייתי מגישה את כדורי הפלאפל כמתאבן, נעוץ על מקל. זה יילך נפלא עם צזיקי".

חשבנו שתמליצי לטבול אותו בטחינה.

"טחינה זה אמנם טוב, אבל זה דחוס וכבד. אני לא מתה על זה. אני מעדיפה יוגורט עם נענע קצוצה או מלפפון מגורר".

הרשי לנו לאתגר אותך: איך היית מכינה כריך לא משעמם עם חומוס?
"הייתי מורחת אותו על לחם שבע הדגנים ועורמת עליו ירקות מהגינה שלי פרוסים דק-דק: מלפפון ועגבנייה. הייתי זורה על הכול מלח בנדיבות. סנדוויצ'ים תפלים זה נורא. הייתי שמה גם פלפל. וחסה פריכה".

תוכנית הטלוויזיה הנוכחית של סטיוארט, הקרויה The Martha Show, משודרת ב-11:00 בבוקר מדי יום כבר חמש שנים. התוכנית פונה לקהל בורגני: נשים בעלות השכלה אקדמית, בין הגילאים 25 ל-54, שזמנן בידיהן. בתוכניתה, היא משלבת בישול, עבודות יד והמלצות מתחומי תחזוקת הבית והגינון. כדי לשלהב את הקהל, סטיוארט מקיימת תחרויות משונות כמו "האמא היהודייה שמכינה את הגפילטע פיש הטוב ביותר". הזוכה המאושרת, אגב, היתה אמו של רוברט מורטון, המפיק האגדי של התוכנית של דיוויד לטרמן . "הקציצה שלה הייתה הכי אוורירית, טעימה ויפה", מצדיקה סטיוארט. "היא הייתה מתוקה, אבל במידה. אני מוצאת שלפעמים עושים את הגפילטע מתוק מדיי, וזה לא לרוחי. אני חייבת לציין לזכותה של הזוכה, שהיא אפילו טחנה את הדג בעצמה. היא לא קנתה דג טחון!! החזרת שהיא הכינה הייתה מצוינת. אני חולה על חזרת תוצרת בית".

איזה מאכל יהודי כדאי, לדעתך, להכחיד?

"בטח שלא דג מעושן. כמובן שגם לא בייגל. אני אוהבת את טעמה של החלבה, אבל אני לא אוהבת את השומן שהיא מכילה".

אבל מדובר בשומן לא רווי.

"אני הייתי במפעל חלבה. אתם לא הייתם ממשיכים לאכול חלבה אחרי שהייתם רואים מה הולך שם. אבל טעמתי את החלבה בשוק מחנה יהודה. היו שם בלוקים עצומים, שנראו כל כך מזמינים".

מה את חושבת על אמהות, שלא מכינות בעצמן את עוגות יום ההולדת של ילדיהן?

"רחמיי על הילדים הללו. זה לא כזה קשה להכין עוגה וזה מה שאנחנו מנסים להראות בספרים ובתוכניות שלי. זה אפילו כיף. ואם את יכולה להכין את העוגה בעזרת הילדים זה עוד יותר טוב. ילדים אוהבים להביא דברים לבית הספר. בימינו, יש מגבלות. בבתי ספר רבים כבר לא מרשים להביא עוגות, מחשש לתגובות אלרגיות. זה ממש עצוב. כשאני הייתי ילדה, היינו מביאים עוגות לבית הספר כל הזמן. זה היה חלק מהחיים. אף אחד לא היה רגיש לגלוטן או לאגוזים. כיום, בניו יורק לכל ילד שני יש אלרגיה למשהו".

מה לעולם לא ייכנס למטבח שלך?

"זנים בסכנת הכחדה. אני בחיים לא אוכל כריש. לפחות לא ביודעין. אני גם לא אוכל מוח. אני לא מאמינה בלאכול מוח של חיות. כשהייתי במרוקו, הבחנתי בתור ארוך משתרך מחוץ למסעדה בשוק. עמדתי בתור ומה קיבלתי? ערימה מבהילה של חלקי פנים. אני שונאת חלקי פנים. זה נוראי. מאז שראיתי את הסרט food inc. (סרט תיעודי שחשף את סודותיה האפלים של תעשיית המזון האמריקאית -מאיה), אני אוכלת רק בשר אורגני. אני מתנגדת לגידול תעשייתי של בעלי חיים. זה ממש מטריד אותי".

את מצטיירת כעקרת בית למופת. האם אפילו לך קורים מדי פעם אסונות במטבח?

"הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, זה שאני שמה משהו על האש ויוצאת ללטף את הסוסים שלי. דעתי מוסחת ואני שוכחת שיש לי משהו על הגז. ואז אני צריכה לחזור ולהכין אותו מחדש. כדי לפתור את הבעיה הזאת עיצבתי שעון עצר, כחלק מליין המוצרים שלנו ב-Macy’s, ואת השעון אפשר לתלות על דש הבגד עם קליפס. לפעמים, אני תולה שניים ואפילו שלושה בבת אחת. זה לא שאני שכחנית, אני תמיד מנסה לעשות עוד דברים במקביל".

זה לא סוד שיש לך המון עזרה במטבח שלך. האם יש דברים שאת מכינה במו ידייך?

"בטח, כל הזמן! אני לא אוהבת לבשל עם עוד אנשים. זה מעצבן אותי. אבל כשאני מארחת קבוצה גדולה, אני משתמשת בשירותיו של השף פייר". פייר שיינדלין שימש כעוזרו של השף אלן דוקסה במסעדת לואי ה-15 במונטה קרלו. בתפקידו הנוכחי, שיינדלין הוא השף הפרטי של סטיוארט. היא מפעילה אותו בעיקר כשהיא מארחת באחוזתה במדינת מיין. האחוזה, סקיילנדס, משתרעת על פני 4500 דונם ומשמשת כבית הנופש של סטיוארט. לפני שסטיוארט הפכה לבעלי המקום, הוא היה שייך לבנו של הנרי פורד, נשיא חברת הרכב. שיינדלין עזר לסטיוארט לכתוב את ספרה החדש, Martha’s Entertaining, שעומד לצאת בסוף אוקטובר. "אתם הולכים למות עליו", היא מבטיחה לנו.

ברור.

"אבל כשאורחים מגיעים אליי, הם יושבים ליד הדלפק במטבח ואני מבשלת להם. כשאני מתארחת אצל חבריי, אני תמיד מביאה איתי ביצים. הם כבר בונים על זה. אני מביאה איתי גם צנצנת דבש, שמיוצרת בכוורת שבחווה שלי. לפעמים, אני יכולה להביא גם קונפיטורה תוצרת בית עשויה מפירות יער. יש לי המון פירות יער. אם יש לי משהו טוב, שצומח בגינה, אביא אותו. אני יכולה, לדוגמה, להביא סל מלא בארטישוקים או עגבניות".

ועכשיו שאלה קשה. כשמחפשים באתר שלך מתכון לעוגת שוקולד, נניח, מוצאים עשרות מתכונים שונים. איך אפשר לדעת מי המתכון הטוב מביניהם?

כל מתכון שמופיע באתר ויוצא מהמטבחים שלנו הוא מתכון באיכות עילאית, כמו כל המתכונים בספרים שלנו. יש לי וויכוח מתמיד עם העורכים שלי על זה שצריך להוסיף למתכונים דירוגים, כדי שאפשר יהיה להבדיל ביניהם. זה גם חשוב לגוגל. כולם מחפשים את זה. חשוב שנסביר על כל מתכון למה הוא טוב. וההקדמות האלה חסרות כרגע בכמה מהמתכונים".

קורה שבא לך להכין משהו ואת פשוט מחפשת מתכון בגוגל?
"לא, אני מחפשת רק באתר שלי. אלא אם כן יש משהו ממש מוזר שמעולם לא הכנו. המגזין שלנו קיים כבר 20 שנה, כך שכיסינו פחות או יותר את כל המתכונים שאפשר לכסות".

מה ה-COMFORT FOOD האולטימטיבי שלך?

"זה יישמע לכם מוזר, אבל אומלט טוב. עם עשבי תיבול. ואולי איזו גבינה מעניינת שיש לי במקרר. אני אוהבת לחמים ובגטים טובים, קלויים ומרוחים בריבה ביתית. אני אוהבת גם יוגורט. אני אוהבת אוכל פשוט, אוכל נקי. ככל שאני מתבגרת, יותר קשה לי לשמור על המשקל. אני צריכה לשים לב למה שאני אוכלת. העבודה שלי מציבה סכנה, כי באולפן כל הזמן יש אוכל. אני חייבת לטעום מהאוכל כל הזמן, ולא רק מהמנות שאני מדגימה. למשל, כשערכתי בתכנית תחרות קאפקייקס, הייתי צריכה לטעום מנות של 44 מתחרים, אחת אחרי השנייה".

