• 8-12 תפוחים ירוקים – תלוי בגודל הסיר שלכם
• כ-3/4 כוס מיץ תפוחים (אם אין, אפשר מים במקום)

• –

• –

• –

• סוכר לפי הטעם (בין כף אחת ועד חצי כוס. אפשר סוכר לבן ואפשר חום)

• –

• –

• –

• –

אתם עדיין פה? יופי!
אז זה די פשוט.
כל מה שצריך לעשות זה לבשל את התפוח עד שהוא מתפורר לכדי רסק רך.
השאלה היא איך עושים את זה, וכמה זמן צריך לבזבז.
אז יש שתי אופציות:
א. אין לכם פוד פרוססור (בונוס: תקבלו גם צ'יפס תפוחים ביתי)
ב. יש לכם פוד פרוססור (בונוס: תקבלו גם מיץ תפוחים צלול ביתי מארץ החלומות)

כמובן שאופציה ב' הופכת את כל העניין לסיפור של שלוש וחצי דקות עבודה (כולל הניקיון). אבל נרד אל העם ונתחיל עם אופציה א'.

הדרך הארוכה יותר – בלי פוד פרוססור
נזדקק לכמות מינימלית ביותר של מרכיבים.

תפוחים, מעט נוזל (מומלץ להשתמש במיץ תפוחים קנוי כדי לחזק את הטעם התפוחי, אבל ממש ממש לא חובה, אפשר להשתמש במים במקום), ואם רוצים, קצת סוכר. בעיני מיץ התפוחים מוסיף את הכמות המושלמת של סוכר ויוצא רסק נהדר, לא מתוק מידי.

ועכשיו לחלק המעצבן, או איך שנייג'לה מכנה אותו mindless repetative action. קילוף התפוחים, גלעונם, וחיתוכם לרבעים.
זה לוקח בערך 20 דקות, ואין לברוח מזה.

מתחילים עם הקילוף, שאין לי טיפים מיוחדים בשבילו חוץ מאחד – תקנו קולפן טוב וחד. זה יהפוך את החיים שלכם להרבה יותר קלים.
לגבי ההיפטרות מהחלק הקשה במרכז התפוח עם כל הגרעינים – בעיני הדרך הבאה עובדת מצויין:

אחרי שמקלפים את התפוחים חותכים את כולם לרבעים עם סכין גדולה, ואז עוברים עם סכין קטנה יותר באלכסון על כל רבע תפוח ומסירים ממנו את האמצע.

יש לי גם שימוש לכל הליבות שנשארות בצד. מעניין אתכם לשמוע? לא? טוב אז לא משנה.

רוצים שיטה מעניין אחרת עם קישואן או כפית פריזאית? צפו בג'ון בריצ'לי, אחד מהאופים לשעבר אצל מרת'ה, מחלק טיפים לקילוף וטיפול בתפוחים.

את כל הקליפות שומרים בצד ולא זורקים! מיד נכין מהם נשנוש טעים.

את כל שאר רבעי התפוחים המגולענים זורקים לתוך סיר גדול יחד עם מיץ התפוחים (או מים, אם אין).

קחו בחשבון שאפשר להגדיל או להקטין כמויות בהתאם לגודל הסיר שלכם. זה היופי במתכון – הוא לא צריך כמויות. פשוט ממלאים את הסיר בכמה רבעי תפוחים שנכנסים, ומכסים את התחתית בקצת נוזל כדי שהתפוחים לא יישרפו.

לתפוחים יש מתיקות טבעית ולכן בעיני אין צורך בסוכר. הרסק טעים מאוד בפני עצמו בלי שום תוספות. אם אתם רוצים רסק יותר מתוק, אפשר להוסיף כף או שתיים של סוכר (לבן או חום, לבחירתכם). אם אתם רוצים רסק מתקתק ממש, אפשר לשים עד חצי כוס של סוכר. אבל לא מומלץ יותר מכך. אם אתם אוהבים קינמון, שימו בערך חצי כפית (גם קינמון וגם סוכר תמיד אפשר להוסיף בסוף לרסק המוכן החם, לפי הטעם).
שמים את הסיר על אש גבוהה עד שכל התערובת רותחת ומעלה אדים.

ואז מורידים לאש נמוכה, ומבשלים בין 20 דקות לחצי שעה.

התפוחים מוכנים כשהם משנים את צבעם לירוק-אפרפר ונמעכים בקלות על ידי כף עץ.

מומלץ לערבב כל 5-10 דקות כדי לוודא שהתערובת לא נשרפת מלמטה. אם בכל שלב במהלך הבישול אתם מרגישים שתחתית הסיר יבשה וסמיכה מידי, והתערובת מתחילה להידבק, אפשר להוסיף בערך רבע כוס מים ולערבב היטב. לקראת סוף הבישול מומלץ לערבב בתכיפות גבוהה יותר, כדי להמנע מהצורך להוסיף מים ולדלל את הרסק.

זהו, מוכן.
אם אתם אוהבים רסק צ'אנקי עם נוכחות (ככה אני אוהבת!), השאירו אותו ככה. הוא טעים גם כשהוא חם וגם כשהוא קר. קחו ביס. אם הוא לא מספיק טעים בעיניכם, הוסיפו כף או שתיים של סוכר כשזה עדיין חם וערבבו היטב. אני הכי אוהבת לערבב את הרסק עם יוגורט, זרעי צ'יה, גרעיני חמניה, ואגוזי מלך קצוצים – לארוחת בוקר בריאה. אני שומרת לי צנצנת ענקית של הרסק במקרר וכל פעם גונבת ממנה כף הגונה.

הרסק נשמר היטב במקרר כשהוא מכוסה היטב (בקופסה או צנצנת) למשך שבוע וחצי לפחות, ונשמר בפריזר לנצח.

אם אתם רוצים רסק חלק, קחו אותו והעבירו אותו דרך מסננת דקה (לא של פסטה, אלא כזו עם חורים קטנטנים צפופים כאלה). השתמשו במרית גומי או בכף עץ כדי לערבב ולמעוך את הרסק על דפנות המסננת.

אם אתם חובבי שווקי פשפשים כמוני, בוודאי קניתם באחת הפעמים מטחנת-יד מגניבה שכזו, לא?

אז היא טובה בדיוק לדברים כאלה. אמנם לוקח חצי שעה של סיבוב הידית, אבל בסוף יש רסק חלק, בדיוק כמו גרבר.