איזה כלי מטבח בודד היית לוקחת עמך לאי בודד?

"אללי, רק אחד? סכין מצוין. אוי, נזכרתי בעוד מאכל שאני מתעבת: שמן פטריות כמהין. הוא מעובד בצורה מחרידה. ותמיד יש לו ריח מעופש. אני ממליצה לא להשתמש בזה. תכתבו את זה בעיתון שלכם".

יש מטלה, בתחום אחזקת הבית, שאת לא מניחה לאף אחד חוץ ממך לעשות?

"לנקות את אהילי המנורות העתיקים, שתלויים על קירות ביתי. אני חייבת לעשות את זה בעצמי. הם ממש עדינים ואסור להרוס אותם".

לסיום, מהו המאכל שבהכנתו את הכי מצטיינת?

"פאי מרנג לימון. אני אוהבת את המלית חמוצה, ואת ציפוי המרנג מתוק. אני אוהבת את הבצק בצבע חום כהה ופריך מאוד".

 

————————————————

הסלסלה שהכנתי למרת'ה

לראיון הזה הגעתי עם כובע ה-"עיתונאית" שלי, אותו לא יוצא לי לחבוש לעיתים קרובות. ולכן, כדי לא להיות סתם עוד אחת, רציתי להביא לה משהו מיוחד כדי להראות לה שאני באמת מעריצה שרופה, רק בצורה לא קריפית. בנוגע למה להביא, ההתלבטות הייתה קשה– מצד אחד, זה צריך היה להיות דברים ישראלים, אבל מושקעים ו-HOME MADE, מצד שני, כל היום היא אוכלת וטוחנת, כך שזה צריך להיות משהו קליל ולא כבד, שאפשר לקחת ממנו ביס בקלות, ולא משהו שתיאלץ לסחוב הביתה. בסופו של דבר החלטתי על שילוש מושלם: משהו חמוץ, משהו מלוח, ומשהו מתוק.

בתפקיד הצלע החמוצה: מקרונים רימון.

מקרון זה אמנם צרפתי, אבל רציתי להכין משהו מושקע ומיוחד, אז נתתי להם טוויסט מקומי: מלית קרם רימונים (רימון זה הכי ישראלי אסלי). מרת'ה כבר הספיקה לפרסם בטוויטר תמונה של מיץ רימונים מעולה ששתתה בעיר העתיקה בירושלים, וידוע לכל שהיא מתה על קינוחים חמוצים – אז היה מדובר בהצלחה מובטחת. ניסיתי להתחכם ולהכין מקרונים בצורת רימונים, אבל הם לא יצאו מספיק מושלמים, אז גנזתי אותם מהסלסלה ושמתי את המקרונים הרגילים למראה.

ומה עוד בסלסלה? בורקסים מבצק עלים ביתי שהכנתי בעצמי (המתכון המצויין לקוח מתוך ה-BAKING HANDBOOK הכתום שלה, והיא התלהבה מאוד לשמוע על כך, כמובן). ושערות חלווה קנויות שארזתי מחדש בשקית מרשרשת דקורטיבית. מרת'ה, כאמור, הייתה כבר מפוצצת, ולקחה רק ביס אחד מכל דבר. על הבורקס היא אמרה שהוא טעים ומאוד פריך, ועל המקרון היא התענגה בקולי קולות. MISSION ACCOMPLISHED.

והנה מה שלמרת'ה היה להגיד בבלוג שלה:

לסדרת הפוסטים המלאה שמרת'ה כתבה על הביקור בישראל (עם שפע של תמונות, כולל תמונות שלה מרוחה בבוץ בים המלח :)
היום הראשון
היום השני
היום השלישי
היום הרביעי
היום החמישי (שם מופיעה התמונה שלי, מס' 63 במצגת התמונות)

אז כאמור, תודה לצח כהן, לקרינה שטוטלנד, לאנשי משרד התיירות (נטע, את שולטתתת!), וכמובן לגברת מרת'ה שזרמה איתנו כל כך.

עדכון: לבקשת הקהל – מתכון למקרון רימונים

את דוקטורט המקרונים שלי אני מניחה שכבר קראתם. אם לא, יאללה אודרופ!
לבלילה הוספתי כמות קטנה של צבע מאכל ורוד, מה שנתן לעוגיות עצמן צבע מהמם.

שימו לב לזילוף השונה. זה ממש לא חובה, אבל רציתי לעשות משהו יוצא דופן.

בעיני הם לא היו מספיק אחידים ומושלמים כדי להציג למרת'ה, אבל אני הייתי מאוד בלחץ בזמן ההכנה, ויכול להיות שאם תכינו את זה כמה ימים מראש, ברוגע ובשאנטי, היד שלכם תהיה יותר יציבה ויצא לכם יותר טוב.

בכל אופן, אני ממליצה להכין רק חצי מהמקרונים בצורת רימון, כדי שאם לא ילך, לפחות יהיו לכם כמה עגולים נורמליים.

לגבי המלית – היא מאוד דומה לקרם הלימון שמופיע בתחתית הפוסט המקורי – רק במקום מיץ לימון משתמשים במיץ רימונים (אפשר סחוט טרי, ואפשר קנוי), מצמצמים את הסוכר ל-3 כפות בלבד, ובסוף מוסיפים 2 כפות של רכז רימונים. הרכז לא חובה, הוא פשוט מוסיף בחזרה חלק מהטעם הרימוני שהולך לאיבוד במהלך הבישול. אפשר להכין רכז רימונים ביתי אם מצמצמים קצת מיץ וסוכר עד שהוא סירופי. הגרנדין של גל הוא גם חלופה נאה. שימו לב, חשוב מאוד שהקרם יהיה סמיך ולא נוזלי, אחרת המקרונים יהפכו לקוואטצ' במהרה, והמלית תיזל מהצדדים.

אני, כאמור, מרוב לחץ, התקמצנתי בקורנפלור ויצא לי מלית מאוד גבולית מבחינת סמיכות. למזלי הכל עבר והמקרונים לא התפרקו בדרך.

אוף-טופיק
קוראים יקרים! לרוב אני לא אוהבת להתנצל על תדירות הפוסטים הנמוכה בבלוג, אבל הפעם קורה משהו יוצא דופן. אני לקראת סיומו של פרוייקט גדול ומרגש, עליו אוכל לספר לכם בשאיפה עוד כמה ימים. בינתיים תחזיקו לי כמה אצבעות (גם בידיים וגם ברגליים, אם אפשר) שכל הביורוקרטיה תלך חלק ושכל הקצוות ייסגרו כמו שצריך. בשורות משמחות בקרוב!

 

 

בלוג דיי 2011 

נחשב אצלי: כללייום רביעי, 31 באוגוסט 2011

לכבוד יום חגיגות ה"בלוג דיי" הבינלאומי, הגיע הזמן לשבור את דממת האלחוט עם כמה לינקים נחמדים. לצערי אין לי זמן לפרסם מתכון הפעם. אני מקווה שבקרוב אתפנה ואשוב במלוא המרץ. תתנחמו בעובדה שאני רעבה כל הזמן כי אין לי זמן להכין לעצמי אוכל!!! הלזניה פה היא פחות או יותר הדבר היחיד שהכנתי השבוע :(
אם בא לכם גם לזניה – יש לי מתכון כאן (אחד הראשונים שפרסמתי בבלוג!). שדרגתי אותו בין השכבות עם תרד מופשר של סנפרוסט ורוטב בשמל פשוט (הנה מדריך מפורט לבשמל, רק בכמויות שלי: 20 גר' חמאה, 2 כפות קמח, 2.5 כוסות חלב. הגבינה הצהובה לא חובה, בטח לא בכמויות הפסיכיות של גב' מרלבורו). אם אתם מכינים, שלחו לי פרוסה בדואר.

ספיישל לינקיאדת בלוג-דיי!
והפעם, במקום לתת לינקים לבלוגים שאנשים מכירים לרוב, החלטתי לחפור ב"גוגל-אנליטיקס" שלי ולמצוא פנינים נחבאות – בלוגים ישראליים קטנים, חלקם עלומי שם, שנתנו לי לינק בשלב זה או אחר וככה השתרבבו להם לרשימת ה-referring sites שמופיעה לי בסטטיסטיקות. דברים הזויים מצאתי שם. ואלה המגניבים / החמודים / המפתיעים / המיוחדים ביותר.  בקיצור, פנו לכם שעה או שתיים.