בונוס – צ'יפס תפוחים ביתי
לא חשבתם שאוותר לכם על הקטע של הקליפות, הא? אם אספתם בצד את כל הקליפות כמו שאמרתי, אמורה הייתה להצטבר קערה די גדולה.

קליפות תפוחים תמיד מזכירות לי את ילדותי העשוקה בגן אורה שברמת דניה בירושלים, כשהגננת אורה הייתה מקלפת תפוחים לכל הילדים. כבר בגיל ארבע הפגנתי יעילות רומנית טיפוסית ואני הייתי גונבת את כל הקליפות מהפח וזוללת בהנאה.
אז במקום לאכול את הקליפות מהפח, קבלו טריק גאוני שגנבתי ממרת'ה.

מפזרים על הקליפות רבע כוס סוכר, ואם רוצים אז קורט קינמון. מערבבים את הכל טוב טוב עד שכל הקליפות מצופות.

מפזרים את הקליפות על תבנית גדולה מצופה בנייר אפייה. זורקים לתנור על חום נמוך יחסית – 120 מעלות בלבד. אופים כשעה.

מקבלים צ'יפס תפוחים ממכר ונהדר – עשיר בסיבים, וויטמינים, בלה בלה בלה.

אם אתם לא מנשנשים את כל הצ'יפסים ישר מהתבנית וגומרים את זה תוך 10 דקות, אל תקראו לי צנצנת.

הדרך הקצרה יותר – עם פוד פרוססור
נירה רוסו תמיד מדברת בשבחו של הפלא הטכנולוגי הוותיק הזה במדור שלה ב-7 ימים. מה היא לא עושה איתו?! קציצות, סלטים, מטבוחה, עוגות בחושות, קרוקומבוש! פעם הייתי סקפטית, אבל אני חייבת להודות שגם אני נשביתי בקסמיו. במיוחד אחרי שהצלחתי לפשפש בקופסת הקרטון שלו ולמצוא את דיסקית הפריסה הארורה הזו – שהמתקן שמחבר אותה לראש המסתובב הוא הדבר שהכי הולך לאיבוד אצלי במטבח.

אז אם אתם יודעים איפה דיסקית הפריסה שלכם (והצ'ופצ'יק הקטן שמשפצר אותה לראש המסתובב), תגידו תודה, כי חסכתם ים של עבודה. שימו לב שמדובר בדיסקית העבה ולא הדקה – אחרת סתם תיווצר לכם עיסה.

כי במקרה זה, ידידיי, אין צורך לקלף או אפילו לגלען את התפוחים. רק להסיר את הגבעול.

כל מה שצריך לעשות זה לחתוך את התפוחים הלא מקולפים לרבעים.

עכשיו רק נשאר להזין אותם לתוך הפוד פרוססור דרך החור מלמעלה, ככה כמו שהם.

50% מהציפה והקליפה לא עוברים את הדיסקית ונשארים למעלה, ושאר ה-50 אחוז יישארו במסננת בסוף התהליך. אם זה לא ברור מאליו – אל תדחפו ידיים לתוך צינור ההזנה, חס וחלילה. השתמשו בכוס המדידה כדי לדחוף את התפוחים פנימה. שלא יצא לכם רסק אצבעות.

הנה התוצאה. מגניב, הא? רוב הקליפות והפיכסות בכלל לא עברו לרסק:

שימו לב שבמקרה של גירור התפוחים שיטת הבישול בסיר לא עובדת טוב כל כך. הפתיתים הקטנים של התפוחים נוטים להידבק לתחתית והסיכוי שהעסק יישרף גבוה יותר. לכן גיבשתי דרך פעולה חלופית: אפייה בתנור. ועל כך, מיד.

בונוס! מיץ תפוחים סחוט טרי!
אבל רגע. לפני שתדחפו את כל הערימה הזו לתנור בטח שמתם לב למשהו. נכון תמיד כשמגררים משהו בדיסקית הפריסה נוצר המון מיץ בתחתית?

נכון שתמיד תהיתם פעם איזה טעם יש למיץ תפוחים טרי, ואיך מרגישים כל העשירים האלה שיש להם מסחטת מיץ מקצועית והם פותחים כל בוקר עם מיץ ג'ינג'ר-סלק-סלרי-תרד-עשב-חיטה טרי? אז ככה.

לוקחים את מסת התפוחים המגוררת, שמים במסננת שמונחת על קערה רחבה, וסוחטים להם את הצורה עם הידיים.

למיץ הזה, רבותי, קוראים מיץ תפוחים טרי. וטעם של גן עדן זה אנדרסטייטמנט בשבילו.

מהכמות הזו של התפוחים ניתן להפיק בערך שתי כוסות של מיץ עסיסי וטעים. אני לא ממליצה לסחוט את כל המיץ מהתפוחים כי זה יגרע מהטעם של הרסק. אבל אני בהחלט ממליצה לוותר על לפחות חצי מהמיץ לטובת חווית השתייה. קחו את המיץ הזה, כשהוא עוד ירקרק ובהיר (לפני שהוא מתחמצן והופך להיות המיץ החום שאתם מכירים מהעולם האמיתי, שזה כמובן מה שקרה לי בתמונה כי התברברתי עם המצלמה יותר מידי), ותנו אותו למישהו שאתם אוהבים.

ככה אמא שלי הייתה עושה כשהייתה מכינה את עוגת התפוחים של סבתא כשהיינו קטנים. המיץ הזה הוא אחד הזכרונות הכי טעימים שלי (חוץ מהקליפות מפח הזבל של גן אורה, כמובן).

אחרי ששתיתם והתענגתם והרגשתם מחוברים לאדמת ארץ ישראל וכד' וכד', השלימו את כמות המיץ הדרושה בתפוחים המגוררים עם מים. לדוגמה, אם לקחתם כוס אחת של מיץ, החזירו כוס אחת של מי ברז. אם לא לקחתם כלום (פראיירים!), אל תוסיפו כלום. שמים את כל התפוחים (כולל המים, אם צריך) בתבנית בינונית. מומלץ כזו מזכוכית עבה וכבדה – פיירקס לדוגמה. אם אין לכם פיירקס, שמנו את התבנית במעט שמן או חמאה כדי שהרסק לא יישרף או יידבק לשוליים.
מכסים את התבנית בנייר אלומיניום ואופים למשך כ-50 דקות עד שעה בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות. אם אין לכם תבנית פיירקס (כזו מזכוכית עבה ועמידה, כאמור, שמשום מה דברים הרבה פחות נשרפים בה), אני ממליצה לאפות על 170 מעלות בלבד, כדי להוריד את הסיכוי שהתפוחים יישרפו או יידבקו לשוליים.

מומלץ לערבב פעם או פעמיים במהלך האפייה.

כאן, בניגוד לשיטת הבישול על הכיריים, אני מאוד ממליצה להעביר את הרסק המוכן דרך מסננת, כדי להפטר מכל מה שלא היה לנו כוח לגרר. זה לא חובה, אפשר בהחלט לאכול את הרסק כמו שהוא, אבל מידי פעם תתקלו בחלק קשיח מעצבן. לא סוף העולם.

ווריאציית קרמל מלוח
אני חייבת לציין שלצערי, למרות שיצא לי ממש דומה למה שהבאתי מצרפת, הרסק הטבעי הממותק קלות הרבה הרבה יותר טעים לי. הקרמל הופך את הדבר הזה לחיה אחרת לגמרי, ואני לא בטוחה שזה לגמרי שווה את העבודה. אבל זה הולך ככה: קודם כל מכינים רסק תפוחים כרגיל, באיזו שיטה שתבחרו, ומעבירים אותו במסננת כך שיצא דק וללא גושים (ניסיתי להכין את הקרמל ואת הרסק באותו הסיר כדי לחסוך טררם ולכלוך, תאמינו לי, אבל זה פשוט לא יוצא טוב. הטעם הקרמלי הולך לאיבוד לגמרי). אחרי שיש רסק מוכן, מכינים קרמל מכוס אחת של סוכר + כף אחת של מים + חצי כפית מלח (כן!!). ראו הוראות להכנת קרמל במתכון לטארט טאטן – זה בול אותו דבר. כשהקרמל מתחיל להיות זהוב עמוק, מוסיפים פנימה חצי כוס מרסק התפוחים המוכן ומערבבים היטב עד שהקרמל מתמוסס ונמס בחזרה לתוך הרסק.

ממשיכים להוסיף את הרסק בהדרגה, שליכטה אחר שליכטה, ומערבבים היטב בין לבין, עד שכל הכמות בפנים.

מבשלים 2 דקות נוספות על אש גבוהה ומערבבים היטב. מוכן.

פינת התכל'ס
קולפים, מגלענים, וחותכים לרבעים 8-12 תפוחי גרני סמית' (ירוקים חמוצים). שמים בסיר גדול יחד עם 3/4 כוס מיץ תפוחים (אפשר להחליף במים), ואם רוצים קצת סוכר לפי הטעם (החל מכף או שתיים, ועד חצי כוס סוכר). מרתיחים על אש גבוהה ועוברים לאש קטנה. מבשלים כ-20 עד 30 דקות עד שהתפוחים רכים ומתפרקים. מערבבים מידי פעם כדי שהתחתית לא תיחרך. אם יש פוד פרוססור: מגררים את התפוחים השלמים (יחד עם הקליפה והליבה) בדיסקית הגירור העבה, ואופים בתבנית מכוסה בנייר אלומיניום כשעה על 200 מעלות (או 170 מעלות אם אין תבנית פיירקס). מערבבים פעם-פעמיים במהלך האפייה. אם סחטתם מהתפוחים המגוררים מיץ, השלימו את מה שלקחתם עם מים, כדי שלא יישרף.

אוף טופיק
אוהבים כלי וינטג'? אוהבים להצביע? יופי! ביום שלישי הקרוב, יום ההבחירות, יתקיים בזאר יד שנייה ענקי בחנות וינטג'מאניה שליד כפר סבא. בין המוכרים יהיו גם אני וגל, שנמכור כלי יד שנייה מהאוסף הפרטי העצום שלנו (מה לעשות, אין מספיק מקום בארון להכל!). הערימה שלי כוללת, בין היתר, מעמד לעוגיות, צלחות בשלל צבעים וגדלים, תבניות קטנות של אמיל הנרי, טונות של ספרי בישול (חדשים וישנים), ספלי חרסינה, ועוד ועוד. בואו להגיד שלום! עוגיית שוקולד צ'יפ לכל קונה.

• לפסטה:
• 2.5 כוסות קמח דורום (קמח מיוחד שניתן להשיג בעדן טבע מרקט ובחלק מהמעדניות. לצערי לא ניתן להחליף בשום קמח אחר)
• בערך כוס וחצי מים

• –

• לרוטב רוזה:
• 1 כוס פסאטה (רסק עגבניות איטלקי. אסור להחליף בישראלי. ראו תחליפים למטה)
• שליש כוס שמנת מתוקה (כל אחוז שומן, אפשר שמנת סויה)
• 1 כפית אורגנו

טוב, אז ברור לכם שיש כאן קאצ', נכון?
לא הייתם יכולים לצפות להכין את המתכון הכי מגניבול בעולם עם קמח רגיל וזול מהסופר נכון? הרי זה היה יוצר כשל שוק והיקום היה קורס לתוך עצמו.

אז הנה הקאצ'.

המתכון הזה עובד רק עם קמח מחיטת דורום (שנקרא באנגלית, כדי לבלבל אותנו, semolina, בדיוק כמו שקוראים לסולת. כי למה לעשות לנו חיים קלים?).

הוא לא עובד עם קמח רגיל, ולא עובד עם קמח מיוחד לפסטה, והוא גם לא עובד עם סולת. אם תנסו להכין עם קמחים אחרים יצאו לכם קובבות קטנות ולא בצקניות רכות ועסיסיות. הדרך היחידה שתצליחו להכין פסטה מהממת שכזו, במהירות בזק, ובלי שום כלי מיוחד בבית, היא לשלם קנס ולקנות קמח מיוחד מחיטת דורום במחיר מופקע של 20 שקל לקילו. כן כן. אבל החדשות הטובות הן שבניגוד לפעם, שהיה בלתי אפשרי להשיג את הקמח הזה בארץ, היום דווקא אפשר. ספציפית בכל סניפי עדן טבע מרקט יש, וגל דיווח לי שיש גם בכל מיני חנויות קטנות ברמת גן (ואפילו בזול יותר). אז נסו לחפש בחנות הטבע או במעדניה שליד הבית שלכם. והכי חשוב, אל תתנו למוכר לערבב אתכם ולשכנע אתכם לקנות קמח שהוא לא דורום!!!!

לא סולת, לא קמח פסטה, לא קמח תירס, לא קמח קשה, ולא קמח רך. ד-ו-ר-ו-ם.