דברים שקרו באמת – עדי, חברה שלי, פתחה בלוג קומיקס גאוני (אני משוחדת, אבל עדיין).

יאיר לפיד קומיקס – אמנם הבלוג נסגר בדיוק (למה?!?), אבל זה אחד מהמבריקים בעיני. הוא בונה קומיקסים על בסיס סטטוסים אמיתיים (מילה במילה, מסתבר) שיאיר לפיד כותב בעמוד הפייסבוק שלו. אני מבטיחה קופסת עוגיות למי שיחשוף בפני את הגאון שעומד מאחורי העסק הזה.

בישול איטי – בלוג שכל המתכונים בו מסתמכים על סיר לבישול איטי. מה זה? כמו סיר אורז כזה שמתחבר לחשמל, זורקים לתוכו דברים, מדליקים על חום נמוך, וחוזרים אחרי 8 שעות לארוחה חמה ומהבילה.

מלח הארץ – מתכונים מגניבים עם צילומי סטפס. כדורי הפרג נראים שוס.

אייבי גורמה – בלוג וותיק! צילומים מקסימים ומתכונים מעוררי תאבון.

הדברים של גל – צילומים מגניבים ואוכל של בית.

מורקייק – בלוג מתוק שלא בוחל בפחמימות וסוכר לבן. גם אני לא בוחלת.

דבש ותפוזים – בלוג בישול ישראלי חמוד לאללה שכתוב בפינית (?!?). יש בו אופציית תרגום שמופיעה בצד ימין.

מבשל ואוכל – בלוג עם צילומים יפהפיים.

soul food – הבלוג של חיה, עם מתכונים מהממים וצילומים חביבים. את הממולאים הוורודים האלה בא לי להכין ע-כ-ש-י-ו.

bright thread –  לא קשור לבישול בהכרח, אבל זה בלוג עם תמונות של כל מיני דברים מגניבים. קשה להסביר, פשוט כנסו ותטבעו ביופי.

קייק איט איזי – בלוג אפייה מגניב עם מתכונים מקוריים במיוחד.

ג'וזי נוגסת – בלוג בישול ישראלי שכתוב ברוסית, עם תמונות מדהימות. נוגסת נוגסת, אבל לא עדכנה כבר חודשים! מה נסגר, ג'וזי?

רומי'ז קוקיז – מתכונים חמודים עם מלאן תמונות סטפס.

מיס פטל – בלוג חדש יחסית, אבל יש לו פוטנציאל! לדוגמה – ההפקה המטורפת שהרימה מיס פטל ליום ההולדת השלישי של הבן שלה, שלא הייתה מביישת סנטרפולד במגזין של מרת'ה סטיוארט.

אור נגהות – בלוג חמים ונעים, שעושה לי הרגשה חמימה ובלתי-מוסברת של בית. אהבתי מאוד את התמונות שלה, שקצת הזכירו לי את  אחד הבלוגים האהובים עלי.

לילות שימורים – הדר היא סטודנטית בבצלאל, וכותבת על אוכל של סטודנטים. לפעמים היא מכינה בבית, ולפעמים מאכילים אותה בחוץ. תמיד זה נראה טעים. וזה במיוחד, נניח.

———————-

בלוג דיי בפתיתים
למזלי, עם כל הרעב שלי, יש לי שכן נחמד, וקוראים לו גל. אז לפני כמה ימים הייתי אצלו ועזרתי לו להכין ולצלם מנה מעולה במסגרת פוסט הבלוג דיי שלו.
הכנו וצילמנו מסבחה של עדשים, ועליה שרימפס מוקפצים בצ'ילי וכמון עם עגבניות שרי צרובות (של עמית אהרונסון).

היה חלומי. גשו לגל לקרוא את הפוסט המלא, עם עוד תמונות, ועם הלינק למתכון.

קיץ שמח, ונתראה בקרוב.

טארט טאטן משמשים 

נחשב אצלי: מתוק ומושחתיום שלישי, 05 ביולי 2011

טארט טאטן הוא במקור בכלל טארט תפוחים, אבל הנה קונץ בשבילכם, כי עכשיו שיא עונת המשמשים. אז כן, לבשל/לאפות משמש זה לעשות לו עוול לרוב, כי הוא הכי טעים כשהוא טרי ונא! – אז למה לטרוח עם הטארט הזה? א. יש גבול לכמה משמשים טריים אפשר לתקוע. ב. יש בו מעט מאוד מרכיבים, והוא פשוט וזול להכנה. ואלה שתי סיבות שמספיקות בשבילי. הטארט נאפה הפוך – כשהמשמשים מבעבעים להם בקרמל למטה, ומעליהם מונח בצק פריך. בהגשה הופכים את הטארט בחזרה כך שהפירות ייחשפו במלוא ההדר למעלה, וכל המיצים הטעימים והקרמליים שלהם יחלחלו בחזרה למטה על הבצק הפריך. ואם זה לא עשה לכם תאבון עדיין, לכו לנגוס באיזה קולורבי. אגב, אני מודעת לשצף הקינוחים בזמן האחרון, ומבטיחה אוכל אמיתי בקרוב. הכמות: טארט בקוטר 24 ס"מ.

  • לבצק:
  • כוס וחצי קמח
  • 100 גר' חמאה קרה
  • חצי כפית מלח
  • 1 כפית סוכר
  • לקרמל:
  • 1 כוס סוכר
  • 2 כפות מי ברז
  • חצי כפית מלח
  • לפרי:
  • 13-15 משמשים קשים וחמוצים – בערך חצי קילו
  • 2 כפות סוכר
  • 1 כפית תמצית וניל
  • קליפה מגוררת דק מלימון אחד (לא חובה)
  • 1-2 כפיות מיץ לימון (רק אם המשמשים רכים)
עלות משוערת:

18 שקלים

עבודה נטו:

25 דקות

ההכנה

בשביל טארט טאטן מושלם צריך בעיקר משמשים (או תפוחים), וכמה מוצרי מזווה פשוטים:

כולם מרכיבים ביחד את שלושת חלקיו של הטארט:
1. פלחים של פרי כלשהו (נניח, משמש בשרני וטעים! או תפוח ירוק מזן גרנד סמית')
2. בצק פריך – כבר דיברנו עליו בעבר (לא רוצים לטרוח? הכינו עם בצק עלים קנוי)
3. קרמל – קונספט חדש בשבילכם

מומלץ מאוד להשתמש במשמשי בוסר – ז"א משמשים קשים יחסית וחמוצים יחסית. הם אלה שיעברו את האפייה הכי טוב וישארו יציבים בלי להפוך לקוואטצ', וככה גם הטארט לא יצא מתוק מידי, כי החמיצות של המשמשים תתן קונטרה לקרמל. בשביל למלא תבנית עגולה בקוטר 24 ס"מ, או תבנית מרובעת של טוסטר אובן, צריך בערך 13-15 משמשים. אם התבנית גדולה יותר, צריך יותר (תקנו בערך 22 ליתר בטחון, מקסימום תנשנשו את השאר).

מי שלוקח את עצמו ממש ברצינות אופה את הטארט באותה התבנית שבה הוא מכין את הקרמל, ופשוט מסדר מעליו את הפרי ומניח את הבצק. מבחינתי זו דרך מצויינת לחסוך בכלים מלוכלכים, אבל לא לכולם יש מחבתות שאפשר להכניס לתנור (ולא, מוישה, המחבת קקמייקה הזו ב-9.90 שאתה מכין בה חביתה לא יכולה להכנס לתנור), ולכן במתכון כאן אפיתי את הטארט בתבנית רגילה של עוגה.

ברגע שהקרמל מוכן ההרכבה מאוד מהירה ואפשר יהיה לשגר לתנור מיידית, ולכן את הבצק והפרי נכין קודם.

נתחיל עם הבצק. כל מי שקורא בבלוג הזה יותר מיומיים וחצי כבר יודע להכין בצק פריך, אבל נחזור על הצעדים הפשוטים שוב. ובגלל שאנחנו כבר בשוונג של לרדת אל העם, נכין את הבצק ידנית.

אחד העקרונות החשובים ביותר בבצק פריך הוא לעבוד עם חמאה קרה מאוד, ולא לעבד את הבצק יותר מידי כדי לא להפוך אותו לקוואטצ'. ולכן יש לנו קונץ: לא רק שנשתמש בחמאה קרה, נחתוך אותה מראש לקוביות קטנות וניתן לה זץ בפריזר כדי שיהיה לנו יותר קל ויותר מהיר לעבוד עם הידיים (אפשר להניח את הקוביות בפריזר על נייר העטיפה של החמאה). אם יש לכם פוד פרוססור הקפאת הקוביות אופציונלית כי הידיים שלכם לא מחממות את החמאה תוך כדי עבודה. הפוד מקצר את התהליך מאוד, אבל יש יותר כלים לשטוף. אם רוצים ממש להשקיע, אפשר להקפיא גם את הקערה והקמח, ואז בכלל יהיה קלי קלות.