אל תתבאסו מהמחיר. הקמח מחזיק לנצח במזווה ומספיק להמון מנות של פסטה. תחשבו על המחיר כפרמייה שאתם משלמים על זה שאתם לא צריכים מכונת פסטה מיוחדת ויקרה, שתופסת הרבה מקום בארון שגם ככה אין לכם.

כמה טיפים לזיהוי קמח דורום אמיתי: א. הוא יקר. בסביבות ה-20 שקל לחבילה. ב. הוא של יצרנים מחו"ל וכתוב עליו באנגלית semola או semolina.

אם למעדניה שלכם אין דורום, הכו בראשם עם מערוך וקללו באיטלקית.

אה, ושיקרתי. יש עוד מרכיב פלא סודי במתכון הזה. הוא לא חובה, הוא פשוט חוסך את כל הקיצוציאדה והלכלוך. מדובר בפסאטה (passata), רסק עגבניות איטלקי משובח שמגיע בבקבוקי זכוכית גבוהים. אין שום בסיס להשוואה בין הרסק הזה לרסק הישראלי, ואי אפשר להחליף ביניהם. גם הוא לא זול (בין 8-12 ש"ח לבקבוק של 750 מ"ל, תלוי עד כמה מזל יש לכם), אבל גם כאן תחשבו שבקבוק אחד חוסך לכם רבע שעה של קיצוץ, בישול, וניקוי. הרוטב הזה טעים ישירות מהבקבוק ובניגוד לעגבניות מרוסקות בפחית, הוא לא צריך שום טריטמנט. אולי טיפה מלח ופלפל.

את הפסאטה ניתן להשיג ברוב הסופרים הגדולים, באיזור של רטבי העגבניות. יש כל מיני סוגים, ורובם איכותיים (במיוחד אלה תוצרת MUTTI או דה צ'קו, מניסיוני). יש גם בחנויות טבע, ובמעדניות מאובזרות, ואפילו אצל חלק מהקצבים. אפשר גם להשתמש בפסאטה מתובלת – יש כאלה עם בזיליקום, לדוגמה.

אז אחרי שהפלתי את כל הפצצות, תראו במה זכיתם. מינימליזם במיטבו. ארוחת ערב מרהיבה וממיסת לבבות, ב-4 מרכיבים בלבד.

הערה לגבי השמנת – אני השתמשתי בשמנת לבישול 15% כדי לחסוך קצת בקלוריות. עדיין יוצא מצויין. אפשר בהחלט להשתמש בשמנת מתוקה 32% או 38% וזה יצא אפילו עוד יותר טעים. אפשר גם להשתמש בשמנת סויה בכל אחוזי השומן. עדיין יוצא טעים בטירוף.

קדימה לעבודה.
קודם כל שמים על הגז סיר גדול עם הרבה מי ברז, על אש גבוהה  כדי שירתחו טוב טוב. זה יקח בערך אותו הזמן כמו שייקח לכם להכין את הפסטה.

מכינים משטח עבודה כלשהו (זה יכול להיות השיש הנקי שלכם, או אם אתם עצלנים, על תבנית אפייה גדולה ונקייה, או מגש יציב. כל משטח גדול שקל לנקות.
שופכים על המשטח את כל הקמח ומטלטלים אותו לפיזור אחיד של הקמח לשכבה אחידה בעובי כחצי ס"מ.

החישוב המקורי לכמות הקמח הדרושה היה בערך חצי כוס קמח לאדם, אך בפועל בכל הפעמים שהכנתי היה צריך יותר מזה, כדי למנוע מהבצקניות להדבק אחת לשנייה, ולכן אני ממליצה להכין עם 2.5 כוסות קמח, ל-3-4 איש. זה תלוי גם כמה סבלנות תהיה לכם עם התהליך. ככל שתחזרו על הפעולה יותר פעמים, יצאו לכם יותר בצקניות.

מכינים כוס או קערה עמוקה וממלאים אותה בהרבה מים, כך שכשאתם טובלים את האצבעות שלכם עמוק פנימה, המים מגיעים כמעט עד כף היד.

צרו עם האצבעות (ביד שנשארה יבשה) גומות גומות בקמח, כמו במדבר סהרה. הגומות עוזרות ליצירת בצקניות אחידות. השתדלו שהגומות לא יגיעו עד התחתית ושתהיה עדיין שכבה דקה של קמח בתחתיתן.

ועכשיו הכיף מתחיל. טובלים יד אחת בכוס המים ומרימים אותה כך שתהיה מעל הקמח. עושים עם האצבעות תנועה של "רגע, רגע" (רק הפוך) כדי לתעל את כל המים שעל האצבעות למעין מפל קטן שנופל בזרזיף אחיד ועבה (יותר מאשר היה נופל מכל אצבע בנפרד).

מטפטפים כך מהמים על גומות הקמח ונזהרים לא לטפטף יותר מידי במקום אחד וליצור שלולית גדולה.

הכוונה היא שהגומות יתמלאו במים, שתוך כמה שניות ייספגו ויהפכו למעין בצקניות קטנות.

חלק יהיו יותר גדולות (כמו ניוקי) וחלק יהיו יותר קטנות (כמו פתיתים). כעקרון עדיף לחתור לצורות גדולות יותר, אבל בסוף כשהכל מתערבב ברוטב זה לא כזה משנה. גם הקטנים טעימים והם לא ממש פוגמים במראה של המנה.

החוכמה היא ליצור טיפות גדולות יותר באמצעות הצמדת האצבעות (כמו ג'סטה של: "רגע, רגע". לא כשהאצבעות נפרדות. תצטרכו לסלוח לי על התמונות האלה – קשה לעשות "רגע רגע" עם יד טבולה במים וגם לצלם בפוקוס), וכך יווצרו יותר בצקניות גדולות, ופחות טיפות קטנטנות.

בלבלתי אתכם. רוצים המחשה? טוב, קבלו וידאו של השף מייקל רומנו מכין מתכון מאוד דומה (הוא מצפה את הפסטה ברוטב קרבונרה… בעיני זה עשיר מידי ומשתלט על הטעם). שימו לב לאיך הוא מטפטף את המים על הקמח, ולטיפ שהוא נותן – שלא כדי להשפריץ את המים על הקמח, אלא לתת למים לטפטף וליפול בעצמן.

כשקיבלתם בריכות קטנטנות בתוך הגומות, אבל לפני שהכל מתחיל להיות מוצף לגמרי, עוצרים.

לוקחים מרית, או bench scraper (איך קוראים לדבר הזה בעברית?! שפכטל של בצק? או קלף…), או את צידה הקהה של סכין שף גדולה, או תרווד שהופכים איתו חביתה. או אפילו פלייר קרטון קטן של מסיבות. כל משהו שטוח ועמיד עם קצה דק.

מתחילים "להסיע" הצידה את כל הבצקניות שנוצרו, יחד עם הקמח שמקיף אותן. אם נסחפתם קצת עם טפטוף המים ונוצרו לכם שלוליות גדולות מידי או בוציות מידי, פשוט פזרו מעליהן עוד קצת קמח דורום מהשקית. זה יעזור לכם לגרוף אותן אל המסננת בלי שיווצר סחלה על המגש.

מרימים את הכל ולאט לאט אוספים את הכל, כולל הקמח, לתוך מסננת פסטה גדולה עם חורים גדולים יחסית, כשהיא מונחת בעצמה על המגש.

עוברים על כל המגש ומרימים את הכל, עד כמה שאפשר לתפוס, לתוך המסננת.

עכשיו יש לנו בתוך המסננת ערימה יבשה של קמח ובצקניות.

מטלטלים את המסננת ומקפיצים מידי פעם את הבצקניות כדי לשחרר את מצבורי הקמח המיותר ולנפות אותו החוצה. דרך החורים הגדולים יחסית תיפולנה בצקניות קטנות שלא עומדות בסטנדרטים שלנו, וכל הקמח היבש גם יצפה את הבצקניות כדי שלא יידבקו, וגם ייפול אח"כ בחזרה למשטח העבודה, שם הוא יחכה לסיבוב שני.

משאירים במסננת את הבצקניות המוכנות בינתיים, ומניחים אותה בצד של המגש, ליד ערימת הקמח שהסתננה החוצה.

וחוזרים על פעולת יצירת הגומות, הטפטוף והגריפה עוד פעם על אותו הקמח שהצטבר מטה.

מניסיוני אפשר לחזור על הפעולה לפחות 3-4 פעמים, וכל פעם להוסיף למסננת עוד ערימה קטנה של בצקניות.

שני דגשים:
א. משתדלים כמה שפחות לגעת בבצקניות עצמן עם הידיים. הן דביקות ועלולות להידבק אחת לשנייה אם תיגעו בהן. יוצא הדופן היחיד הוא אם נוצרה לכם בצקנית ענק (כמו כאן בתמונה), למקרה שנסחפתם עם טפטוף המים:

ואז אפשר לפרק אותה בעדינות עם הידיים לכמה בצקניות קטנות יותר:

ב. פעולת הניפוי החוזר של הבצקניות החדשות עם הישנות באותה המסננת מצפה את הכל בשכבה דקה ואחידה של קמח ומונעת הידבקות. אם הבצקניות ישבו בתוך המסננת מבלי שינפו אותן עם קמח נוסף, הן תידבקנה אחת לשנייה תוך כ-5 דקות.

קחו את זה בחשבון. אם אתם מניחים לבצקניות בצד, פזרו עליהם כף או שתיים של קמח וטלטלו קלות את המסננת, כדי להימנע מהדבקה.

אחרי שמיציתם את כל הטפטוף/איסוף/ניפוי וכל הבצקניות מוכנות ומזומנות במסננת, כל מה שנותר זה לבשל אותן.

עד שזה יקרה, אני ממליצה לשפוך את כל הקמח המיותר שוב על המסננת ולטלטל פעם-פעמיים (לא לנפות עד הסוף). שנייה לפני הבישול אפשר לטלטל חזק את המסננת כדי לסנן את כל הקמח החוצה. אבל כל עוד הבצקניות בהמתנה, מומלץ להשאיר עליהן הרבה קמח כדי שלא יידבקו.

לא נלחצתם, נכון? זה הרבה להסביר, אבל זה מאוד פשוט בביצוע. ואחרי פעם אחת שתכינו, כבר תדעו את הכל לבד וזה יבוא לכם טבעי.

המים בסיר ששמנו להרתחה אמורים כבר לרתוח חזק. ברגע שהם רותחים ממליחים אותם בכף אחת גדושה של מלח. שימו לב שאין תיבול בפסטה עצמה, ולכן המים צריכים להיות מאוד מלוחים כדי שהפסטה לא תצא תפלה.

שופכים לסיר עם המים הרותחים את כל הפסטה בבת אחת, ונותנים איזה ערבוב או שניים על ההתחלה כדי לוודא שאין גושים גדולים של בצקניות שנדבקו אחד לשני. הערבוב אמור לפרק אותן. מבשלים על אש גבוהה עד שהסיר חוזר לרתיחה (בערך 2-3 דקות). זה בערך הזמן שלוקח לפסטה להיות מוכנה. הרבה הרבה פחות זמן מפסטה קנויה יבשה.

בזמן שהפסטה מתבשלת, מכינים את רוטב הרוזה הפשוט ביקום. זה כל כך פשוט שזה מצחיק. אבל אני בונה על זה שיש לכם פסאטה. אין? הכינו את רוטב הרוזה הנהדר של גל. או ראו תחליפים למטה ליד פינת התכל'ס. זה הולך כך. שופכים לתוך סיר את כמות הפסאטה (ישירות מהבקבוק). כמות הרוטב שאנחנו מייצרים כאן גדולה מספיק כדי להכיל גם כמות וחצי של מתכון (לכ-5 איש). אז אם אתם רוצים להכין עוד ברגע האחרון, אין צורך להכין עוד רוטב.

מוסיפים גם את השמנת המתוקה.

מתבלים את העסק במלח ופלפל (אני מתחילה עם כשליש כפית מלח וחצי כפית פלפל שחור טחון טרי), ובאורגנו. מערבבים טוב טוב עד שנוצר רוטב ורוד, ושמים את הסיר על אש גבוהה ליד סיר הפסטה המתבשלת. ייקח להם בערך את אותו הזמן להגיע לרתיחה.

ברגע שהרוטב האדום חם, מעבירים אותו לאש קטנה כדי שהוא לא יישרף בתחתית.

אחרי שהמים חוזרים לרתוח ולבעבע, שולפים החוצה בצקנית גדולה במיוחד ונוגסים בה כדי לוודא שהיא מוכנה מבפנים.

אם כן, אוספים שליש כוס ממי הבישול של הפסטה (מומלץ להשתמש בכוס מדידה עם ידית, או מאג עם ידית – זהירות, זה חם!).

מוזגים את מי הבישול לסיר עם הרוטב. מערבבים טוב טוב. אל תדאגו, הרוטב לא יצא דליל מידי, הוא יצא סמיך בול בסוף. אוספים עוד שליש כוס מי בישול ושומרים אותם בצד.