מכינים בצד חצי כוס מים קרים קרים (אפשר עם קרח, אבל מודדים לפני ששמים את הקרח).

מערבבים בקערה את הקמח יחד עם המלח והסוכר. כן, יש יחסית הרבה מלח ויחסית מעט סוכר, זה בכוונה וזה בסדר. הטארט מאוד מתוק והבצק נותן לו קונטרה. זה כל השוס של הקינוח הזה.

שמים בקערה את קוביות החמאה הקפואות ומטלטלים אותה ככה שיצופו בקמח.

עובדים במהירות עם הידיים ומשפשפים את קוביות החמאה יחד עם הקמח בין האצבעות עד שהן מתמוללות והופכות לגושישים קטנטנים. מידי פעם מערבבים את כל תערובת הקמח וחוזרים לשפשף בין האצבעות.

ממשיכים בתהליך עד שרוב קוביות החמאה נעלמות, ונוצרת תערובת פירורית רק עם גושים קטנים של חמאה פה ושם.

הסימן לכך שהחמאה פוזרה כהלכה היא כשחופנים את תערובת הקמח הפירורית בתוך האגרוף והיא נשארת דבוקה כגוש.

ועכשיו לשלב הטריקי – אנחנו רוצים להפוך את הבצק הפירורי הזה למשהו שאפשר לרדד לעיגול יפה. אז בואו נוסיף את המים. 99% שתצטרכו את כל חצי כוס המים, אבל תתחילו עם חצי כמות קודם. מזרזפים חצי מהמים הקרים מעל הבצק (זהירות שלא יפול פנימה קרח!!) ומערבבים עם מזלג כדי לפזר את המים בבצק וליצור גושים גסים. בשום פנים ואופן לא לשים את הבצק עם הידיים, או מערבבים הרבה מידי כדי שיווצר גוש אחיד של בצק. מגיעים רק למצב של גושים גסים ולא מעבר. הנה ככה:

אם הבצק פירורי ויבש מידי (בדרך כלל נשארים הרבה פירורים למטה), מוסיפים את שאר המים ומערבבים עם המזלג עד שמגיעים למצב של גושים גסים. אם עושים את זה בפוד פרוססור זה בול אותו דבר. מפסיקים את העיבוד ברגע שמתחילים להיות גושים גסים, אבל אסור לעבד עד שנותר גוש בצק!! אם עשיתם את זה הבצק גמור, והדבר היחיד שיציל אותו זו מנוחה ארוכה מאוד במקרר (אחרת כשהוא נאפה הוא נהיה קשה ומגעיל, ולא פריך ומתפורר).

ועתה, לטריק הרומני שכולכם כבר מכירים ומוקירים, כי אני הרי לא הולכת ללכלך (או לנקות) את השיש שלי בשביל המתכון הזה.

לוקחים שקית ניילון של סופר (נקייה!!!) ופורשים אותה על השיש כשהצד שלמעלה הוא בלי כיתוב (זה משאיר צבע על הבצק). שופכים את כל הפירורים והגושים של הבצק למרכז של השקית, ומקפלים מעליה את השוליים בכל הצדדים. את הקערה של הבצק שומרים בצד, כי תכף נשתמש בה שוב.

מועכים את הבצק לצורה של פיתה עגולה ושטוחה ונעזרים בשולי השקית כדי לא לגעת בבצק. נעזרים במשקל הגוף וממש נשענים על הבצק כדי לאחד אותו.

אם צריך, מקפלים אותו לתוך עצמו ומועכים שוב, כדי ליצור ממש גוש שטוח ואחיד של בצק, שלא מתפורר כשלוחצים עליו. זו לא לישה של ממש, אלא רק איחוד של הבצק למיקשה אחת, אחרת הוא יתפורר כשננסה לרדד אותו.

בשלב זה רוב השפים והקונדיטורים המדופלמים יגידו לכם: "נו נו נו לכם!! בצק פריך יש לצנן במקרר לפחות 45 דקות לפני שמרדדים!". ועל זה אני אומרת: פחחח. לא מזמן הגעתי לסדנת אפייה אצל קונדיטור מאוד מפורסם, שהדגים לנו הכנה של טארט טאטן ולא הפסיק לדקלם לנו כל מיני הוראות קשוחות שלימדו אותו בצרפת על צינון בצק פריך ורידודו. השף החביב עמד בגבורה בכל השאלות החופרות ששאלתי אותו – נניח, למה הוא לא מצנן את הבצק אחרי הרידוד, כי נורא קשה לרדד בצק קר וקשה (התשובה: ככה). או למה הוא מוסיף עוד חפיסה שלמה של חמאה לקרמל אם אפשר להסתפק ב-20 או 30 גרם (התשובה: תכל'ס אפשר, רק הוא לא חשב על זה). בסופו של דבר הבצק שלו יצא יבש ומתפורר כמו עוגיית עבדי, וזה רק הוכיח לי שכל העקרונות הצרפתיים האלה שווים לתחת. אם אני, שלמדתי לאפות לבד מהאינטרנט, מצליחה להכין בצק פריך יותר טוב ממיסטר שף קונדיטור אז להרבה אנשים יש תקווה.

אז איפה היינו? אה, כן, לא צריך לקרר את הבצק לפני שמרדדים. כי הוא סתם נהיה קשיח וזה יעשה לכם חיים קשים. את הצינון, שהוא כן חשוב למרקם הפריך של הבצק, נעשה אחרי שהבצק יהיה כבר עיגול מרודד ויפה, ואנחנו כבר נהיה עסוקים בדברים אחרים כמו קרמל וכאלה.

אז פותחים את השוליים של השקית בחזרה החוצה ושמים על עיגול הבצק כפית גדושה אחת של קמח. טופחים עליו כמה פעמים עם היד כדי לפזר את הקמח למעלה. מרדדים עם מערוך לעיגול קצת יותר גדול מהקוטר של התבנית שלכם. אם אין לכם תבנית עגולה, תכינו בתבנית מלבנית קטנה, כמו כזו של טוסטר אובן נניח (חוקי לגמרי! הרי משטרת הטאטן מסיירת רק בצרפת) , ואז תרדדו את הבצק למלבן.

אז איך מרדדים לעיגול מושלם ואחיד? טריק שלמדתי ממרת'ה. מרדדים בכל פעם רק לכיוון הרחוק מכם, ומאמצע הבצק בלבד.

מקפידים לרדד רק לכיוון 90 מעלות בדיוק מקו האמצע, אחרי כל רידוד או שניים כאלה, מסובבים את השקית שמתחת לבצק (איזה כיף! שומדבר לא נדבק! אפשר לקחת אותו לסיבוב הוקי קרח בבית!) ב-30 מעלות בערך, ומרדדים שוב. משתדלים לרדד רק בכיוון הישר ההפוך מכם ולא מתפתים לרדד באלכסונים הצידה, כי אז העיגול לא יצא עגול ומושלם.

חוזרים על התהליך עד שנוצר עיגול בערך בעובי 3 מ"מ עד חצי ס"מ. מעבר לכך והבצק יהיה עבה מידי, פחות מכך והבצק יהיה דק מידי ולא ירגישו אותו.

אני אוהבת שמרגישים את הבצק ולכן מרדדת לעובי חצי ס"מ. כאן בתמונה השתמשתי בתבנית 24 ס"מ. הבצק הזה יספיק גם לתבנית גדולה יותר בקוטר 26 ס"מ, רק תרדדו אותו דק יותר.

פנו לכם מקום בפריזר, והרימו את השקית יחד עם הבצק, ככה כמו שהם, היישר לתוך מדף פנוי בפריזר. חשוב שהבצק יהיה מונח על משהו שטוח יחסית, כי הוא יתקשה וישאר בצורה שבה הוא יושב בפריזר. משאירים אותו שם לרבע שעה בערך, עד ששאר חלקי הטארט מוכנים. הצינון הזה יגרום לבצק להפוך ליותר פריך באפייה.