מסננים את הפסטה (לא שוטפים תחת מי ברז חס וחלילה חס ושלום טפו טפו חמסה חמסה), וזורקים אותה כמו שהיא, עדיין קצת מטפטפת, ישירות לתוך הסיר עם הרוטב. אני מעדיפה לסנן את הפסטה עם כף מחוררת ולהעביר אותה לתוך הסיר עם הרוטב מבלי לשפוך את כל המים, למקרה שאני ארצה להכין פתאום עוד פסטה כדי להוסיף לרוטב. קרה לי 50% מהפעמים שברגע האחרון החלטתי שיש יותר מידי רוטב ופשוט הכנתי ברגע האחרון עוד נגלה של פסטה, בישלתי, והוספתי.

אפשר גם להחזיר את הפסטה המסוננת לסיר של עצמה ולהוסיף את כל חומרי הרוטב ישירות עליה, כולל השליש הראשון של מי הבישול, אם אתם רוצים לחסוך סיר. מערבבים טוב טוב את הפסטה עם הרוטב.

היא לא אמורה להיות ממש מוצפת רוטב כמו בתמונה (הכנתי כמות קטנה יותר של פסטה על אותה כמות של רוטב. למרות שעדיין יצא טוב). אם הרוטב סמיך מידי או לא מצפה את הפסטה טוב (לרוב זה לא קורה), מוסיפים את השליש הנוסף של מי בישול הפסטה ששמרתם בצד. אם במקרה אתם רואים שיש לכם יותר מידי רוטב ואתם רוצים שתהיה עוד פסטה – אין שום בעייה. המגש עם שאריות הקמח עדיין מחכה לכם בצד. שימו בו עוד קצת קמח, טפטפו מים לתוך הגומות, חזרו על זה צ'יק צ'ק פעמיים, ופשוט בשלו את הבצקניות בעוד מים רותחים. הפסטה המוכנה עם הרוטב יכולה להמתין בסיר כ-10 דקות על אש קטנה מבלי שייפגם המרקם שלה. כשהנגלה החדשה מוכנה, פשוט מסננים ומוסיפים לסיר עם השאר.

מחלקים בין קערות הגשה.

מזלפים טיפטיפונת שמן זית על כל צלחת (זה מוסיף המון!!!!!), זורים מעט מלח גס, ואם רוצים ממש להשקיע, אפשר לגרר מלמעלה קצת פרמזן. אני הוספתי גם פלפל שחור טחון וקרעתי קצת עלי בזיליקום, כי זה יפה.

יאמי.

גרסה טבעונית
הפסטה טבעונית בפני עצמה (הידד!). ניסיתי להכין את זה אצל גל איזה ערב אחד, והכנו את הרוטב עם שמנת סויה אלפרו 5%, ויצא פשוט נפלא. אמנם לא הצלחנו להתאפק ופוצצנו את זה בפרמזן (גל משקיען וקונה טרי. לא כמוני שחיה על אותו רג'יאנו כבר חצי שנה), אבל זה היה טעים גם בלי. חשוב לא לוותר על זילוף השמן זית בסוף. אפילו טיפטיפונת מוסיף.

מה עושים אם אין דורום?
פשוט מכינים את רוטב הרוזה, מבשלים פסטה רגילה, ומערבבים אותה בסיר יחד עם הרוטב וקצת מי הבישול. זה אולי ירגיש קצת פחות יוקרתי, אבל זה עדיין יהיה טעים בטירוף.

מה עושים אם אין פסאטה?
יש שתי אפשרויות. להכין רוטב רוזה מושקע מעגבניות שרי טריות כמו של גל, או להכין את הרוטב על בסיס עגבניות מרוסקות רגילות מפחית – שזה קצת יותר עבודה כי הטעם שלהן יותר תוקפני והוא צריך טיפול ראשוני ותיבול נכון. בשום פנים ואופן לא מחליפים פסאטה ברסק עגבניות ישראלי. ראו הוזהרתם!! להכנה מעגבניות מרוסקות: קוצצים דק חצי בצל ומזהיבים במעט שמן זית על אש בינונית למשך 2 דקות. מוסיפים גם שן שום אחת קצוצה דק ומטגנים כ-30 שניות. מוסיפים חצי פחית של 800 גר' עגבניות מרוסקות (שימו לב, זה לא רסק, ולא פריכוז! זה שונה). מבשלים כרבע שעה על אש בינונית. טועמים ומתבלים במלח ופלפל לפי הטעם. מומלץ גם לטחון את הרוטב בבלנדר מוט כדי לקבל מרקם חלקלק ואחיד שייחבק את הפסטה העדינה ולא יגנוב לה את ההצגה עם כל החתיכות הגדולות. מערבבים לתוך הרוטב שליש כוס שמנת מתוקה וכפית אורגנו, ויש רוזה. ווהו!

איזה עוד רטבים עובדים כאן?
בגלל שהפסטה כל כך קטנה ועדינה, אני ממליצה על רוטב חלק בלי יותר מידי טקסטורה בפני עצמו (כמו בולונז, נניח), שיגרום לפסטה ללכת לאיבוד. עוד רוטב נהדר שניסיתי כאן ועבד מצויין – פטריות שמנת: קצצתי חצי קופסה של פטריות שמפיניון טריות לקוביות דקות דקות. טיגנתי שן שום קצוצה דק בכף שמן זית על אש פיצפונת ל-30 שניות עד שניחוחו עלה אל-על (נזהרתי מאוד לא להשחים את השום). הוספתי את הפטריות ועברתי לאש גבוהה. טיגנתי כ-4-5 דקות עד שהפטריות הפכו סמרטוטיות. הוספתי חצי כוס שמנת מתוקה וחצי כפית אגוז מוסקט (לא חובה). ערבבתי טוב טוב. ברגע שהפסטה רתחה, הוספתי לרוטב שליש כוס מי בישול והבאתי לרתיחה עד שהפסטה תהיה מוכנה. ערבבתי את הכל ביחד. יצא עשיר וסופני. לצערי אין תמונה. אבל זה מעולה ומומלץ.