השלב הראשון מאחורינו. את השלב הזה אפשר להכין עד חודש מראש, ואם עוטפים את הבצק היטב בכמה שכבות של ניילון נצמד (לא כמו שעשינו עכשיו, שמנו אותו ככה בלי כלום, כי זה ממש לזמן קצר) הוא נשמר נהדר בהקפאה ואפשר להשתמש בו ישר מהמקפיא לתנור בלי להפשיר (ולהוסיף כמה דקות לזמן האפייה). הבצק יכול לשבת עד 4 שעות "עירום" במקפיא ללא עטיפה. מעבר לכך הוא יספוג טעמי לוואי של פריזר.

ועכשיו לשלב הקל ביותר: הפרי. אם אתם משתמשים במשמש כל מה שצריך לעשות זה לקרוע אותו לשניים ולהעיף את הגלעין. ועכשיו יש שלב אופציונלי שלדעתי מאוד מאוד מוסיף: שמים את כל חלקי המשמשים בקערה שבה ערבבתם את הבצק ומוסיפים 2 כפות גדושות של סוכר וכפית אחת של תמצית וניל. אני השתמשתי במקל וניל אמיתי, חציתי אותו בבמרכזו, וגרפתי החוצה את כל הגרגרים השחורים היפים מכל חצי. אם רוצים, אפשר להוסיף פנימה גם קליפת לימון מגוררת דק דק.

הוניל וקליפת הלימון פשוט יהפכו את הטארט לפצצת טעם מטמטמת. בלעדיהם זה יוצא סתם מתוק וזהו. אם המשמשים שלכם לא ממש קשים אלא רכים ומתוקים, אני ממליצה להוסיף קצת מיץ לימון (בערך כפית אחת או שתיים) כדי לאזן את המתיקות. במקרה זה עדיף גם לא להוסיף סוכר אלא רק לערבב אותם עם לימון ווניל. אם משתמשים בתפוחי גרנד סמית' (צריך בערך 2-3 גדולים בשביל תבנית 24 ס"מ), אין צורך לערבב אותם עם סוכר, כי הטארט יוצא איתם פחות חמוץ. רק צריך לקלוף אותם ולחתוך לשישיות (לחתוך לחצי, להעיף את הגרעין, וכל חצי לחלק לשלושה פלחים). לתפוחים יש נטייה להשחיר כשהם יושבים בחוץ, אבל זה לא משפיע על הטעם שלהם, ובסוף הם גם ככה יהיו חומים, אז לכם לא אכפת.

אז סיימנו את שלב א' ושלב ב'. ועכשיו לאתגר האמיתי.

מילת אזהרה: קרמל זה דבר חם מאוד, והוא נדבק לכל דבר. כשאתם מכינים קרמל אסור לאף אחד (במיוחד ילדים) להכנס למטבח ולטרטר לכם את השכל. צריך להתרכז ואסור לעשות שום דבר אחר במקביל. תשחקו fruit ninja כשזה יהיה בתנור. אה כן, ותתחילו לחמם את התנור ל-220 מעלות לפני שתתחילו עם הקרמל, כי לוקח לו הרבה זמן להגיע לחום הגבוה הזה.

לוקחים מחבת גדולה ושופכים לתוכה כוס אחת של סוכר לבן. מטלטלים את המחבת כדי שיתפזר בשכבה אחידה. מטפטפים מעל הסוכר 2 כפות של מי ברז. המים לא אמורים להרטיב את כל הסוכר וזה בסדר.

מבשלים את הסוכר על אש גבוהה עד שהוא נמס לשלולית שקופה. אסור לערבב!!!!

null

אם חלק מהסוכר לא הצטרף באחידות לשלולית השקופה, מותר להטות בעדינות את המחבת עד שהנוזל "בולע" את גרגרי הסוכר. לא מטלטלים את המחבת ולא מערבבים. מה שכן, מפזרים מלמעלה חצי כפית מלח. כן, חצי כפית. לא להתווכח, סמכו עלי (לא, אמא, זה לא יוצא מלוח). חובה!! אין לוותר על המלח.

ממשיכים לבשל את הסוכר ועכשיו מתחילים לשים לב היטב למחבת ובמיוחד לשוליים שלה – המטרה שלנו היא למצוא את הבצבוצים הראשונים של גוון זהוב. לפעמים, בחלק מהמחבתות, הגוון הזהוב מתחבא מתחת לסוכר המבעבע. ולכן, אם עובר יותר מידי זמן ולא רואים צהוב בשום מקום, אפשר טיפה להזיז את הסוכר בקצוות כדי לראות אם מתחתיו מבצבץ קרמל זהוב (או פשוט להריח, זה בדרך כלל מגיע עם ריח טוב של קרמל).

למה אני כל הזמן אומרת לא לערבב? כי זה מה שקורה כשמערבבים או מטלטלים את הקרמל בשלב מוקדם מידי:

זה לא סוף העולם, בסוף כל הגושים נמסים ונוצר קרמל תקני לחלוטין:

אבל יותר קשה לתפוס אותו ברגע הנכון ולהוריד מהאש לפני שהוא נשרף.

ברגע שרואים קצת צהוב, זה הרגע בו אפשר להתחיל לערבב, וכך "להפיץ" את הצבע הצהוב בשאר שלולית הסוכר כדי לצבוע את כולה בצבע אחיד.

וזהו, יש לכם קרמל. חכו בערך 5-10 שניות כדי שהצבע יעמיק טיפה, אבל לא שנייה מעבר, כי ברגע שהקרמל זהוב זה ממש עניין של שניות עד שהוא הופך לחום ואז הוא שרוף ומגעיל ואסור להשתמש בו.

אם אתם רוצים לצמצם קירצופים אח"כ, רפדו מראש את התבנית שלכם בנייר אפייה. אני לא טורחת. מזגו את כל הקרמל לתוך התבנית. טלטלו את המחבת כך שרוב הקרמל יצא החוצה, אבל אל תעשו יותר מידי מאמץ להוציא את הכל. זה חם וזה דביק והכפית וחצי שתוציאו לא שווה את הסיכון של כוויה.

טלטלו גם את התבנית כדי שהקרמל יצפה את כל התחתית כשהוא עדיין חם, לפני שהוא מתקרר ומסמיך. כשהוא מתקרר אי אפשר להזיז אותו יותר. זהירות, התבנית עצמה מתחממת מאוד.

ועכשיו לבדיקה הקריטית – בדרך כלל נשארת כמות קטנה של קרמל על המחבת החמה. טבלו כפית קטנה בקרמל ואז טבלו את אותה כפית בכוס של מי ברז כדי לצנן אותה (חובה!! זה ממש חם!). תנו לק. טעים, הא? כמו סוכרייה. אם הקרמל שעל הכפית מר או מריר, אל תשתמשו בו. אם הוא בעיקר מתוק, ועם ניואנסים קטנים של מרירות, זה בסדר. לקרמל שרוף יש טעם מר חזק ותוקפני שאי אפשר לפספס.

מה עושים אם נשרף הקרמל?

היופי במתכון הזה הוא שאם פקששתם את הקרמל (וזה קורה לטובים ביותר מאיתנו – גם לי לפעמים) אז אפשר לשטוף את המחבת ולנסות שוב מיידית, כי בסך הכל בזבזנו כוס של סוכר. הבצק והפירות עדיין שלמים ותקינים, ואפשר פשוט לנסות עוד נגלה ולהכין את הקרמל עוד פעם. אפילו הקרמל שמזגתם לתבנית אמור להתקשות כמו סוכריה ואפשר להחליק אותו החוצה או אפילו לכופף טיפה את התבנית ולשבור אותו, כך שאפשר יהיה להעיף החוצה את שברי הקרמל הפסול ישר לפח, מאוד בקלות (רואים בתמונה?).

אם הקרמל באמת שרוף, הוא מתקשה ממש לדיסקית של קרמל מוצק, ואז אפשר לפעמים אפילו אפשר להחליק החוצה את הדיסקוס השלם (במיוחד אם הוספתם לו קצת חמאה).

המחבת עדיין חמה, לשמחתנו, ולכן הקרמל השרוף עדיין רך וגמיש, וזה קלי קלות לנקות אותו.

כל מה שצריך לעשות זה לשפוך פנימה כוס עד כוס וחצי של מים רותחים (אפשר גם מים רגילים, ייקח יותר זמן הרתחה), להרתיח על אש גבוהה לשתי דקות, לקרצף היטב את תחתית המחבת עם כף עץ כדי להעיף את כל השאריות הדבוקות, ובסוף לשפוך את הכל הצידה (לא לכיור, זה חם!! אני מפנה את הפסולת לסיר בצד ואח"כ כשהכל מתקרר אני שופכת לכיור). חשוב! לפני שמשתמשים במחבת שוב צריך גם לתת לה שטיפה תחת מי ברז זורמים (לא צריך סבון), כדי לוודא שאין שאריות של "מיץ" קרמל שרוף שעלול לקלקל לנו את הנגלה הבאה.

כשהמחבת שטופה היטב ואין בה שאריות דביקות של קרמל שופכים כמה שיותר מים החוצה, ומניחים בחזרה על האש. זה בסדר אם היא קצת רטובה, כל עוד אלה מים נקיים ולא מי קרמל שרוף. שופכים שוב כוס חדשה של סוכר, ומנסים עוד פעם. לא קרה כלום, ואף אחד לא צריך לדעת. כל עוד עליתם על זה בזמן שהקרמל שלכם נשרף, הכל בסדר והטארט ניצל מכישלון.

הצליח הקרמל? יופי. אחרי שהוא מצפה את תחתית התבנית באופן אחיד, אפשר לפזר עליו כמה קוביות קטנטנות של חמאה, שיימסו מיד מהחום, ויעשירו את הרוטב שיווצר באפייה. אני מתקמצנת על השומן פה ו"מלווה" חצי סנטימטר של חמאה מהחבילה שבה אני משתמשת לבצק. זה בסדר, הקמח לא ייעלב.

אם השתמשתם במקל וניל כמוני, הניחו גם אותו על הקרמל בתחתית התבנית. הוא נראה מעולה ומוסיף עוד טעם של וניל.

ועכשיו שתי דקות הרכבה, ולתנור.

קודם כל וודאו שאכן חיממתם מראש את התנור ל-220 מעלות (כן, זה חום גבוה מאוד, וזו לא טעות). אם אתם עובדים עם טוסטר אובן, אני ממליצה לעבוד רק על 200, כי הבצק מאוד קרוב לגוף החימום העליון ואנחנו לא רוצים שיישרף).

סדרו את חצאי המשמשים (או פלחי התפוחים) במעגלים צפופים כך שהם עולים קצת אחד על השני וכמעט עומדים במאונך על הקרמל.

ומעל הכל, גולת הכותרת: מוציאים את הבצק הפריך מהפריזר, וככה עם שקית הניילון שלו הופכים אותו ישירות על התבנית. הבצק קר וקשיח כך שהשקית אמורה להתקלף ממנו בלי שום בעייה ובלי להדבק. דוחפים פנימה את שולי הבצק לתוך התבנית (אם הבצק קשה מידי ממששים אותו קצת עם האצבעות כדי לחמם ולרכך אותו, כדי שאפשר יהיה להדק אותו פנימה בלי לשבור אותו. אם נשבר, לא נורא, באפייה הכל מתאחה).

אופים את יצירת האומנות הזו למשך 20 דקות בדיוק, או עד שהבצק למעלה אפוי וזהוב. זמן האפייה זהה למשמשים ולתפוחים.

בזמן שהתבנית בתנור מתכננים כבר איך הולכים להפוך את התבנית בלי לעשות בלגן, ומכינים את כל האמצעים הדרושים:
1. צלחת הגשה לפחות בקוטר של התבנית ועדיף קצת יותר גדולה
2. רשת צינון או קרש חיתוך גדול, לבידוד חום התבנית בזמן ההפיכה
3. שתי כפפות או מגבות מטבח עבות, כי זה חם

את ההפיכה עצמה נבצע מעל הכיור, למקרה שיש הרבה נוזלים בתבנית (אתם לא רוצים שהם יישפכו לכם על השיש, או יותר גרוע, על הרגליים).

ברגע שהתבנית יוצאת מהתנור, מניחים אותה על הרשת או קרש החיתוך, ומעליה מניחים הפוך את צלחת ההגשה. בזמן ההפיכה כל שלושת הקומות (צלחת / תבנית / קרש) חייבות להשאר צמודות זו לזו. מחזיקים את הכל ביחד עם המגבות או הכפפות.

לוקחים את הקונסטרוקציה מעל הכיור, סופרים 3.. 2.. 1.., והופכים במהירות.

שומעים "בום" קטן, שזה הטארט שצונח מהתבנית ישירות אל תוך הצלחת.

הופכים את התבנית ורואים שחלק מהקרמל עדיין דבוק אליה. זה בסדר, גם לי זה קורה. בואו נמוסס אותו לרוטב טעים.
מוזגים לתבנית חצי כוס מים רותחים (אפשר גם מים רגילים, ייקח יותר זמן) ומחזירים לתנור החם לחמש דקות. מוציאים (התערובת תבעבע מאוד) ומערבבים עד שנוצר רוטב אחיד וחלק:

מטפטפים את הרוטב מעל הטארט.

המשמשים חמוצים וטעימים, והרוטב המתוק מאזן אותם. אם אתם מעדיפים טארט פחות מתוק, אתם יכולים להגיש את הרוטב בצד, וכל מי שרוצה יוסיף לו. שימו לב, הרוטב מסמיך מאוד כשהוא מתקרר, אז אם אתם מראש יודעים שלא תמזגו את כולו על הטארט, עדיף להוסיף לתבנית 3/4 כוס מים, כדי שהרוטב לא יהיה סמיך כל כך.

מגישים עם שמנת חמוצה (אפשר גם נענע! זה מעולה!) ומתענגים על כל ביס.
הטארט נשמר במקרר לשבוע לפחות, אם יישאר ממנו משהו.

ככה נראה טאטן תפוחים שהכנתי בתבנית פאי קטנה מחרס (פשוט חתכתי את התפוחים קטן יותר, וחתכתי עיגולי בצק בגודל המתאים:

ככה נראה טארט טאטן תקני בגודל מלא. יאם:

פינת התכל'ס
חותכים 100 גר' חמאה קרה לקוביות קטנות ומקפיאים ל-10 דקות. מערבבים בקערה כוס וחצי קמח יחד עם חצי כפית מלח וכפית סוכר. מוסיפים את קוביות החמאה (אם רוצים, שומרים הלוואה של קובייה או שתיים בצד לקרמל) ומשפשים בין הידיים עד שנוצר בצק פירורי שנשאר כגוש כשחופנים אותו. מוסיפים עד חצי כוס מים קרים ומערבבים עם מזלג עד שנוצרים גושים גסים. נזהרים מעיבוד יתר, ולא מגיעים למצב של גוש בצק אחיד. שמים את הפירורים על שקית ניילון נקייה ומשטחים למעין פיתה. מקמחים קלות ומרדדים לעיגול בקוטר מעט יותר גדול מהתבנית, בעובי של כ3-5 מ"מ. מקפיאים את הבצק לרבע שעה לפחות. מחממים תנור ל-220 מעלות (200 בטוסטר אובן).

מערבבים 13-15 משמשים חצויים ומגולענים באותה הקערה של הבצק יחד עם 2 כפות סוכר וכפית תמצית וניל (אפשר גם קליפת לימון מגוררת דק). אם המשמשים רכים ומתוקים מוותרים על הסוכר ומוסיפים 1-2 כפיות מיץ לימון במקום. אם מכינים עם תפוחים – קולפים, חוצים ומגלענים 2-3 תפוחי גרנד סמית', וחותכים לשישיות. אין צורך לערבב עם סוכר.

שמים כוס סוכר במחבת גדולה ומפזרים 2 כפות מים מלמעלה (לא אמורים להרטיב את הכל). מבשלים עד שנוצרת שלולית שקופה, מוסיפים חצי כפית מלח (כן!!!) וממתינים עד שמופיע גוון זהוב בשוליים. מערבבים עד שכל הקרמל נצבע בזהוב, ומוזגים אותו לתבנית האפייה. בודקים את הקרמל שנשאר במחבת עם כפית, טובלים אותה במים קרים, וטועמים כדי לוודא שהקרמל לא מר (חשוב!!). אם הקרמל שרוף, לא נורא – שוטפים את המחבת היטב במים רותחים (ראו פירוט) ומכינים שוב. מפזרים על הקרמל החם בתבנית את קוביות החמאה ששמרנו (לא חובה). מסדרים את חצאי המשמשים במעגלים מעל הקרמל. מניחים מעליהם את הבצק מהמקפיא, ותוחבים את שוליו פנימה. אופים כ-20 דק' או עד שהבצק מזהיב. הופכים בזהירות מעל הכיור לצלחת הגשה. מוסיפים חצי כוס מים רותחים לשאריות הקרמל הדבוק לתבנית ומחזירים לתנור ל-5 דקות. מערבבים ויוצקים את הרוטב על הטארט.