פינת התכל'ס
מכינים את הפסטה: מפזרים 2.5 כוסות קמח דורום (לא קמח רגיל/פסטה/סולת. אך ורק קמח דורום!! להשיג בעדן טבע מרקט ובמעדניות נבחרות) על משטח עבודה נוח לניקוי. יוצרים גומות בקמח עם קצות האצבעות. מטפטפים מים על הגומות, עד שנוצרות שלוליות קטנות. מרימים את הבצקניות שנוצרו, כולל הקמח, אל תוך מסננת פסטה ומטלטלים היטב מעל המשטח. חוזרים על התהליך עם הקמח שחזר מטה. משאירים את הבצקניות המוכנות במסננת ודואגים לטלטל אותן עם כמה כפות קמח כל כמה דקות כדי שלא יידבקו אחת לשנייה. מבשלים במים רותחים מומלחים כ-2-3 דקות או עד שמוכן (טועמים בצקנית אחת גדולה כדי לוודא). מומלץ לתת ערבוב זריז בהתחלה כדי לפרק גושים שאולי נדבקו אחד לשני.

מכינים את הרוטב: מרתיחים 1 כוס פסאטה (רסק עגבניות איטלקי) יחד עם שליש כוס שמנת מתוקה (מכל סוג, אפשר גם שמנת סויה) וכפית אורגנו. מתבלים במלח ופלפל. שומרים 2/3 כוס ממי בישול הפסטה ומסננים. מערבבים את הפסטה עם הרוטב וחצי ממי הבישול. מוסיפים עוד מי בישול לפי הצורך. אם רואים שיצאה מעט מידי פסטה, אפשר במהירות להכין עוד (באותו המגש, רק מוסיפים עוד קמח דורום), ולשמור בינתיים את הפסטה המוכנה ברוטב על אש קטנה עד 10 דקות, מבלי שייפגע המרקם שלה. מגישים עם זילוף שמן זית, ואם רוצים, קצת פרמזן מגוררת.

• לסלט:
• 2 ראשי ברוקולי (כ-500 גר)
• שליש כוס חמוציות או צימוקים
• שליש כוס שקדים או כל סוג אגוז שאוהבים
• חצי בצל סגול (אפשר גם רגיל) קטן

• חצי כוס רוויון (או שמנת חמוצה או לבן או אשל או יוגורט)
• שליש כוס מיונז (אפשר דל שומן, מומלץ מיונז ביתי)
• חופן גבעולי עירית

• –

אז אם אתם עדיין לא מכירים את הקונספט של לאכול ברוקולי נא, זה די מגניב. כל עוד קוצצים אותו ממש דק, ומצפים אותו במספיק רוטב טעים, הוא מקבל מרקם של כרוב קצוץ, רק פי אלף יותר טעים. המקור הכיל רוטב קצת שונה, אבל שיניתי אותו לסוג של רוטב ראנצ'. כן, זה אותו רוטב הראנצ' שהאמריקאים עפים עליו. אותו הרוטב שמגישים לצד לביבות הבטטה של אורנה ואלה. הוא הרבה יותר פשוט להכנה והוא היסטרי עם כל מנת ירק שתעלו על דעתכם. בין אם היא מטוגנת, מבושלת, או סלטית שכזו. שאר ההפתעות הקטנות שמוסיפים כאן פנימה תהפכנה את הסלט הזה שלנו לפינוק אמיתי.

את הברוקולי קונים כמו שהוא באיזור הירקות שבסופר. לפעמים הוא יימכר בתפזורת, ולפעמים הוא יגיע ארוז בשקיות פלטיק שקופות. בכל אופן, נסו למצוא ברוקולי שהפרחים שלו בצבע ירוק כהה, בלי איזורים בהירים או יבשושיים. כי זה אומר שהוא ישן. לפעמים אפשר למצוא מעין מיני ברוקולי (המכונה "ברוקומיני"), שהוא נפלא בפני עצמו, אבל לא בטוחה שהוא יעבוד כאן בסלט. לשם המתכון נזדקק לשני ראשי ברוקולי בינוניים.

רוויון, למי שלא מכיר, הוא פשוט לבן (מבטאים leben. באנגלית אומרים buttermilk) מעט נוזלי שנמכר בקרטוניות קטנות. אני חולה על זה בתור משקה ויכולה לגמור קרטון שלם, לגמרי לבד, ישר מהמקרר. זה נהדר, במיוחד לצד פרוסת לחם עם ריבה. נשנוש מעולה. אבל אם אין לכם רוויון או שלא הצלחתם למצוא או שלא בא לכם עליו, אפשר להחליף את הרוויון בכמות שווה של שמנת חמוצה (בכל מגוון אחוזי השומן), או לבן רגיל או אשל, ואפילו יוגורט.

לגבי המיונז, אפשר להשתמש במיונז קנוי מכל סוג, אפילו מיונז דל שומן (אני אוהבת את "מיוקל"). אבל פרנקלי, אני טורחת ל-4 דקות ומכינה מיונז ביתי משלי. הוא נשמר שבועיים במקרר ומעולה לשלל שימושים אחרים.

לגבי שקדים – אפשר להחליף אותם בכל אגוז שאוהבים. פקאן, אגוזי מלך, צנוברים, קשיו, וכד'. דב השתמשה בשקדים פרוסים, אבל גם שקדים טבעיים רגילים עובדים מצויין, כל עוד נקצוץ אותם קצת לפני-כן.

טוב, נתחיל?

שמים בקערה את כל חומרי הרוטב. אל תתחלחלו מהקטע של המיונז. הרוטב יוצא טעים לאללה. ואתם תופתעו לדעת כמה רטבי סלט או רטבים במסעדות מכילים כמות יפה של מיונז. הוא מוסיף מרקם קרמי ונהדר לרטבים, אז כאן הוא די מתבקש. מבטיחה לכם שזה יהפוך להיות רוטב הבית שלכם. תנו לו צ'אנס. באמא שלי.

את העירית קוצצים קודם דק דק.

ומערבבים את שלושת החומרים טוב טוב ביחד בקערה. מתבלים גם במלח ופלפל.

זה ייראה לכם כמו יותר מידי רוטב, אבל אל דאגה. הוא יצפה בול את כל פיסות הברוקולי הדקיקות שלנו. שמים את הקערה עם הרוטב במקרר בינתיים בזמן שקוצצים את שאר הדברים. הרוטב המוכן יכול להישמר היטב במקרר למשע שבוע לפחות, כל עוד הוא מכוסה כמו שצריך. הוא הולך על המון סוגים של סלטים, והוא מטבל מצויין לירקות חתוכים, או לביבות מכל סוג. מעדן ממש.

ועכשיו לאתגר היחיד במתכון. קיצוץ הברוקולי.

סכין חדה ממש תעזור כאן.