אזהרה: לא להכין את הטארט בתבנית מתפרקת, לא משנה כמה היא "אטומה" – הקרמל נוזל החוצה ומטנף את התנור – ראו הוזהרתם…
הערה: אפשר להרכיב את הטארט מראש כולל הבצק, הקרמל והפרי, ולשמור במקרר עד 24 שעות מראש (לא יותר) לפני האפייה. אופים ישירות מהמקרר ומוסיפים קצת זמן לאפייה.

אוף טופיק
אוצו רוצו לבלוג החדש והיפהפה שפתח ידידי הטוב גל ממליה, מעצב ובשלן מוכשר, כדי לחלוק עם העולם את יצירות האומנות שהוא רוקח במטבחו כל שבוע. לא להכנס רעבים.

אם כבר ברצלונה – כמה המלצות 

נחשב אצלי: חו"ליום שישי, 17 ביוני 2011

הלוואי שיכולתי להתלהב מברצלונה כמו כל מיליוני האנשים שסיפרו לי עליה בהתלהבות (כולל אתכם, שעזרתם לי עם המלצות מעולות בפייסבוק. תודה!). בפועל, היא הרבה פחות סחפה אותי מערים אחרות שביקרתי בהן: כמו פריז, או רומא, או סאן פרנסיסקו. יש מצב שזה קשור לעובדה שברצלונה ותל אביב קצת דומות – שתיהן ערים גדולות עם חוף ים וחיי לילה תוססים. הבעייה בברצלונה היא שאם נופלים, אז נופלים חזק. רוב המסעדות יקרות, המנות קטנות, ואם לא מגיעים עם המלצות טובות מראש, זה כואב מאוד לזרוק 300 שקל לזוג על ארוחה בינונית וסתמית. ולכן, למי שבכל זאת נוסע, הנה כמה המלצות מעולות שליקטתי בעזרתכם (תודה מיוחדת לאלכס! תודה מיוחדת לחן! וכמובן להילה קריב האלופה, שרוב המקומות כאן הופיעו בפוסט המצויין שלה) למקומות היותר מומלצים בעיר בעיני. אם אתם בברצלונה, אל תפספסו.

לא אוכל
– הבתים של גאודי יפהפיים. אנחנו עשינו סיור מודרך פרטי עם אדריכל ברחבי העיר (25 יורו לאדם), שהסביר לנו המון דברים מאחורי הקלעים והראה לנו פינות חמד קטנות ומגניבות. לדוגמה – הידעתם, דמותו של הארכיטקט המיתולוגי ממטריקס 2 מבוססת על גאודי? איזה פסטיש.

– אם יש לכם יום ספייר לשרוף – יש לונה פארק במרחק 45 דק' נסיעה מהעיר שנקרא Port Aventura. אני ממליצה ללכת לשם רק אם קונים כרטיס אקספרס (22 יורו נוספים), אחרת תבלו את רוב היום בתורי הסללום של רכבות ההרים ויימאס לכם מהר.
– ממליצה לקנות כרטיסיית מטרו המכונה T10, שיצאה לנו הכי משתלמת – עם 10 נסיעות שאפשר גם לחלוק בין שני אנשים.
– בסופ"שים יש מופע אור-קולי מגניב עם השקיעה במזרקה הגדולה במונטג'ויק. מומלץ.

– הסגרדה פמיליה, אחת הכנסיות ההזויות והמפחידות שיצא לי לראות (גאודי, אלא מה), אמנם נמצאת בשיפוצים כבר 150 שנה, אבל היא מרהיבה גם מבפנים (השיפוצים כרגע מבחוץ, החלק הפנימי גמור). שווה לקנות כרטיסים מראש באינטרנט (אתר ההזמנות בספרדית בלבד, אבל תשתמשו בTRANSLATE של כרום), אחרת תעמדו בתור שעה וחצי.

כן אוכל – מנות חובה בסיסיות בכל מקום
פטטס ברבאס (Patatas Bravas)


בכל מסעדה המנה הזו תהיה קצת שונה, אבל בכולם היא תכלול ערימה של תפוחי אדמה שחומים וקריספיים, שעליהם יזרזפו רוטב אדום חריף ואיולי (מיונז שום – לפעמים ביתי, לפעמים לא. תמיד טעים).

פאן קון טומאט (Pan Con Tomate)

לא ברור איך לחם קלוי עם קצת שום ועגבניה יכול להזיז משהו למישהו. אבל כשזה עשוי כמו שצריך זה יפוצץ לכם את המוח מרוב טעם ופריכות. האיכות משתנה, כאמור, ממקום למקום. הפאן קון טומאט הכי טוב שאכלנו היה בטאפס 24 (ראו בהמשך).

שלוש מסעדות חובה

BAR MUT
מהרגע שהתיישבנו המוח הרומני שלי התחיל להזיע: אין תפריט, המלצרים תופסים עלי תחת, אין היום שרימפס, ואין לי מושג מה להזמין. איכשהו הצלחנו להסתדר והזמנו ממה שבלוח על הקיר בפנים, וכמובן את ה standby classics שאיתם כבר התרגלנו לפתוח כל שולחן – הפטטס והלחם בעגבניות.

ואז כשהגיע האוכל נרגעתי.

אמנם השרימפס עם החלמונים שבשבילו הגעתי נגמר (כי כל האוכל בתפריט טרי מהשוק באותו היום), אבל כן הגיעו מעדנים טובים לא פחות:

סטייק פילה לבן פרוס עם צ'יפס חצילים, מחית חצילים ודמי גלאס (ציר בקר מצומצם לאמ-אמא שלו).

סטייק אנטריקוט פרוס עבה עם רוטב בלסמי מצומצם חמוץ-מתוק.

הפטטס היו פריכים ומעולים, ולוו ברוטב עשבי תיבול חריף (בשבילי יותר מידי, אבל דני התלהב בטירוף).

ולקינוח, גולת הכותרת של הטיול: הפרנצ' טוסט הכי טעים שאכלתי בחיים שלי.
בקיצור: לא זול, יחס לא מי יודע מה מסביר פנים (יצפו מכם לדעת בדיוק מה אתם רוצים), אבל האוכל עשוי ברמה עילאית. הארוחה הכי טובה בטיול.
שימו לב, המנות משתנות מיום ליום לפי המצאי בשוק ולפי מה שטרי.
רוב המקומות מוזמנים ולכן מומלץ להגיע מוקדם.

BAR MUT
C/ Pau Claris, 192

TAPERIA LOLITA
המקום הזה (או בשמו הקודם: Inopia) קיבל המלצות כפולות ומכופלות מכל מי שדיברתי איתו. האווירה תוססת וקצת רועשת, וגם עומדים בתור קצת (הגענו ב23:00), אבל ישבנו על הבר וקיבלנו שירות כיד המלך. האוכל מצויין והבירה זורמת, ויש גם תפריט באנגלית שזה תמיד שדרוג. זו הייתה הארוחה הכי טובה לדעת דני. מה אכלנו?

נגיסוני עוף פריכים עם תפוצ'יפס בציפוי (גאונות) – מכונים בתפריט goujons (מילה שלמזלי הכרתי מנייג'לה). מוגשים עם איולי צהוב מאוד (לא דל בחלמונים או בשומן רווי, זה).

את הנתחי הסלמון הנא על טוסט עם יוגורט סמיך וטפטופי דבש כמהין הייתי חייבת להזמין אחרי איך שהילה קריב תיארה אותו, למרות שאני לא מחובבי הכמהין (יש לו ריח של דלק!). זה לא היה הדבר הכי טעים שאכלתי, אבל מי שאוהב כמהין יתעלף על זה. המנה הייתה עשויה טוב מאוד והסלמון היה ממש טרי.

דני אכל שיפוד טלה מטריף חושים, ומיד הזמין עוד אחד אחריו. חובה חובה חובה.
לקינוח רציתי להזמין את פרוסות האננס הטרי (שאמור היה להגיע עם קליפת ליים וסירופ מולסה לטבילה), אבל בדיוק נגמר, אז התפשרתי על הפלאן הביתי שהיה טוב, אבל לא מספיק מתוק לטעמי.

TAPERIA LOLITA
(למרות שבאינטרנט, משום מה, אפשר רק למצוא אותה תחת השם הקודם: Inopia)
C/ Pau Claris, 192

TAPAS 24


זו המסעדה הטובה הראשונה שאכלנו בה, שהייתה גם חוויה מתקנת לכמה ארוחות בינוניות ביותר שאכלנו ביומיים הראשונים של הטיול. חיכינו 20 דקות בתור המסודר שבחוץ, אבל מה שאכלנו בפנים הצדיק גם המתנה של פי שתיים. יש תפריט באנגלית והאוכל מ-צ-ו-י-י-ן. האווירה כיפית ורועשת, והושיבו אותנו בשולחן יחד עם כמה חבר'ה שממש התפרעו על המנות וככה ידענו מה להזמין. הסנגריה היא תמצית אמנות השיווק: קאווה זול עם מיץ תפוזים קנוי, אך מוגשת בקנקן יפהפה עם עם כף עץ ופרוסות תפוז למעיכה – וכך נמכרת ב-16 יורו. יקר, אבל טעים ועושה את העבודה.