אז איך מתעסקים עם המפלצת הזו? קודם כל מסירים ממנה את הגבעול העצי והגדול. בעולם מושלם הייתי אומרת לכם שהוא אכיל לגמרי ואפילו טעים. אבל צריך בשביל זה לקלף אותו מהקליפה הסיבית ולקצוץ אותו ממש ממש דק. אין לנו עצבים או סבלנות לזה עכשיו. באמריקה אפשר להשיג גבעולי ברוקולי מגוררים דק דק באריזות מוכנות תחת השם: Broccoli Slaw.

אחרי שנפטרנו מהגבעול הגדול נשארנו עם כמה פרחים גדולים. את כל אחד חוצים באמצע, מניחים עם הצד החתוך על הקרש, ופשוט "גוזרים" ממנו פרוסות דקות דקות עם סכין כמה שיותר גדולה וחדה.

עוברים ככה על כל חצאי הפרחים, ופורסים את כולם כמה שיותר דק. זה בסדר אם הקצוות של הפרחים לא נקצצים ונושרים כפתיתים ירוקים קטנים על קרש החיתוך. הכל בסוף נכנס לסלט. זה חלק מהכיף – מרקמים שונים של ברוקולי.

ככל שיהיה יותר דק ועדין, כאמור, יצא יותר טעים. אם הברוקולי יהיה חתוך גס מידי, הטעם העצי שלו ישתלט על הסלט והוא יצא יבשושי ו"עשבי" שכזה.

אם מתפוצץ העולם ואתם לא יכולים לקצוץ דק דק (יענו, 2 מ"מ או פחות), קצצו עם הסכין גם לרוחב כדי לקבל קוביות קטנטנות של ברוקולי במקום. הסלט יקבל מרקם קצת אחר, אבל יהיה טעים מאוד. לגבי החלק הירוק בהיר של גבעולי הפרחים, זה בסדר להכניס אותו לסלט כל עוד הוא פרוס דק-דק. אתם תופתעו לראות כמה טעים וקראנצ'י זה יוצא בסוף.

עכשיו כשסיימנו עם החלק המנג'ס וכל הברוקולי בקערה (לא לערבב אותו עם הרוטב עדיין), אפשר לעבור לחלק הקל, קיצוץ התוספות.

בצל סגול. חוצים, פורסים לפרוסות דקות לרוחב, ואז אותו דבר לאורך, כדי לקבל קוביות קטנטנות.

אני ממליצה להוסיף בהתחלה רק חצי מהבצל הקצוץ לסלט, ואת השאר להוסיף רק אם צריך. לבצל לפעמים יכול להיות טעם דומיננטי מידי וכדאי לנו לוודא אם הוא מורגש לפני שמוסיפים ממנו עוד.

את השקדים השלמים אני גם קוצצת. דב השתמשה בשקדים פרוסים וקלתה אותם, אבל לי לא היה אז פשוט השתמשתי בשקדים רגילים. וויתרתי על הקלייה. אמנם היא מקפיצה בטירוף את הטעם, אבל היא הורסת את כל היתרונות הבריאותיים שלשמם התכנסנו. אם אתם בכל זאת רוצים לקלות, אל תטרחו עם תבנית של תנור. פשוט שימו מחבת כבדה גדולה על אש גבוהה, בלי שמן (כן, כן, לא צריך כאן שמן), ופשוט הוסיפו את השקדים וטלטלו אותם אנה ואנה למשך כ30 עד 40 שניות, או עד שהם שחומים בקצוות וניחוחם עולה. חשוב לטלטל באופן סדיר את המחבת תוך כדי, אחרת השקדים יחטפו כוויה ויישרפו, וזה פיכסה. לא טעים בסלט, ולא טעים בכלל. שהחמאס יאכל שקדים שרופים (סורי, נירה, גנבתי לך את הבדיחה, אבל הייתי חייבת). לא צריך לצנן את השקדים, אפשר להוסיף אותם לקערה כשהם עדיין חמים.

אם אני כבר בשוונג של קיצוץ, אני קוצצת גם את החמוציות כדי לפזר אותן יותר טוב בסלט. זה לא חובה.

מוסיפים לקערה הגדולה עם הרוטב והברוקולי (שעוד לא ערבבתם, נכון?!) גם את החמוציות, הבצל והשקדים הקצוצים.

עכשיו אפשר כבר לערבב.

טועמים ומוודאים שיש מספיק מלח ופלפל.

הסלט הזה טעים מיד, אבל הוא טוב גם אם משאירים אותו במקרר לכמה שעות (עד יומיים). אמנם נקווים לו קצת מיצים בתחתית, אבל הוא שומר על קראנצ'יות מפתיעה, ונשאר טעים מאוד.

פינת התכל'ס
מערבבים בקערת סלט גדולה חצי כוס רוויון (או יוגורט או שמנת חמוצה או אשל) יחד עם שליש כוס מיונז (אפשר מיונז קל) וחופן עירית קצוצה דק. לוקחים שני ראשי ברוקולי, נפטרים מהגבעול העצי שלהם, ופורסים את הפרחים לפרוסות דקיקות בעובי 1-2 מ"מ בלבד. אם לא מצליחים לפרוס דק, קוצצים גם לרוחב כדי שיתקבלו קוביות דקיקות. קוצצים גם חצי בצל סגול קטן, שליש כוס שקדים (אפשר גם אגוזים אחרים), ושליש כוס חמוציות. מערבבים את הכל ביחד (מומלץ לשים רק חלק מהבצל בהתחלה ולבדוק אם צריך עוד). וזוללים.

אוף טופיק
אני לא יודעת אם שמים לב לזה בתמונות כאן, אבל יש לי פטיש קשה לכלי מטבח ישנים של סבתות. אני מדברת על כלי אמייל, צנצנות, ספרי בישול "לעקרות בית", מגבות מטבח, צלחות, כוסות, תבניות, ושאר פיצ'פקעס. קורה המון שאני מוצאת כלים נטושים כאלה בקופסאות ברחוב, ותמיד אני רוצה לצעוק: "אבל למהההה, למה אתם זורקים את האוצרות היפהפיים האלה!!!". אז רציתי לנצל את הבמה הזו כאן כדי להפציר בכם, חבר'ה – אם יש לכם כלי מטבח של סבתות שאתם לא רוצים, זרקו לי מילה במייל. אני אשמח לבוא לקחת אותם. כמה שיותר ישן, יותר טוב. בתמורה, אביא עימי עוגיות טעימות (גוש דן בלבד, בבקשה, כי אני על אופניים). חן, חן, כפרות!