התחרענו על צלחת ענקית של שרימפס, שהיינו צריכים לקלף לבד אבל הם היו מתוקים כמו סוכריות מרוב שהם היו טריים.

זללנו פרוסות של סטייק מעולה, ואני נשנשתי ערימה של דגי אנשובי טריים מטוגנים. זה כמו צ'יפס.

שיפוד הטלה היה מצויין, אבל בדיעבד השיפוד בINOPIA היה קצת יותר טוב. אבל עדיין השיפוד הזה היה מצויין, וממש נמס על הלשון. הפאן קון טומאט היה ללא ספק הכי טוב בכל הטיול. איזה עילוי, אלוהים. איך זה יוצא להם כל כך טעים?!?!

לקינוח אכלנו (לפי המלצתו של יניב, המרצה שלי למימון, כי כולם הרי היו בברצלונה, אמרתי!) – קבלו – שלושה כדורים של מוס שוקולד חלקלק עם שמן זית ומלח גס. הבקעה רצינית שכבר נתקלתי בה בעבר.

לסיכום: מומלץ מאוד! טעים ביותר. יש כמה סניפים נוספים, וזה הזול שביניהם.
Tapaç 24
C/ Diputació, 269

שוק לה בוקרייה

שוק עתיק וגדול, בו אפשר למצוא כל מצרך מזון, וכל בעל חיים (ים /יבשה) שתוכלו לחשוב עליו בכל מצב צבירה. כולל סרטנים שעדיין מנסים להימלט על חייהם, ודגים שמסתכלים לכם עמוק בעיניים.

המון המון פירות טריים נהדרים (אננס טרי לנשנוש, פטל טרי, וכד'). נישנשנו שיפוד סטייק סביר ב"בר פינוקיו" – סמוך לכניסה (חפשו את הברמן הזקן שלבוש כמו סבא ג'פטו), שם היו גם פטטז מצויינים עם אבוקדו.

לקינוח פלאן מדהים שהיה בו גם המון המון גבינת שמנת לדעתי. מעדן. מיד כשנכנסים לשוק אני ממליצה לפנות שמאלה וללכת עד הסוף – שם יש בר פירות ים עמוס ומצויין.


השרימפסים מצויינים, אם כי דורשים הרבה עבודת קילוף. הצדפות והקלמארי יותר זלילים בצורה מיידית, וטעימים עד מאוד.

ארבע המלצות פושרות (לא חובה)

CAL PEP

על המקום הזה שמעתי המלצות מפה ועד הודעה חדשה, ובאמת כשהגענו חצי שעה לפני זמן הפתיחה כדי להמנע מהתור, כבר עמדו לפנינו שני ישראלים שהגיעו 10 דקות לפנינו (אי אפשר להזמין מקום לפחות מארבעה אנשים, וליותר מכך מומלץ להזמין שבוע מראש אם לא יותר). מיד אחרינו התחילו לטפטף בהמוניהם עשרות אנשים ותוך פחות מ-20 דקות נוצר תור של בלוק שלם. חלק מהחבר'ה מאחורינו התלוננו על כך שהגיעו אתמול, חיכו שעתיים בתור, ובסוף לא הצליחו להכנס ("this place better be good" סינן האמריקאי, שהתברך בסבלנות רבה, כראוי לארץ מוצאו). ברגע שנפתח המקום הכניסו אותנו תיק תק והושיבו אותנו על הבר לפי סדר ההגעה. אחרי ששואלים אתכם מה אתם אוהבים (דגים? פירות ים? בשר? צמחוני?) יתחילו הברמנים להזרים לכם טפאס לפי מה שיתחשק להם, ועד שתגידו די. את מחירי המנות אין דרך לדעת, ובסוף כשתבקשו חשבון רק אז תדעו כמה יצא לכם (הממוצע הצפוי הוא כ-35 יורו לבן אדם). שאר חבריי לבר דווקא התלהבו מהברבוניות המטוגנות, הארטישוקים המטוגנים, הקלמרי המטוגן והצ'וריסו (יש כאן דפוס חוזר, אם שמתם לב). והאמת, גם בעיני האוכל היה חביב – מיוחדת חביתת תפוחי האדמה עם הצ'וריסו. אבל זה ממש לא שווה את כל הטררם עם התור, ולדעתי גם את המחיר.

CAL PEP
PLAÇA OLLES, 8

Vaso de Oro
עליו המליצה לי חן (וגם קיבל המלצות מכמה מדריכי ברצלונה). בר טפאס מקומי, קטן וצפוף, אך מלא חן, ובעיקר חף מתיירים – שזה משהו נדיר בשכונת ברצלונטה החביבה, שקצת מזכירה את טיילת תל אביב (כולל מסעדות התיירים). מזמינים מהבר ואומרים תודה אם יש מקום לאכול בעמידה בכלל. הצ'וריסו מצויין, וגם הפלפלים החריפים הקלויים, וגם קוביות האנטריקוט. הרבה אנשים זללו פואה גרה, אבל אנחנו לא בקטע. היה טעים, היה נחמד, והיה אותנטי. נחמד לקפוץ אם אתם בסביבה.

El Vaso De Oro
C/ BALBOA, 6

Kaiku
מסעדה שיושבת ממש על חוף הים בשכונת ברצלונטה האמורה, ופתוחה לשעתיים ספורות בכל יום.

פירות הים והדגים טריים מאוד והפאייה שאכלנו הייתה מאוד טעימה, אם כי קצת קמצנית בפירות ים. יכול להיות שעדיף להזמין גם דברים אחרים. הילה קריב היללה את לחם העגבניות, אבל לדעתנו הוא היה הרבה פחות טוב משלושת המסעדות המומלצות שלנו. השירות היה מצויין, והיה תפריט באנגלית. שימו לב, רוב השולחנות מוזמנים מראש, אז חובה להגיע לזמן הפתיחה על הדקה.

Kaiku
Plaça del Mar 1- 4

BUBO – פטיסרי מפורסם וחמוד שכדאי לעבור דרכו אם אתם בסביבה. העיצוב של כל הקינוחים מהמם (כפי שרואים גם באתר שלהם) אבל הטעם? המממ. בואו נגיד שטעמתי דברים יותר טובים (ניסיתי מילפיי חביב וקצת ספוגי, טארט מוס לימון תפל וחסר טעם, וטארט מוס פסיפלורה משעמם).

המחירים הם שליש ממה שעולה במאפיות המקבילות בפריז. את הדברים השוקולדיים לא ניסיתי כי אני לא בקטע, אז יכול להיות שפספסתי. כל הרחובות הקטנים שסביב המאפייה, אגב, מאוד נחמדים וכיף להסתובב שם.

Bubó
C/ Caputxes, 10

שתי אזהרות – BIG NO NOS

Quimet I Quimet – גווינית' פלטרו ומארק ביטמן המליצו, אבל תכל'ס זה לא היה שווה את ההגעה. מקום קטן וחמוד, וגם ממש זול, אבל כל הטאפאסים מוטבעים ברוטב חמוץ שהם משום מה נורא אוהבים, והפטטס יצאו משקית מרשרשת. הטונה הביתית שהם כבשו לבדם הייתה חביבה, אבל ממש לא הצדיקה את הזמן שלנו. וותרו, בחיאת.

Can Paixano
מסעדה טרנדית שקיבלה המון המלצות בכל מקום, אבל נעלמה מעל פני האדמה. אל תטרחו לחפש אותה, כי היא נסגרה.

את כל המסעדות אתם יכולים למצוא במפת הגוגל שהרכבתי, כולל מיקומים ושעות פתיחה. נכנסנו אליה כל הזמן תוך כדי הטיול דרך הסמארטפון והאפליקציה של גוגל מאפס הציגה לנו את המיקום שלנו על גביה עם ה GPS – תענוג למאותגרי ניווט. מומלץ.


View barcelona food joints in a larger map

אם אתם נוסעים, שווה להעיף מבט בפוסט היפהפה של נטשה חיימוביץ' ויוסי סליס. גם גווינית' פלטרו כתבה בבלוג שלה פוסט מאוד מפורט על ברצלונה.
יש לכם עוד המלצות? הייתה לכם חוויה אחרת משלי? טקבקו ושתפו.